חשיכה ירדה על אולם הכנסים הבית ספרי. “שששש", נשמע מכיוון הקהל ואחר כך הגיעו מחיאות כפיים סוערות. מצדה הימני של הבמה עלו נגני להקה צעירה עם גיטרה בס, תופים וקלידים. אחריה עלה גיבן שנשא מונולוג.
שפשפתי עיניים בתדהמה ונזרקתי אל אותה במה בדיוק, למסיבת הסיום שלנו לפני שלושה עשורים. הרי גם אז עלה עליה גיבן נרגן. קראנו לו “גידה מופסאן". העלינו מחזה שכל כולו קריצה ל"קוסם מארץ עוץ". אלא שאצלנו, דורותי, בלבוש ביריות וחלוק משי, חיפשה את זהותה המינית. יחד איתה צעדו טוטו - ילדה קטנה שאומרת הכל; “אושר" עטוי סארי צהוב שחיפש כמובן אחר האושר והספיק לעבור בחסידות ברסלב, לעבוד כמתווך ולהתגרש פעמיים; “אהבת אמת", שתרה אחר האמת שלה; ו"אומץ" הפחדן, שחיפש עוז רוח.
בדרכם לדרך הלבנים הצהובות, בנות ובני החבורה פגשו דמויות שונות: פרפירי מרמלדוב, פועל ניקיון שטרם עלייתו ארצה היה מהנדס סניטציה ראשי בלנינגרד; חבורת נשים בשחור שהועפו מבית הספר על ידי “השלטון הפשיסטי הרציונלי המושחת", לאחר שהפיצו כרוזים המטיפים לשלום ולאחווה וכעת הן חוסמות את הדרך “כל עוד מותר ויש פה דמוקרטיה". עוד פוגשת החבורה בסנוב וסנובית בוגרי התיכון שליד האוניברסיטה, בית הספר שלנו, שמראים שאין גבול לתחושת עליונות האדם. הם מבקשים מבני החבורה “להתנדף בקול נפיחה", מחשש “שאחד מההורים שלכם לא סיים תואר ראשון לפחות או שמא אתם מעשנים סיגריות תוצרת הארץ".
והיה גם מפגש עם חבורת לוחמים מורעלים. ככל שההצגה התקדמה, החבורה הלכה והידללה, וכשהגיעה אל מחוז חפצה גילתה שהקוסם הוא לוזר מוחלט ומשועמם. האושר, האומץ, האמת וכל היתר טמונים בנו. זו הייתה המסקנה. הדרך היא הדבר החשוב, כמו שדאג להזכיר לנו הבמאי אשלי טוביאס בכל אחת מהחזרות.
והנה אנו בהצגת הסיום של בננו, 32 שנה אחרי. דבר מההתרחשויות המשונות של השנים האחרונות אינו פוסח על הילדות והילדים האלה. לא הרבה השתנה, להוציא הלבוש. לנו בהחלט לא היו שמלות כאלה. רק חולצה לבנה, ג'ינס ומקסימום נעלי ספורט חדשות.
יפים וקוקטיים הם העלו הצגה מושקעת על השסעים החריפים בחברה הישראלית והכל חלחל לתוכה, לרבות הסגרים כשהקטסטרופה ריחפה מעל. בהצגה שלהם, התלמידות והתלמידים מתפצלים לפי מגמות שנלחמות זו בזו. ישראל כבר מחולקת למחוזות, קנטונים־קנטונים. לא חבורות הקנאיות לדעותיהן אלא ממש מדינות קטנות בתוך המדינה. הפחדים שלהם מגולמים בהצגה הזאת כשהם עטופים בחיוך ובכישרון.
תם הסיפור שלנו מול מערכת החינוך הישראלית, וכבר יש געגוע. בפעם הבאה שנחזור, נהיה סבא וסבתא. לא אל מערכת החינוך נתגעגע. בוודאי לא אל משרד החינוך, שמניסיוני, הוא אולי המשרד החולה ביותר בבירוקרטיה ניוונית מכל משרדי הממשלה. אני לא יודעת מה קורה לאנשים שמגיעים לעבוד בו, ואיך הם נשאבים לתוך המנגנון החלוד והעצוב הזה. האם מלכתחילה היו כאלה ולכן הגיעו אליו או שהפוך - הגיעו אליו ואז נעשו כאלה?
בכל מקרה, אל בית הספר הזה כן נתגעגע. זה המקום שמצמיח מוחות עצמאיים וחושבים. כבנות ובני נוער ידענו שנוכל לבטא את עצמנו, ואין שמחה גדולה יותר מלראות שזה עדיין כך. מרבית המורות והמורים הם מחנכים ממש. זו משאת הנפש שלהם, לגדל את דור העתיד ולראות אותו צומח בהווה.
זה המקום לומר תודה למחנך הנפלא עמרי הובר, למורים הנהדרים נאוה מרכוס, רועי זלצר, הילה רוט ועוד רבים וטובים, ולמנהל הקודם ד"ר גלעד אמיר הנהדר. איחולי הצלחה גם למנהל הנוכחי, ארז הקר. אני לא מקנאה בך. גם לנהל, גם לעמוד מול המתנגדים מבחוץ שקשה להם עם אליטיזם וגם להתמודד עם הנהגת ההורים הבית ספרית (המצאה מוזרה. הנה, סוף־סוף כתבתי את אשר על לבי!).
תודה שלא התפשרתם על הכלי החשוב ביותר: חשיבה עצמאית. תודה על כך שאתם מבינים שידע אפשר לרכוש בכל מקום כמעט, בטח היום, אבל את היכולת לנסח פחדים וחששות, שמחות ואמיתות פנימיות - אפשר במקומות ספורים.
מחוץ לבית הספר שלנו בן ה־85, למרות הקולות שבחוץ ואולי בגללם, מתנוססים שלושה דגלים ששומרים גם בקיץ על תנועה הודות לקור הירושלמי: דגל ישראל, דגל הגאווה ודגל התיכון שליד האוניברסיטה.
ומה איתנו? רובנו מצאנו את אשר חיפשנו. הבנו שאין אמת אחת. דורותי חי עם בן זוגו בתל אביב, והם מגדלים תאומים. אושר מצא את האושר בדרום אמריקה וכמוהו גם אהבת אמת, שמצאה את האמת שלה בקריירה אקדמית מעבר לים. אומץ הוא מיוצרי “פאודה", וטוטו כותבת, בין השאר, טור בסוף השבוע ב"מוסף" ב"מעריב" ועל המקלדת שלה זולגות עכשיו דמעות. דמעות על מה שהיינו ודמעות דאגה לילדות ולילדים הטובים האלה. שרק יהיו לנו בריאים ושלמים ולא יאונה להם רע. שיוכלו להתכנס בעוד כמה עשורים כשהם בהרכב מלא ושמור, לחייך מול צילומי הווידיאו שלהם ולומר: היינו חכמים וטובים כבר אז.