ירושה רעה: בעוד שהממשלות משתנות, הבעיות נשארות איתנו

זה שבוע מתאים לספירת מלאי של כל מה שממשלת ישראל דוחה, דוחה ודוחה. כל העניינים החשובים שזזים הצדה לטובת... טוב, אתם יודעים לטובת מה. כל השאלות הגדולות שמועברות מממשלה לממשלה, מעשור לעשור, בלי פתרון.

השליח האמריקאי לענייני איראן הוצא לחופשה כפויה עקב חקירה בעניינו
הרפורמה המשפטית חוזרת: זהו התאריך בו תחודש החקיקה

מה יהיה עם איראן? לא ברור. האמריקאים מחפשים הסכם, ישראל מזהה טביעות אצבעות של טהרן בדחיפת ארגוני טרור בגדה. איום קיומי? אולי. יש לקוות שהממשלה פועלת כדי למצוא לו פתרונות. נניח שכן. נניח שאנחנו פשוט לא יודעים, כי הכל חסוי, ובעניין הזה הממשלה באמת פועלת. אף על פי שאם לומר את האמת, חוסר המעש שלה בעניינים אחרים לא ממש מרגיע.

מה יהיה עם ההתנחלויות, ומה עתיד יהודה ושומרון? השבוע קיבלנו כמה תזכורות לכך שהמצב בשטחים לא משתפר. ולא שיש למישהו, בימין או בשמאל, איזו נוסחת קסם שתחלץ את ישראל מהבוץ הזה. אבל גם אם כל מה שאפשר לעשות הוא לנהל את הסכסוך, יש הבדל בין לנהל אותו בקור רוח ובתבונה, ובין לאפשר לו להתפתח לכאוס קטלני – טרוריסטים בג'נין, שכבר מצטיידים ברקטות מצד אחד, נערי גבעות מחופפים, שמסלקים מפקד חטיבה שאחראי לביטחונם, מצד שני. ואל תצעקו "יש הבדל". ברור שיש הבדל. את הטרוריסטים מותר להרוג, והורגים, את נערי הגבעות אסור להרוג, והממשלה מתנהגת כאילו אסור לעשות להם גם שום דבר אחר.

מה יהיה עם הפשיעה? ברביעי בבוקר ישראל נחשפה לקורותיו של עוד ליל זוועות של מעשי רצח ביישובים ערביים. הניסיונות למצוא מזור למחלה המסוכנת הזאת כנראה יחכו לסיום פרשת בן גביר נגד קובי שבתאי ולהפך. או שיחכו לאחרי ביטול עילת הסבירות. או שאיתמר בן גביר יצטרף לשר המשפטים יריב לוין ויאשים את המפגינים נגד הרפורמה בעליית הפשיעה (כי בגללם המשטרה עסוקה). כך או כך או כך, ישראל לא נראית כמי שנדרשת לעניין הזה ברצינות.

מה יהיה עם האתגר החרדי? השבוע פוקע תוקפו של חוק הגיוס שמאפשר את דחיית השירות, ולמעשה את הפטור משירות לחרדים. ממשלת ישראל כמובן לא תגייס את החרדים. היא תתעלם מהעובדה שהפטור כבר אינו ממש חוקי. ואז תנסה לחוקק איזו נוסחה חדשה שתשווה לימוד תורה לשירות צבאי, לחרפת מדינת ישראל ולחרפתם של כל מי שירימו את ידם בעד חוק כזה – חברי כנסת מהליכוד ומהציונות הדתית שמתחזים לפטריוטים ציונים, ולמעשה משמשים כלי שרת בידי מי שמוכנים להקריב את ביטחון מדינת ישראל ובלבד שנעריהם לא ילבשו מדים.

מה יהיה עם התחבורה? שמתם לב שהרכבת הקלה בגוש דן עדיין לא עובדת. עכשיו אומרים אולי בחודש יולי, ואולי לא. שום דבר לא בוער (חוץ מכמה כפרים בשטחים).

מה יהיה עם הרפורמה המשפטית? האמת, זו שאלה לא כל כך חשובה. מה שחשוב הוא מה שהביאה איתה – קרע חברתי מעמיק, ואפס זמן ואנרגיה פוליטית לטיפול בבעיות משמעותיות. "עַמִּי מֶה עָשִׂיתִי לְךָ וּמָה הֶלְאֵתִיךָ עֲנֵה בִי", מבקש הנביא מיכה בהפטרה של פרשת השבוע. ואחר כך מקנח בלקח פשוט - ורחוק כל כך מעולמם של מי שעסוקים השבוע בהבל השמפניות והסיגרים: "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹקֶיךָ".

