הקץ לחשק | רון מיברג

בקיץ שעבר חייתי בקונטיקט. הייתי עייף וחולה אחרי חצי שנה מהגיהינום, ואף שהצלחתי להאכיל את עצמי תוך מתן תשומת לב לתזונה נכונה עד שעזבתי את מיין - קרסתי בקונטיקט. הייתי כה תשוש, מוזנח וירוד, שיום אחד צנחתי על הרצפה במטבח, וכך שכבתי שם, עם לחיי דבוקה לרצפת הלינוליאום ללא כל יכולת לקום. חשתי נחמה מוזרה כאשר שכבתי כבול עץ על רצפת מטבח באחד המחוזות היותר הנחשקים באמריקה; הגעת עד הלום חשבתי, ואם זה סוף הדרך אין למי להתלונן. בסוף התאוששתי והתקשרתי מהנייד לחברים בבית סמוך. הם הגיעו בריצה, הרימו אותי מהרצפה, ממנה למכונית ומשם לבית חולים.

אבל זה לא הנושא; בדיעבד גיליתי שאי אפשר לשרוד ממשקה Snapple בטעם אפרסק לבדו, ואם אינך מצליח לקום מישיבה לעמידה ללא סחרחורת קשה, זה הזמן לראות רופא.

קונטיקט, המבואה הירוקה והמטופחת הסמוכה לניו יורק, היא מדינה שקשה להלין עליה, אבל אני יכול: כמו בניו אינגלנד כולה, אין בה מה לאכול. זה לא אבסולוטי, אבל לעתים קרובות נכנסתי לסופרמרקט עם עגלה בצד אחד, הגעתי איתה ריקה לצדו השני ונטשתי אותה מובס ורעב. כשמצאתי בעיירה Woodbury סטייקהאוס עם נתחי בשר סבירים במחיר לא ממוטט, סרתי לשם תכופות לצריכת ברזל וחלבונים. הגישו שם סושי או סטייקים. הבעיה עם סושי שאתה אוכל בשתיים בצהריים, היא שבארבע אתה רעב. לכן אכלתי בשר. הייתי מהקבועים; ישבתי על הבר, העמסתי פרשנות יתר על חיוכה של הברמנית ולעסתי. כפי שהתברר לי, לא בחשק.

זה נמשך כמה חודשים שבמהלכם גיליתי דבר מוזר. אף שכל חיי אכלתי בשר, כבר לא נהניתי. הייתי מהראשונים שפתחו את הדיון בישראל על "פיטר לוגר" המיתית בברוקלין; הגריל בביתי עבד שעות נוספות; אבל בעת ניסור הסטייקים בקונטיקט וניסיון להתענג על ניחוח השומן החרוך, הבשר האדום ותועפות החמאה, גיליתי שאני שווה נפש לטעם שבא לפי, קצת לאה ומדוכדך, שאינני גומר את הסטייק, מסרב לקחת את מה שנשאר ממנו הביתה ודועך לדיכאון שהלך והחמיר למראה שלולית הדם שנותרה בצלחת.

למרות מיני יופימיזם, אין ברירה אלא לקרוא לנוזל האדום שנשאר בצלחת בתום הניסור בשמו: זה לא רוטב, לא מיץ ולא חמאה מותכת; זה דם. משהו בחיבור בין הכימיה המאוד מסוימת של מוחי בקיץ שעבר והצלחת האדומה תחת אפי, גרם לי לתהות בפעם הראשונה בחיי מדוע אני אוכל חיות מתות. לא הצטרפתי לגרינפיס ותנו לחיות לחיות, אבל משהו הציק לי וגרם לי לחשוב. לא רק נגד הסטייקים המסוימים ההם בקיץ ניסחתי תלונה. לעיסת בשר באשר הוא, חילוץ הסיבים בין השיניים, הסתמיות הוותיקה הזאת שהייתה חלק מחיי זמן כה רב, ובעיקר העובדה שבשר הפסיק לרגש אותי בטעמו, הכריחו אותי לחשוב מחדש.

