המבצע בג'נין והפיגוע בתל אביב היו תגובות אוטומטיות, היישר מהקרביים, הן של צה"ל והן של הפלסטינים. זהו המחיר שכולנו משלמים על מדיניות ביטחון אוטומטית וחסרת מעוף, והמדיניות הזו היא מבחנה של תנועת המחאה. כל נושא דגל בתנועת המחאה אמור להבין שהוא תופס בלטה לא רק בענייני הוועדה לבחירת שופטים או סבירות של עילת הסבירות. הבסיס של המחאה הוא המאבק במהפכה היהודית שמאיימת לחסל את מדינת ישראל.
לאחר הפרישה של אשד: הפגנות ברחבי הארץ; מדורות בנתיבי איילון
"הילד שלי חטף מוט של דגל בפנים, מפגין תפס אותי מהצוואר"
מתברר שיהודי תנועת המחאה אינם היהודים של מדינת ההלכה היהודית דרבנו בקואליציה, ובעצם מדובר בשני סוגי בני אנוש. אין צד אחד נעלה על השני (אף על פי שכל צד משוכנע שהוא הדבר האמיתי), והמאבק הנוכחי הוא על השאלה מי יעצב את המדינה ברוחו.
להבדיל מהמהפכה היהודית, תנועת המחאה היא לא מחאה יהודית נטו - אלא מחאת כל אזרחי ישראל. יש בה יהודים דמוקרטים וליברלים, דתיים מהזן השפוי, ערבים נוצרים ומוסלמים, דרוזים, צ'רקסים ובדואים. כל מי שיש לו תעודת זהות ישראלית – ברוך הבא. וטועה מי שסבור שמחאה אקסקלוסיבית של יהודים תצליח לעצור את מזימות המהפכה היהודית של הקואליציה.
בשלב זה אין בדל סימן שיוכיח שיש שינוי בעמדות הממשלה. להפך: המרוץ האלים לקביעת עובדות בשטחים לא יכול להצליח ללא שינוי משטרי. אם זה לא הולך בחקיקה דרך הכנסת, אז המתנחלים ותומכיהם דוחפים את ההשתלטות על המדינה באמצעות עקיפת חוקי המדינה וחוקים בינלאומיים, ומינויים סיטוניים של אנ"ש בצומתי החלטות.
קו ישיר מחבר בין בנימין נתניהו, איתמר בן גביר, בצלאל סמוטריץ', שותפיהם במשטרת ש"י, במנהל האזרחי, בפרקליטות הצבאית, בצה"ל ובין נערי הגבעות. לא צריך להיות קונספירטור כדי להבין שהמטרה של השת"פ היא להרחיב את ההתנחלויות ולצמצם את המרחב הדמוקרטי. נתניהו מאשר, הסמוטריצ'ים מתרגמים את אחיזתם במערכת הביטחון להבערת השטח, והמערכת המשפטית מלבינה את מחוללי המהומות ש"משכנעים" את הפלסטינים להסתלק בסגנון הפרעות בחווארה.
עשרות מקרים, חלקם מתועדים, מציגים חיילים, מתנחלים ומדובללי גבעות משחיתים ומציתים בתים, מכוניות מטעים ורכוש. מתוך מאות פורעים נעצרו פחות מקומץ, ובהמשך הם בדרך כלל משוחררים. דוברי הממשלה מראש הממשלה וצפונה מגנים, קורצים ומשחררים את השרשור הקבוע: הם התחילו, וואט אבאוט איראן, תראו ציפור.
בפעם הראשונה אמר הרמטכ"ל הרצי הלוי דברים ברורים: "קצין הרואה אזרח ישראלי המתכוון לזרוק בקבוק תבערה לבית פלסטיני, ועומד מנגד, אינו יכול להיות קצין". אני לא יודע מה זה "לעמוד מנגד". הדרך היחידה למנוע מטרוריסט יהודי לפגוע בחפים מפשע היא לעצור אותו בכוח בכל מחיר. וחובה להטמיע את האמת הבסיסית הזו בנוהלי הפתיחה באש.