העליוניזציה של צה"ל
אף פעם לא קל לומר מה בא קודם, הביצה או התרנגולת. נניח שירידת האמון בצה"ל זו הביצה. נניח שהשרה אורית סטרוק היא התרנגולת. מה בא קודם: ירידה באמון, שהפוליטיקה מדדה אחריו בהסתערות על המפקדים, או אולי הסתערות של פוליטיקאים, שבעקבותיה נפגע האמון? כך או כך, שני אלה מתרחשים מול אפנו, ויש להם השלכות מרחיקות לכת.

השבוע הם התגשמו בדמותה של סטרוק, שגינתה את הפיקוד הבכיר במערכת הביטחון, משום ש"הוציאו הודעה משותפת על טרור לאומני יהודי". על מה יצא קצפה של סטרוק? הנה מה שאמרה: "מי אתם, כוח וגנר? מי אתם שתוציאו הודעה כזאת תחת האף של הממשלה? הם יטיפו לנו מוסר? אני נגד האירועים האלה, אבל זאת בושה וחרפה לקרוא לזה טרור לאומני".

אם כך, סטרוק התרגזה פעמיים. פעם על כך שההודעה יצאה "מתחת לאף" של הממשלה, ופעם על כך שנקטה את המינוח "טרור לאומני". אבל מה שמעניין הוא החלטתה להציג את צמרת מערכת הביטחון כאותו כוח וגנר, כוח מקצועני, מורד, הפועל למען האינטרסים של עצמו ולא על פי הנחיות המדינה ששלחה אותו (סטרוק התנצלה בדיעבד על השימוש בדימוי הזה, ונדמה היה שהחרטה כנה).

זה קורה לא בפעם הראשונה: בשבועות האחרונים נשמעה בחוגי ימין ביקורת חריפה על שר הביטחון, על הרמטכ"ל, על מפקד פיקוד המרכז, על מפקד חטיבת בנימין. חלק מהביקורת באה מהשטח, או מה"רשתות", חלק באה מההנהגה. כלומר: יש בימין מי שסבורים שבקרב תודעתי ותדמיתי בינם לבין ראשי הצבא, הם יכולים לנצח. יש מי שסבורים שלמרות הפופולריות של צה"ל, אף שצה"ל הוא צבא העם והחיילים הם הילדים של כולנו, וכל שאר הקלישאות – למרות כל זאת אפשר לנגח אותו, ולצאת מזה בשלום.

זו אינה תופעה חדשה לגמרי. חזינו בה בתקופת מעצרו ומשפטו של אלאור אזריה ובאירועים אחרים. כמעט בכולם היה דפוס זהה: צה"ל מצא את עצמו מתעקש על מימוש ערכיו, כפי שהמפקדים מבינים אותם, מול גל של ביקורת של מי שמזהים את מימוש הערכים האלה כהזדהות עם הצד הלא נכון. במקרה של אזריה, דאגה למחבל הרוג על חשבונו של חייל הורג. במקרה של פרעות היהודים בכפרים הפלסטיניים, דאגה ליישובים שמהם יצאו רוצחים על חשבון הבנה לזעם המתפרץ של מתיישבים שחייהם בסכנה.

כאשר מנהיגי מתיישבים, כאשר מנהיגים פוליטיים, מרגישים שיש טעם להתנגח בראשי מערכת הביטחון, זה אומר שהם מזהים חולשה, מזהים פגיעות. אורית סטרוק מניחה שהיא יכולה למתוח ביקורת חריפה על הרמטכ"ל ולצאת מזה בשלום. היא מניחה שהציבור בכלל, והציבור שלה בפרט, לא יבואו איתה חשבון על דברים קשים שהיא אומרת על לוחם ללא חת, מפקד קרבי. לכאורה, זו הנחה משונה. צה"ל היה ועודו גוף שזוכה לתמיכה ציבורית רחבה, אלא שהתנהגות הפוליטיקאים מעידה על כך שהזמנים השתנו, והחסינות של צה"ל כבר לא כשהייתה.