אין כאן דרשה מיסיונרית בעד צמחונות ולא נזיפה במי שאוכלים בשר; אבל ברגע המסוים ההוא, ששב וחזר על עצמו במשך חודשים, נבטה בי רתיעה מאכילת פרות שמתו כדי להאכיל אותי. חיפשתי ומצאתי שהעולם מקריב, הורג בעברית, 890 אלף פרות ביום, מהן רשת מקדונלד'ס לבדה צורכת 67 אלף ביום. במילים אחרות, נורמן, העגל החביב שבילי קריסטל שב איתו למנהטן אחרי שעזר לג'ק פאלאנס להעביר עדר בקר, לא הפך לחלק מהמשפחה; בסוף כנראה אכלו אותו.

באותה הארה - מאוחרת אני מודה - גיליתי שאינני רואה את ההבדל בין בשר ועוף, אלא אם מישהו גורס שעוף מודע פחות לגורלו ודגים הם טמבלים אילמים. אין ספק שדברים אחרים שקרו לי באותם ימים השפיעו על נסיגתי מהיכלי גריל וחיבתי ההיסטורית לבשר; אבל צילום הטבע הדומם הזה, אני, השרפרף הגבוה, שאריות בשר בצלחת מדממת וסלידה מתגנבת, הפך בלתי נסבל. הקביעה התזונתית השגורה שיש בבשר יסודות שהגוף זקוק להם (וכמובן טריגליצרדים שלא) ושהוא זמין וקל להכנה, הפסיק לשכנע אותי. בסופו של יום נותרנו אני ומלאכת הלעיסה הסתמית בהבעה פלגמטית, של חיה שגידלו כדי להרוג ולאכול. לא בטוח, אבל לא מן הנמנע שההכרה הזאת היא שהובילה אותי לדיאטה נוזלית עתירת סוכר של Snapple וממנה לתת־תזונה.

יש הסברים משכילים משלי המתייחסים לאקולוגיה וטובת האנושות, מדוע לא לאכול בשר. אבל אני לא שם; אני בשלב התגובה הרגשית. אם אגיע להתנזרות שלמה, מידע מבוסס יהיה בונוס אבל לא הסיבה שבגללה אפסיק לאכול בשר. שבועיים לפני פרוץ הקורונה בניו יורק, אכלתי פורטרהאוס ב"פיטר לוגר" והלכתי להופעה מצוינת של דילן ב"ביקון". זה היה היום הטוב האחרון שלי מאז, אבל זה לא אומר שאם יציעו לי לחזור אליו, אקפוץ על המציאה. את דילן אינני רוצה לראות יותר, משום שרוק'נרול בעיניי הוא יותר ממפגש גריאטרי של מבוגרים עם כאבי פרקים, יציאות לא סדירות וקפריזות. הוא עדיין דילן כמובן, ריספקט, אבל ראיתי אותו מספיק. כנ"ל לגבי "פיטר לוגר". למרות ההקנטות, הסטייק עדיין נהדר אבל אכלתי מספיק.

אני חושב שגישתי מייצגת חשש קיומי גדול יותר: שמתישהו עלינו להפסיק לחזור על עצמנו. שעלינו לקרוא יותר מהסופרים שאנחנו אוהבים, לחתור למגע תרבותי עם קלאסיקה בתחומים שונים, להפסיק להתנהג כאילו שנגמור את "מובי דיק" כשנהיה מבוגרים. אני כבר מבוגר ואין לי יותר זמן להאזין לכל גרסה של שיר שניל יאנג הקליט אי־פעם וגם לא לכל גרסאות הבוטלג של דילן וג'רי גרסיה. למרות חיבתי הרבה לג'ו ביידן ופועלו, אני חושש ששאיפתו לקדנציה שנייה היא צעד אחד רחוק מדי. כבר עכשיו הוא הנשיא הזקן ביותר שהיה בבית הלבן.  יש דברים רבים שאינני יכול לעשות, למנוע או לשנות, אבל אני יכול להפסיק לאכול בשר.

