כל מי שהתנסה אי־פעם במערכות יחסים זוגיות, יודע שאחד השלבים הבעייתיים הוא זה שבו אחד הצדדים שואל את עצמו “מה לעזאזל הוא/היא רוצה ממני?". מאחר שאנו יהודים, ננסה להקדים (עוד) שאלה לתשובה - ונענה שעם כל הכבוד, השאלה הנכונה היא מה הוא או היא רוצים מעצמם? כי כל מה שהם יכולים לרצות מאיתנו, הוא רק פועל יוצא של התשובה לשאלה השנייה.
אנא הפליגו בזיכרון אל מערכות יחסים משמעותיות בחייכם. אני די משוכנע שאם נבחן אותן ממרחק הזמן, נגלה שבתקופות שבהן התהלכנו עצבניים, הבעיה לא הייתה תמיד בצד השני: לעתים קרובות היינו אנו אלה שלא ידעו מה הם רוצים מעצמם, כך הפכנו לאומללים - ואף אמללנו את האחר/ת, הפכנו את בן או בת הזוג לבלתי נסבלים, תהליך שהזין את עצמו עד שגרם לפיצוץ. מצוידים בכל אותם זיכרונות עבר נוגים יותר או פחות, הבה ניטול את הדגל המונח אצלנו ליד המבואה כמטרייה בימי החורף - ונצא אל רחוב קפלן.
אני יודע שהמספרים הפכו גם הם לכלי ניגוח בין הנִצים, אבל בין שמדובר בממוצע של 150 אלף, כטענת המארגנים, ובין שב־50 אלף, כטענת המבקרים, עדיין - רבבות רבות של ישראלים שותפים מדי שבוע למחאה האזרחית הגדולה ביותר בתולדות המדינה. המשפט הבא עלול להרגיז חלק ממי שלא נמנים עם המחנה הזה, אבל מדובר באנשים שמשקלם הסגולי רב ממשקלם המספרי בתוך החברה הישראלית. תקראו להם פריבילגיים, הגמוניים או בכל שם אחר, אבל אף שקולם בקלפי שווה, בכיסיהם מונחים יותר מפתחות (וכן, אני יודע שבעבור המתנגדים זאת בדיוק הבעיה) לתחומים מרכזיים בחברה הישראלית: עסקים בכלל והייטק בפרט, יחידות עילית בצה"ל וחיל האוויר בפרט, עולם האקדמיה, המשפט, התקשורת ועוד.
דווקא משום שנדמה לי שאני מכיר היטב את הפרופיל שלהם - ועוד יותר מכך, משום שאני שותף לחלק מדעותיהם - אני יכול להישיר אליהם מבט ולקיים עמם את שיחת “יחסינו לאן" המפורסמת, כי אחרי שאמרנו מה לא, הגיע הזמן להגיד (או לפחות לברר) מה כן. בעצם, גם "מה לא" לא בדיוק אמרנו בקול ברור. יש כאלה שעבורם ה"לא" מתייחס גם (למשל) למה שהם מכנים “כיבוש", אחרים שוללים כל סממן דתי בחיי המדינה, יש כאלה שמתייחסים בעיקר לזכויות נשים ומיעוטים, יש מחויבים בעיקר לאיכות הסביבה וכך הלאה, כולן מטרות נעלות, אבל לא כולן אפשריות ליישום.
ברשותכם אחדד, בעיקר עבור נאמני הממשלה, שרואים במוחים מקשה אחת, אף שהמחאה הזאת (ממש כמו הממשלה הקודמת) היא פסיפס שבו שום אבן לא דומה לזאת שלידה: יש כאלה שתובעים את הפסקת הליך החקיקה, אך מחייבים משא ומתן אמיתי למען רפורמה בהסכמה. יש כאלה שלא יסתפקו בפחות מגניזת החקיקה המשפטית לצמיתות. יש כאלה שרוצים לראות את נתניהו מסתלק מהשלטון, ויש כאלה שחולמים כבר על תסריט שבו הסתלקות נתניהו היא רק פתח להקמת ממשלת מרכז-שמאל, שתהפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה, ברוח הרווח שבין מרצ לחד"ש.
אף שיש בהם 50 גוונים של אפור, בואו נאמץ לרגע את הטרמינולוגיה של המחנה היריב ונקרא למוחים “שמאל". ובכן, התהליך שעובר על השמאל העכשווי נוכח המשבר החוקתי, הוא בדיוק מה שעבר על הדור הקודם בקריסת תהליך אוסלו: השאיפה לפתרון מדיני שמבוסס על פשרה טריטוריאלית עם הסדרי ביטחון הולמים הוחלפה ב"שלום" מטאפיזי של וודסטוק פינת צ'ה גווארה, בואכה "שיר לשלום". לכן כאשר נרצח התהליך בידי הפלסטינים, צמחה לה גישה אמונית־משיחית (רק ללא כיפה וציצית), שלפיה רצח רבין הוא שמנע את השלום, שהיה כבר מעבר לפינה.
לכן ראוי למחנה הזה, שבמידה רבה אני שותף לתפיסת עולמו, ללמוד מטעויות העבר. לא רק לצאת לקפלן (רבתי) מדי מוצ"ש עם שיר בלב ודגל ביד, אלא גם לנסות להגדיר מטרה ריאלית. להפנים את העובדה שנתניהו, ראש הממשלה המשמעותי ביותר מאז בן־גוריון, לא עומד להושיט לאזיקים את הידיים; להבין שאריה דרעי הוא אולי עבריין סדרתי, אבל גם נציג של מחנה מסורתי־מזרחי עצום, שרואה בת של מלך בכל מקום שבו אנו רואים “סיפורה של שפחה"; ושהזרם הדתי־לאומי הוא אחד הנכסים הגדולים שיש למדינת ישראל, מחנה שבו על כל גופשטיין או בן גביר, יש אצילי נפש כבני משפחת די מאפרת.
חבריי לרחוב קפלן, פעם אחת כבר צרחנו “שלום" גם כשלא היה עם מי לדבר. פעם אחרת קראנו “רק לא ש"ס" - וקיבלנו אותה כחלק הכי בטוח בממשלה. הגיע הזמן להכיר בכך שיש חיים גם מחוץ למדינת מישור החוף ובעיקר, הגיע הזמן שבמערכת היחסים המורכבת הזאת עם מדינת ישראל נתחיל לחשוב מה אנחנו רוצים, דווקא משום שבניגוד להכפשות, רובנו יצא אל הרחובות בשם אהבת אמת גדולה אליה.