שלושה דברים קרו:
הראשון,  הפרדה תודעתית בין "חיילים", שאיתם העם מזדהה, לבין "מפקדים" שאיתם העם – ובעיקר גורמים בימין הקשה – פחות מזדהה.    
היכולת להבדיל בין הזוטרים לבין הבכירים מאפשרת למבקרים לתקוף את הצבא בלי להיראות כמו שתוקפים את החיילים.

הדבר השני, קיבוע תדמיתם של ראשי הצבא כמי שערכיהם אינם מתיישבים עם ערכיו של הימין. צמרת הצבא מתוארת כ"שמאלנית", או כ"זהירה מדי" או כ"שבויה בקונספציה". העובדה שכמה מראשי צה"ל בדור האחרון פנו למפלגות שמאתגרות את גוש הימין הועילה מאוד לתהליך הזה. ראו את בני גנץ, גבי אשכנזי, גדי איזנקוט, יאיר גולן. ראו את יואב גלנט, שאומנם הצטרף לליכוד, אבל בלם את הרפורמה המשפטית – והבינו למה הימין מרגיש שיש לו סיבה והזדמנות לתקוף את מפקדי צה"ל.

הדבר השלישי, ירידה כללית במעמדם של מוסדות לאומיים. בעיקר בימין, ניכרת חשדנות גוברת בכל מה שמדיף ריח של ממסד. מה ששייך לממסד הוא כנראה "הגמוני", או שהוא שייך למערכת של "דיפ סטייט", או שהוא מבטא את כוחן הלא פרופורציוני של ה"אליטות".

שימו לב לדברים הנוקבים של סטרוק. היא דימתה את המפקדים ל"כוח וגנר", כלומר, מי שמלחמתם אומנותם, ואינם מרגישים כפופים למוסדות הדמוקרטיים. היא גינתה אותם על פעולה מתחת לאף של הממשלה. כלומר, שוב חתרנות, שוב התעלמות מרצון הבוחרים. היא הדגישה שהשפה שהם משתמשים בה, "טרור לאומני", מבטאת סנטימנט של קבוצת מיעוט, בחירת מילים שמעידה על אידיאולוגיה שאינה מתיישבת עם האידיאולוגיה של רוב העם (ושל החיילים הפשוטים, שהם נציגיו האותנטיים של העם בצבא).

מה קורה לצה"ל? מה שקרה לבית המשפט העליון, רק בתהליך אטי יותר ומדוד יותר, בין השאר משום ששופטי העליון אכן לקו לזמן מה בתחושת כוח מוגזמת, ולעומתם מפקדי צה"ל פועלים בזהירות מופלגת. ובכל זאת, מדובר בטענות דומות, ובהאשמות דומות: מפקדי צה"ל מקבלים החלטות בלא סמכות (מתחת לאף), אלה החלטות שמפריעות לממשלה לממש את רצון העם, אלה החלטות שמבטאות סדר יום אידיאולוגי של קומץ נבחרים־מטעם־עצמם. מה הפתרון? כמובן, להחליף אותם. לזרוק את הטייסים שמאיימים באי־התנדבות למילואים. להכניס את בנות ובני הפריפריה ליחידות העילית הטכנולוגיות. להכתיב מינויים של בעלי עמדות מתאימות לתפקידי מפתח.

נותרנו עם שאלת הביצה והתרנגולת: האם צה"ל, בהתנהלות רשלנית (אם בפנסיות, אם בבזבוזים, אם בהזנחת טיפול בחיילים, אם בהססנות מבצעית או במחדלים מבצעיים), הוא שהביא על עצמו את הפגיעה בתדמיתו – וזו מנוצלת עכשיו על ידי פוליטיקאים לקידום סדר היום האידיאולוגי שלהם (במקרה של סטרוק, הגנה על הפורעים בכפרים)? או שאולי צה"ל מתנהל כמו שצה"ל תמיד התנהל, והפוליטיקאים הם אלה שזיהו מטרת דמות אפשרית לניגוח, וסדקו בערמומיות את מה שאמור להיות המוסד המאחד בזירה יהודית־ישראלית מקוטבת.

כך או כך, יהיו לזה השלכות. או שהצבא ייאלץ לגלות גמישות אידיאולוגית בצד אחד, מה שמיד יעמת אותו עם צד אחר. או שהצבא יתעקש לשמור על התנהלותו, כאילו החברה הישראלית היא אותה חברה שבצלה עוצבה דמותו וממלכתיותו של הצבא, ואז צפויים לו ימים קשים של עימותים מול המערכת הפוליטית. נו, תשאלו, ומה הסכנה? הביטו ביחסי המפכ"ל והשר לביטחון לאומי, ואז דמיינו את סטרוק בתפקיד שרת הביטחון, כשאיתמר בן גביר הוא השר לביטחון לאומי, לא כל כך קשה לדמיין את זה.