מה שמוזר בהתעוררות המאוחרת הזאת, הוא העובדה שחייתי 45 שנה עם אישה שלא אכלה בשר ושהייתה צמחונית כשנפגשנו. מתישהו היא ניסתה לאכול דגים, אבל זה לא תפס. בכל השנים ההן לא שמעתי ממנה מניפסטו לוהב נגד קרניבורים; זה מעולם לא היה נושא לשיחה, והמדהים מכל - היא הכינה בשר לשלושת ילדינו, חובבי בשר גדולים, מבלי לטעום את שהכינה.

לא הבנתי כיצד מכינים צלי בבישול ארוך שאת תיבולו לא טעמת, עוף בתנור, שניצלים וכיוצא באלה. אישה שסיבתה הלגיטימית לצמחונות הייתה סלידתה מבשר, נגעה בו, הכינה קציצות, ריח הטיגון אפף אותה, הטעם והתזמון היו מושלמים ומעולם לא הביעה תלונה. לתפיסת עולמה לא השתרבב אלמנט ה"איכס". כל הזמן ההוא הגנתי עליה מתרגילים נכלוליים של סבתא - שלא הבינה או התחכמה - והסבירה כיצד הוציאה את העוף מהמרק וסיננה אותו לפני שהגישה לנעמי. אמי נהגה לתהות, "אז מה, את צמחונית?", אבל לא יותר מזה. במסעדות באותם ימים נהגו לשקר ולכן הפכתי לטועם המשפחתי. "לא", פסקתי והרחקתי ממנה את הצלחת, "יש בזה בשר".

לך תבין כיצד הפכה בתי הבכורה, בהיותה בת 3, לחובבת הגדולה ביותר של סטייק פילה בבקעת אונו. עד כדי כך שעזבתי את העבודה באמצע היום כדי לקחת אותה ל"מפגשים", הסטקייה בכניסה לתל השומר, וחתכתי לה פילה לקוביות קטנות. הסועדים מסביב לא חסכו מאיתנו מבטי תוכחה.

כמי שאכל בשר כל חייו וכתב ביקורת מסעדות, אין לי הסבר מנומק כיצד ולמה קצה נפשי בבשר דווקא עכשיו. אולי משום שתבונה מגיעה עם הגיל. לא אעשה יותר שקר בנפשי ואוכל בשר שעיסו אותו בבירה כדי שיהיה משויש, שזה המונח המתאר את נימי השומן הנחשקים במינון נכון, ואתעלם מעוף מכובס. תמיד ידעתי כיצד בא בשר לעולם והבנתי שפרה אינה מתפרקת מעצמה לנתחים, קופצת ללא כאב למגשי קלקר, נעטפת בצלופן ונשכבת במדף הרלוונטי בסופרמרקט.

לא רק שהלעיסה הסתמית אינה טעימה לי יותר ומעוררת בי תחושות שהפנמתי שנים רבות, נדמה לי שהעולם הפך למקום שכל כך הרבה דם נשפך בו, שאינני רוצה להיות שותף למעשי טבח נוספים במפעלים (איזו מילה מכובסת) לבשר שבהם מעסיקים עובדים במשכורת זעומה אצל מי שאין להם בעיה לזייף בהיגיינה ובריאות. פרות מקבלות אנטיביוטיקה, מפליצות ומחוררות את האוזון. וחוץ מזה, שנים אני יושב במסעדות ולועס בחוסר עניין בשר שזכה בשבחים מתלהמים שלא מגיעים לו במחיר שהוא שוד בצהרי יום.

