אוויר ישראל הרוטט ממתח, הידוע באי־השקט שלוח הרסן שלו, מלא עכשיו בגידוף טעון חומר נפץ: "אנרכיסטים!". זאת אומרת, אנרכיסטים אין, אבל אנשים מסוימים מכנים אנשים אחרים אנרכיסטים. זו מילה שהפכה כה שגורה, שאני שומע אותה גם מפי אנשים שמודעים למשמעות המילים שהם משתמשים בהן.

ביום שני בערב השבוע השתתפתי במפגש עם משורר יהודי אוקראיני ידוע שחי בארצות הברית זה כשלוש שנים. קראנו משיריו בעברית, באוקראינית, באנגלית, ומשוררים ויוצרים ישראלים השמיעו יצירות משלהם ונוצר דו־שיח.

זו הייתה פשוט עוד פעולה של הוועד לקשרי חוץ של אגודת הסופרות והסופרים העברים (השם של אגודת הסופרים חודש לאחרונה בנוסח זה). לא הייתי מזכיר זאת, אלמלא שמו של המשורר האוקראיני שפגשנו, שם שהעלה בי מיד אסוציאציות. שמו הוא ואסיל מָאכְנוֹ.

שם המשפחה מאכנו הוא נדיר לגבי משפחה יהודית, אבל זהו שם ידוע מאוד בהקשרים אחרים. אדם ששמו נאסטור מאכנו היה ראש צבא אנרכיסטי, ואפילו ראש מדינה אנרכיסטית במשך תקופה מסוימת. רוצים אנרכיסט? הנה לכם אנרכיסט.

בזמן המהפכה ברוסיה, בשנים 1918 עד 1920, הוא עמד בראש צבא משלו ושלט בחלק גדול מאוקראינה. זו הייתה שליטה על פי העקרונות האנרכיסטיים. גם מי שיודע מעט היסטוריה יודע שהייתה ברוסיה מלחמה בין הצבא האדום ובין הצבא הלבן, אבל פחות זוכרים שהיה גם הצבא השחור. זה היה הצבא שבראשו עמד אותו מאכנו. הם לחמו למען אנרכיזם.

אולי חבל שהם לא ניצחו, אולי היינו רואים אם שלטון של אנרכיסטים, זאת אומרת שלטון ללא שליטים, אפשרי. אני חושש שהיינו רואים משטר אימים; כמו שהקומוניזם נראה יפה על הנייר לתמימים, אבל ברור היה מראש למי שטיפה התרכז שזה יהיה משטר אדום מדם ושחור מדיכוי אם ינסו לנהל בני אדם על פי עקרונותיו.

כדי להקדים תגובות, אומר שאני יודע שהאשימו את מאכנו באנטישמיות, אבל אחרים הוכיחו שהוא דווקא התייחס ליהודים מצוין, והעניש, ואפילו הוציא להורג, אנטישמים. זו בכל אופן בעיה אחרת.

מאכנו לא הסתפק בהשלטת אנרכיזם רק באוקראינה. הוא רצה שכל העולם יהיה ללא שליטים בשר ודם. מאכנו הפסיד בסוף, הבולשביקים בגדו בו ותקפו אותו, והוא נמלט לפריז ומת שם בגיל 45, משאיר ספרים על זיכרונותיו ועל יתרונות האנרכיזם.

שמו של אחד הספרים על האידיאולוגיה האנרכיסטית שלו הוא, אירוניה דקה: "דגלים שחורים באוקראינה" (הופיע בשם זה ממש גם בעברית). זו בהחלט לא תנועת הדגלים השחורים שלנו. הוא, לעומתם, דגל במתן קול שווה בשלטון לכל אדם.

ה"מאכנוביסטים" לא קיבלו אפילו את השיטה שבה נציגים, מה שאנחנו קוראים מנהיגים פוליטיים נבחרים, יכולים לדבר בשמו של אדם. הוא ותומכיו דרשו דמוקרטיה ישירה, ואכן, המוסדות המחליטים בחברה המאכנוביסטית היו מועצות שבהן השתתפו כל תושבי הכפר, העיירה או השכונה.

אפילו הארגון הצבאי התנהל באופן דומה: המפקדים נבחרו בבחירות חופשיות בין כל חיילי היחידה, ובמקרים אחרים מונו על ידי הפיקוד העליון. בכל אחד מהמקרים היה לגורם שנמנעה ממנו הבחירה (החיילים או הפיקוד העליון) זכות וטו על בחירת המפקד. התאמינו?

האם תנועת המחאה שלנו, או, לחלופין, הממשלה הנבחרת שלנו - היו מסכימות לשיטת שלטון כזו? לא. במיוחד לא תנועת המחאה. הם לא רוצים שלטון של דעת העם. אפילו הבחירות בקלפי אינן דמוקרטיה בשבילם, כי תוצאת הבחירות מעניקה לאנשים שאינם הם להביע את דעתם.

אנשי המחאה רוצים לשמור על מוקדי הכוח שלהם. כעת הם טוענים שהם מגינים על עקרון עצמאות בית המשפט, אבל זה רק מפני שבית המשפט הנוכחי הוא מוקד כוח בצלמם ובדמותם. אם בית המשפט העליון יהיה אחר בהרכב האנושי והרעיוני שלו, אותם אנשים יפסלו את זכות בית המשפט להחליט.

כה אמר מאכנו: "הטפה לתחיית חיי האדם כיצור יחיד לעצמו, וכיציר חברתי, היא מתח בין המודעות העצמית של האדם ובין חוסר הצדק בצורת החיים בת זמננו. אנרכיזם מתקיים, אם כך, רק באופן בלתי חוקי, או באופן חוקי למחצה. לעולם לא בעולם שבו החוק הוא השליט הבלעדי".

וגם: "שרפו את החוקים שלהם, הרסו את בתי הסוהר שלהם, תלו את התליינים שלהם. רסקו את האוטוריטה". (בלי להוסיף, כמו אצל ה"אנרכיסטים" שלנו: "כדי שנחוקק את החוקים שלנו, כדי שבבתי הסוהר נאסור את האויבים הפוליטיים שלנו, וכדי שיבינו שהאוטוריטה היא שלנו").