הידרדרנו מוסרית?
שווה להתעמק במתודולוגיה לפני שמקבלים את המסקנות ללא ערעור, אך אם לסמוך על סקר מכון פיו בישראל לפני כעשור, קרוב למחצית מהישראלים, יהודים וערבים, סבורים שהומוסקסואליות אינה קבילה מבחינה מוסרית. ואם לדייק: 43%. עוד 27% סבורים שהיא קבילה מוסרית. עוד 25% סבורים שלא מדובר בשאלה מוסרית. ההסתייגות המוסרית מהומוסקסואליות גבוהה בישראל הרבה יותר מאשר, נאמר, באוסטרליה (18%), אבל הרבה פחות מאשר בתוניסיה (92%). למי אנחנו דומים? למקסיקו (40%), לפולין (44%), ליוון (45%).

למה נזכרנו לפתע בשאלות של מוסר? לא, זה לא בגלל חבר הכנסת יצחק פינדרוס והשטויות שאמר על הקהילה הגאה. זה בגלל מחקר חדש, מרתק, שהתפרסם במגזין המדעי "נייצ'ר", וסוף־סוף התפניתי לקרוא. בימים האחרונים גם ה"ניו יורק טיימס" פרסם תקציר, מאת אחד החוקרים, וב"וושינגטון פוסט" אפשר היה לקרוא כתבה על הממצאים.

השורה התחתונה זהה: בני אדם רבים מאוד, בכל העולם, חיים באשליה שהעולם נעשה פחות מוסרי. זה לא נכון, אבל הרושם חזק וקשה להתנער ממנו. הוא רווח ברוב המדינות, וכבר הרבה מאוד עשורים. כלומר: גם לפני 20 שנה בני אדם חשבו שהעולם בנסיגה מוסרית. וגם לפני 30, 40 ו־50. החוקרים הגיעו עד לראשית ימי הסקרים שבחנו את השאלה הזאת: שנת 1949.

הם בחנו 177 סקרים בארה"ב, ועוד סקרים דומים ב־59 מדינות. בכל אלה נשאלה גרסה כלשהי של השאלה אם המוסריות בירידה. בכל אלה התשובה הייתה זהה. כולן – בלי יוצאת מן הכלל.

מתי העולם היה מוסרי יותר? כנראה לפני שפינדרוס נולד (אם תשאלו אותו). כי זאת התשובה שנותנים רוב בני האדם. לכולנו נדמה שפעם, לפני שנולדנו, היה פה לא רק שמח יותר אלא גם מוסרי יותר. בממוצע, 86% מהמשיבים בכל העולם אמרו שהמוסר בירידה בימי חייהם. זה נכון למי שנולדו לפני 70 שנה, או לפני 40 שנה, או לפני 20 שנה. איכשהו, המוסר תמיד החל לרדת בדיוק ברגע שבו נולדנו.

בשנת 2002, מכון פיו סקר 40 מדינות, ובכל אחת מהן שאל על "ירידה מוסרית" כבעיה גדולה מאוד "במדינה שלך". בארה"ב 49% אמרו "כן". בבריטניה 33%, בצרפת 41%, באיטליה 63%, בלבנון 61%, בטורקיה 75%, בברזיל 50%, ביפן 66%, בטנזניה 57%. בהרבה מאוד מדינות, הרבה מאוד בני אדם מזהים "ירידה מוסרית" כ"בעיה גדולה מאוד".

מה מסביר את התופעה הזאת? קשה להאמין שהמוסר יורד ויורד וממשיך לרדת. מחברי המאמר, פסיכולוגים מקולומביה ומהרווארד, פותחים בציטוט של ההיסטוריון הרומי טיטוס ליוויוס, מי שהיה מקורב לקיסר האגדי אוגוסטוס, ומחנכו של הקיסר החשוב, אך קצת פחות מוצלח, קלאודיוס. ליוויוס כתב את תולדות רומא עד לזמנו, והתלונן – בדיוק כמונו – על ירידת המוסר של הדורות.

