הטבח בכפר יפיע קרע לרגע את מעטה האדישות שאופף את מרבית החברה הישראלית ביחסה לאלימות הגואה במגזר הערבי. אפילו ערוצי הטלוויזיה חרגו ממנהגם ופרצו בשידורים מיוחדים, מהסוג ששמור בדרך כלל רק ליהודים שנפגעים בפיגועים.
ראש הממשלה, שאחרי חצי שנת כהונה יתקשה להצביע על הישג אחד שהוא יכול לרשום לזכותו, זיהה את ההזדמנות ומיהר להכריז כי הוא "נחוש להכניס מיד" את השב"כ למאבק בארגוני הפשיעה. זה נשמע כמו רעיון קליט, מפתה ואפילו מתבקש, אבל כמו רוב השליפות שלו – הוא חלול.
כן, המשטרה שלנו במצבה הנוכחי לא מסוגלת להתמודד עם הפשיעה הערבית: היא חבוטה, חלשה, מותשת מריצה בלתי פוסקת בין פיגועים להפגנות, וחסרת מנהיגות. מינויו של חדל אישים כמו איתמר בן גביר להיות השר המופקד עליה (ולצדו היועץ מטיל המים) רק האיץ את תהליך הקריסה של המשטרה.
אין ספק שהפשיעה הפכה להיות איום ברמה הלאומית, וגם איום אישי על כל אחד מאיתנו. 130 ישראלים נרצחו בידי ישראלים אחרים בפחות מחצי שנה. זה נתון בלתי נתפס, גבוה יותר ממספר הנרצחים מטרור בשמונה השנים האחרונות, גבוה יותר ממספר ההרוגים בעימותים עם עזה בעשור האחרון.
אילו הם היו נרצחים כתוצאה מטרור – האדמה הייתה רועדת. נכון שרובם של הנרצחים, כ־70%, הם ערבים, אבל כל ישראלי שעיניו בראשו מבין שעוד רגע ההשתוללות הזאת תגיע למפתן הדלת של כל אחד מאיתנו.
עם נתונים כאלה נדמה שמתבקש לקחת את השב"כ, ארגון מודיעין מעולה שיודע לפרק ביעילות תשתיות טרור ולאתר מפגעים בודדים שמהווים סכנה, ולהפנות את מרצו ואת יכולותיו לפירוק ארגוני הפשיעה. אבל לא. שב"כ הוא לא התשובה לפשיעה, ואם נחשוב על זה רגע, אנחנו גם לא רוצים שהוא יהיה התשובה. אין לו גם שום יכולת לטפל בבעיות היסוד שמתוכן צומחת הפשיעה במגזר הערבי.
הלקח מימי הקורונה
השב"כ הוא ארגון מודיעין שמופקד על פי חוק על "שמירת ביטחון המדינה, סדרי המשטר הדמוקרטי ומוסדותיו מפני איומי טרור, חבלה, חתרנות וריגול". ככזה, הוא גוף של איסוף מידע ביסודו, ובניגוד לדימוי העממי, אין לו גייסות של ממש אלא רק שריר מבצעי קטן. השב"כ נסמך בפעולות המבצעיות שלו על הכוח של המשטרה או של צה"ל.
הגיון הפעולה של השב"כ הוא הפוך מזה של המשטרה: בעוד מהות האכיפה הפלילית היא השגת ראיות קבילות בבית משפט כדי להעניש את מי שביצע עבירה – תכליתו של השב"כ היא לא להשיג ראיות, אלא להביא מידע שיאפשר לסכל את ביצוע פעולת הטרור או הריגול עוד בטרם התממשה - גם אם המידע אינו קביל בבית משפט. אם כבר התבצע הפיגוע – רוב כתבי האישום שמושגים בחקירת השב"כ מתבססים על הודאת הנאשם ולא על ראיות שהושגו בכלים שאינם קבילים בבית המשפט.
לאור המשימה הזאת, ניתנו לשב"כ כלים פולשניים ודרקוניים שאינם מצויים בידי המשטרה: מעצרים מנהליים, מניעת מפגש של עצור עם עורך דין, חקירה בתנאים קשים וכלי מעקב שחודרים לפרטיות של אזרחים. כל אלה מופעלים תחת בקרה משפטית הדוקה, מתוך הכרה בסיכון המיידי שנשקף ממחבל פוטנציאלי.
החוק גם מקנה לממשלה את הסמכות להפעיל את השב"כ "לשמירה ולקידום אינטרסים ממלכתיים אחרים החיוניים לביטחון המדינה". אבל השב"כ, המודע לעוצמות שהופקדו בידיו, מתעקש מסורתית על קיומה של חקיקה ברורה כדי להפעיל את הכלים העומדים לרשותו לכל תכלית אחרת מארבע התכליות המוגדרות בחוק.