על נושא אחד הקפדתי: מעולם לא אכלתי במקדונלד'ס. נדמה לי שפעם עצרתי במהלך נסיעה ארוכה וקניתי שם מילקשייק. מבחינת צריכת כמות הבשר, מקדונלד'ס הוא השטן הגדול. בשבוע שעבר מת הסופר קורמק מקארתי, איש שקלידי מכונת הכתיבה שלו היו סכינים, ונזכרתי שהמחסל בספרו "No Country for Old Men" הורג אנשים עם המקבת הפנאומטית שבה יורים לפרות בראשן, להמם אותן כדי שהריגתן תהיה אנושית יותר. היה מתאים לי להיות מעריץ גדול של מקארתי, אבל אני לא. הייתה לו אובססיה מוגזמת לאלימות שגם ממנה נגמלתי. ריי קרוק, מייסד רשת מקדונלד'ס ואימת הפרות באשר הן, האמין ש"מקדונלד'ס יכולה להיות הכנסייה האמריקאית החדשה". ממרומי הפודיום החדש שלי, אני שמח שמעולם לא אכלתי ביג מק.

"קולומבוס גילה את אמריקה, ג'פרסון המציא אותה, לינקולן איחד אותה, גולדווין הפך אותה למיתוס, וריי קרוק עיצב אותה למק גדול", כתב פעם הסופר טום רובינס. "מחשב־על הוא שכנראה הקנה לאמריקה את האווירה הכללית השוררת בה, נתן לה את מערכות הנשק להתגונן נגד אויביה, ערך בה מהפכה חברתית שעה שהוקמו תנועות אומנות והומצאו סמים משני מציאות, אבל כמה טוב ונפלא שהיה זה המבורגר שהגדיר אותה. המבורגר חמים, ריחני ועסיסי. המבורגר הוא מצרך רך ולא מאיים. המבורגר הוא אייקון עשוי מעגלים מרובדים, המעגל את הרוחנית והחושנית ביותר מכל הצורות. פטמת האלה, טבורה הפורה ורב החסד של חוה. אינך אלא מה שנדמה לך שאתה אוכל. המבורגר אינו מתייחס לעצמו ברצינות. לכן הוא מגלם חוש הומור נדיב ומאיר פנים המוסיף להתקיים באמריקה גם כאשר הנזיד שלה נשרף והעוגיות שלה מתפוררות".

קרוק למד בבית ספר יסודי עם ארנסט המינגוויי וגם הוא שירת כנהג אמבולנס במלחמת העולם הראשונה. בפלוגה של קרוק שירת נער בן 16, וולט דיסני שמו. שוו בנפשכם: מגדולי סופרי המאצ'ו האמריקאים שהיה צייד נטול עכבות שהתאבד; מי שנתן לנו אנימציה וממלכת פנטזיה חלופית וביקש שיקפיאו אותו במותו כדי שבבוא העת יהיה אפשר להפשיר אותו ולהשיבו לחיים; והאיש שהפך המבורגר לדת.

"מחנכים מאשימים אותי", כתב קרוק, "שאני אנטי-אינטלקטואל. אין זה נכון כלל. אני אנטי־אינטלקטואל מזויף". פעמון הכניסה של בית הקיץ שלו בפורט לודרדייל ניגן את הג'ינגל של מקדונלד'ס. הקשתות הזהובות של מקדונלד'ס נרקמו על כיסי הבלייזרים שלו ושובצו כאבני חן בחפתי שרוולי חולצותיו. הוא לא אהב לעבוד במחיצת "טיפוסים מהמעמד הגבוה" ושנא "תחכום מזויף".  

לכן הוענקה חנינה לריי קרוק על פשעיו נגד פרות, הושעה גזר דינו על המארב שטמן לאינדיבידואליזם בחיי שגרה. הוא שינה את הרגלי התזונה שלנו, מן הסתם לרעה. אך הוא היה מסוגל לומר על עצמו, "צריך סוג מסוים של תבונה כדי לראות את היופי בלחמניית המבורגר".

המזון הוכן במהירות רבה, היה זול על סף גיחוך ואחיד בטעמו בכל סניף שבו הוגש. הטענה כי הצ'יזבורגר שאתה אוכל בסניף מקדונלד'ס במיאמי זהה לזה שיגישו לך בסן פרנסיסקו, היא מדעית. כל חודש מאות מיליוני בני אדם אוכלים לפחות ארוחה אחת באחד מסניפי מקדונלד'ס באמריקה. מקדונלד'ס משרתת יותר אמריקאים ביום בסניפיה באמריקה מאוכלוסייתה של אוסטרליה.