בספרו על "רעיון הדעיכה בהיסטוריה המערבית", ארתור הרמן כתב ש"למעשה כל תרבות בעבר או בהווה האמינה שגברים ונשים אינם עומדים באמות המידה של הוריהם והדורות שקדמו להם". הרמן מעלה השערה: תחושת הדעיכה בכל התרבויות נובעת מהעובדה שבני אדם מזדקנים. זה הכל בגלל "הניסיון האנושי של שינוי הגוף מילדות לבגרות, והשחיקה הבלתי נמנעת של יכולות מנטליות וגופניות בגיל הזקנה".

השערתו אינה רחוקה מאוד מזו של שני החוקרים שפרסמו החודש בנייצ'ר. הם מעלים שתי טענות, שמשתלבות זו בזו. האחת, "החשיפה סובלת מהטיה: אנשים נתקלים בעיקר במידע שלילי על אחרים ושמים לב אליו – מעשים רעים שולטים בחדשות ובשיח שלנו". השנייה, "הזיכרון סובל מהטיה: השליליות של מידע שלילי דוהה מהר יותר מהחיוביות של מידע חיובי".

החוקר אדם מסטוריאני מדגים זאת כך: אם חברתך זורקת אותך, אתה תדחיק ותשכח יחסית מהר. זה כואב, אבל אחר כך נדחק לעומק הזיכרון, עובר רציונליזציה ודוהה. לעומת זאת, "זיכרון הפגישה הראשונה עם מי שנותרה בת הזוג שלך, ודאי עודו מעלה בך חיוך".

הנה, זה ההסבר לאופן שבו המוח שלנו גורם לנו לחשוב שהכל יותר גרוע. כבר בעבר, חוקרים רבים הבחינו בכך – וטענו – שהעולם באופן כללי דווקא משתפר. גם בני אדם שאינם חוקרים מבחינים בכך לפעמים כאשר שואלים אותם שאלה ממוקדת. האם היחס לנשים טוב יותר היום מבעבר? התשובה נדמית די ברורה. האם העובדה שהעבדות נעלמה, או כמעט נעלמה, היא שיפור לעומת העבר? גם כאן התשובה ברורה. עוד ירדו תמותת תינוקות, מוות ברעב, עוני מרוד, מלחמות מרובות נפגעים. העולם השתפר מאז שנולדתם, אבל קשה להרגיש בזה, בגלל התעתוע הפסיכולוגי.

המשתתפים במחקרים שמצוטטים במאמר "האמינו שרמת המוסר ירדה, והם האמינו בכך בכל עשור ובכל אומה שחקרנו. הם האמינו שהדעיכה החלה בערך בזמן שהם נולדו, ללא קשר למועד שבו זה קרה, והם האמינו שהיא נמשכת עד היום. הם האמינו שהדעיכה נובעת הן מכך שבני אדם נעשים פחות מוסריים ככל שהם מתבגרים, והן מכך שבני אדם יותר מוסריים התחלפו בבני אדם פחות מוסריים". והם האמינו בעוד דבר אחד מעניין: "האנשים שהם מכירים באופן אישי יוצאי דופן". כלומר, כולם פחות מוסריים חוץ ממי שאני מכיר/ה.

למה כל זה חשוב? האם כל זה חשוב? לחוקרים יש טענה שכן. "כל עוד אנחנו מאמינים באשליה הזו", קרי, כל עוד אנחנו מניחים שהחברה שלנו מידרדרת מוסרית, זה הופך אותנו לקהל יעד שחשוף לקלוט מסרים של מנהיגים שאפתנים "הטוענים שהם יכולים להחזיר אותנו לתור זהב". מי שאולי רוצים להחזיר את האמריקאים לימים שבהם אמריקה הייתה "גדולה" יותר מהיום. מי שאולי רוצים להחזיר את הישראלים לימים שבהם ישראל הייתה יותר טובה.

הימים הטובים של פעם, טוענים החוקרים, קיימים למעשה "רק בדמיון שלנו". אבל הנה, כבר צצה בעיה שאי אפשר להתעלם ממנה: ומה אם ברוב המדינות האזרחים שמתגעגעים לעבר באמת טועים, כפי שהמחקר בהחלט מעורר חשד, אבל אנחנו, במקרה שלנו, בעידן שלנו, במדינה שלנו - דווקא צודקים?

השבוע השתמשנו במידע ובנתונים מאתר המדד, במאמר ממגזין המדע "נייצ'ר", בסקרי פיו, המכון לדמוקרטיה, גאלופ, בדיווחי ה"ניו יורק טיימס", כאן חדשות ו"מעריב".