בימי הקורונה הופעלו כלי השב"כ לאיתור שרשראות ההדבקה בקרב אזרחים. ראש השב"כ דאז, נדב ארגמן, הסתייג מאוד מהשימוש בכלי הפולשני הזה כנגד אזרחים תמימים, והיה זה דווקא סגנו, רונן בר, שדרבן אותו להסכים.
גם אז אמרתי שהשימוש בכלי הדרקוני הזה כנגד אזרחים הוא בלתי סביר לנוכח הסיכון הלא גבוה של הידבקות בקורונה. בדיעבד, ואחרי שמשרד הבריאות בעצמו פרסם נתונים שמאשרים שהקורונה לא הייתה חמורה הרבה יותר מכל וירוס שפעת עונתי – אין ספק שהשימוש בכלי השב"כ היה בלתי מוצדק. אולי זה מה שגורם לרונן בר, ראש השב"כ הנוכחי, להסתייג עכשיו מהפעלת הארגון שלא לתכליתו המקורית.
יש לו גם נימוקים פרקטיים: שב"כ מתוח היום עד הקצה במאמץ לבלום את הטרור הגואה ביהודה ושומרון. הוא מתמודד עם כ־180 התרעות מדי יום על פיגועים מתוכננים – נתון שלא ראינו כמותו מאז ימי האינתיפאדה. בנתונים האלה – אין לו שום כוח אדם מיותר.
גם אם תטיל הממשלה על שב"כ את הטיפול בפשיעה הערבית – יידרשו לו שנים לגייס ולהכשיר מאות חוקרים, דסקאים ורכזים עד שילמדו את המקצוע ואת המשימה החדשה.
מי יקבע מי עוין?
מאבק יעיל בפשיעה הערבית דורש ריכוז מאמץ ותשומות לא רק בתחום אכיפת החוק וחיזוק המשטרה, אלא גם בטיפול בבעיות השורש של החברה הערבית, שעליהן משגשגים ארגוני הפשיעה: המוני בני נוער בטלים, חסרי תשתיות חברתיות; מנהיגות מקומית ולאומית חלשה; ותפוצה בלתי נסבלת של כלי נשק.
את ההבטחות המפליגות לתקציבים שנתן רה"מ לליצן לביטחון לאומי צריך לממש, כדי להתחיל מיד בגיוס כוח אדם איכותי למשטרה, בעיקר יוצאי צבא ושב"כ.
משטרת ישראל היא היום גוף חסר עיניים, אוזניים ושיניים. עיניים אין לה, כי בישראל של 2023 המשטרה צריכה הסכמה של הרשות המקומית כדי להתחבר למצלמות אבטחה. היכולות שבנו חברות ישראליות למשטרת דובאי לפני 15 שנה, שאפשרו לה לפענח בתוך שעות את חיסולו של מחמוד אל־מבחוח, עוד לא הגיעו לכאן.
בשנים האחרונות, ובעידודם של כלי התקשורת, נלקחו מהמשטרה גם האוזניים שהיו לה – יכולות הסייבר, שהן היום כלי בסיסי של כל גוף אכיפת חוק בעולם. אין דרך להילחם בפשיעה ללא כלי סייבר.
נוסף על כל אלה – המשטרה נאלצת לפעול גם ללא חקיקה רלוונטית לאופי הפשיעה הנוכחי, שתיתן לה שיניים. קשה היום להכניס לכלא את נציג ארגון הפשיעה שמתדפק על דלת בית עסק, מציג עצמו כאיש "חברת אבטחה" ודורש "משכורת". השב"כ יכול לסייע למשטרה בהשגת מודיעין, אבל אסור להפוך אותו לגוף שמטפל בגורמים פליליים.
שינוי חקיקה שיאפשר הפעלה של יכולות השב"כ מול חשודים בפלילים הוא פתח להפיכת הארגון למשטרה פרטית של הממשלה. ארגוני הפשיעה הם אכן איום ברמה הלאומית, אבל הכרזה עליהם כעל ארגוני טרור שיש לטפל בהם בכלים של סיכול טרור, היא תחילתו של מדרון חלקלק.
כבר היום מכריזים חברים בקואליציה חסרת המעצורים שלנו, בלי למצמץ, שצריך לכלוא ואפילו לתלות את מי שמעצבן אותם. אלה לא האנשים שנרצה להפקיד בידם את היכולת להפעיל את הכלים הדורסניים של השב"כ ולהגדיר כ"ארגון עוין" את כל מי שלא בא להם טוב בעין.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13
[email protected]