המודעות הגואה למזון בריא, השמנת יתר, בריאות הלב ואחוזי השמנה מפחידים בקרב ילדים, לא עשו טוב למקדונלד'ס. מי שיכול עבר לאכול בריא יותר, בעיקר משום שברשתות הללו היה מראה ירק טרי נדיר ביותר וכמעט קריאת תיגר נגד תרבות האכילה. תודעת הבריאות באמריקה הכריחה את הרשת להשקיע במהפך. "התפקיד המרכזי שלנו הוא ליצור רווחים לבעלי המניות ולבעלי הסניפים. אנחנו לא ארגון למטרות צדקה, ושליחותנו היא להיות עסק רווחי ומשתלם", אמרו מקדונלד'ס, "אבל מכיוון שהחברה שינתה את העדפות התזונה שלה, אין לנו אלא לשנות גם את שלנו".

המהפך הגדול הראשון היה נטישת המרגרינה לטובת חמאה. החברה הודיעה כי תפסיק להגיש עופות שזללו אנטיביוטיקה הפוגעת בבריאות הסועד וחלב מפרות שניתן להן הורמון מעודד צמיחה. השלב הבא היה להציג מנות בעלות ערך קלורי נמוך, כמו כריכי עוף בגריל והכנסת Egg McMuffin, שהיה להיט ענק ונחשב פריט חובה של ארוחת בוקר.

אז מה אם יש לדמוקרטיה נטייה לטפח בינוניות ומקדונלד'ס מייצג את הבינוניות בשיא טוהרתה? מזנונים מהירים מתאימים לאמריקה ולאוכלוסייתה הנמצאת בתנועה מתמדת. מדובר בעם נזיל, בז לפורמליות, חופשי מגיבנת של יומרה גסטרונומית או מסורת קולינרית מפוארת. אומה חמודה בגסותה, שהנאיביות שלה מנמיכה את שיעור קומתה ולא הסטואיות האסייתית או האנגסט האירופי.

כיום יש סניפי מקדונלד'ס בכל העולם. באמריקה הם נמצאים בלב הצורך לאכול כדי לשבוע, בתרבות נטולת מעמדות שאין לה פנאי להתעכב בדרכה אל העיקול הבא מעבר לקשת בענן. עם חלומות לרדוף אחריהם, שדות ירוקים יותר ללחך, מבחנים שיש להתמודד איתם, קניונים שצריך לרוקן, שחקני בייסבול צעירים שיש לטפח, סיטקומים שחייבים לצפות בהם, או דירות זעירות שרוצים להיות מחוץ להן, זה עם המתדלק עצמו במקדונלד'ס.

עם רשתות מזון מהיר אחרות, שינתה מקדונלד'ס את התפריטים שהיה להם חלק בהשמנת היתר של אמריקה ולהפוך אותם למרכז הדיאטה האמריקאית ולא לתחליף שלה. התחשיב לא שורד את מבחן המציאות בקנה מידה כה גדול. ב"קליבלנד קליניק", מכון מחקר רפואי מתקדם, סילקו את מקדונלד'ס מאולם ההסעדה שלהם. הטענה הייתה שהם רצו לשמש דוגמה לדרך החיים שעליה הם ממליצים אפילו אם העלו את חמתו של ריי קרוק המת; הישיש בעל פני המלאך עם חזה של נפח, חליפה שלושה חלקים וסכין קצבים בידו.

אחרי שנים רבות של אכילת בשר, קשה להניח את הסכין מהיד. אני נחוש להצליח, משום שבאותם רגעים ארוכים על רצפת המטבח בקונטיקט כאשר חיי חלפו על פניי, הבנתי כמה דברים, וזה יהיה עוול להתעלם מהם. 