ועדת אגרנט שדנה בטבח ברוך גולדשטיין (1994) במערת המכפלה בחברון חקרה עדים, ביניהם שוטרי מג"ב שהיו במקום. "הסמ"פ הורה לנו לא לירות על מתנחל, אפילו אם הוא יורה עליך", העיד שוטר. "נאמר לנו 'אם יורים עלינו צריך לתפוס מחסה, או לחכות עד שהמחסנית של המתנחל תיגמר, או עד שיהיה לו מעצור'", אמר שוטר נוסף. נוהלי הפתיחה באש, למיטב ידיעתי, לא שונו מאז ועד היום.
המצב הזה הוא עניינה הישיר של המחאה, משום שלא מדובר ב"פרעות" אלא ב"אסטרטגיה לאומית", כלומר לאומנית, שמטרתה שינוי פני המדינה. ה"רפורמה" של יריב לוין ושות' כאילו נסוגה בשלב זה למקצה תיקונים, אבל היא מתבצעת בפועל בשטחים. נתניהו מאשר בנייה, סמוטריץ' מעלה מאחזים, המנהל האזרחי, משטרת ש"י וצה"ל מגבים את הנערים שרצים בגבעות ומיישמים תוך הרס ופגיעה בפלסטינים. זאת הרפורמה האמיתית של נתניהו ושות', והיא תוביל ל"מבצע" הבא.
הפוליטיקה של השטחים
התהליך דלעיל חוזר על עצמו זה שנים. הדג הזה מסריח מהראש, וחובתה של תנועת המחאה לבלום אותו לפני סערת הקרב הבא וחפירת הקברים שבדרך. אז איך מתרגמים סימני סערה לתחזית אמת? מאמינים לחזאים וזוכרים כיצד היתלו המתנחלים בחוק ובממשלה מאז ימי סבסטיה ובית הדסה.
עזבו סיפורי סרבנות וטפשת כמו של שקמה ברסלר ממנהיגות המחאה ("הצבא הכי מוסרי בעולם"), וקבלו תרחיש פרקטי: מחר עלולה להתבצע תגובת נקם פלסטינית על הכתישה והענישה הקולקטיבית בג'נין. כצפוי, יעלו המתנחלים קמפיין התקרבנות (אגב, צודקים. הממשלה אכן לא מספקת להם ביטחון), שילווה בסיוע תקשורת (מזועזעת) ופוליטית (צבועה). צה"ל יגיב פבלובית במבצע להצלת המולדת שעשוי להכניס לאירוע את השכנים מצפון ומדרום.
המרוויחים הגדולים יהיו המתנחלים, שמנצלים הזדמנויות כמו ההרג האחרון בעלי כדי להקים התנחלויות חדשות ולדרוש בהיסטריה מבצע לביעור הטרור. נגד המח"ט אליאב אלבז בוצע שיימינג צעקני, אבל המטרה היא הרמטכ"ל. נציגו של הרמטכ"ל מול נתניהו הוא שר הביטחון, אלא שליואב גלנט אין חיילים במרכז הליכוד, התלות שלו בנתניהו מוחלטת, כמו תלותו של נתניהו בבן גביר ובסמוטריץ'.
אין לי מושג איך התנהלה הדינמיקה של הצגת התוכניות והאופציות למבצע בג'נין בין גלנט למטכ"ל, בהנחה שלכל תוכנית יש אורנים גדול וקטן. מה שברור הוא שגלנט כבר הוכיח משת"פיות, כאשר התיישר עם בן גביר וסמוטריץ' בהלבנת המאחזים החדשים והתעלם מאירועי אביתר וחומש. הדבר האחרון שגלנט מאחל לעצמו הוא חובשי כיפות ושאר מדובללים רודפים אחריו בצעקות "רוצח" ו"בוגד" - ומי כמו אלה יודע להריח חולשה.
דפוס הפעולה של "מבצעים", "טרור" וחיזוק ההתנחלויות צפוי להימשך. בגדול, איש לא מאמין שכתישת האוכלוסייה בג'נין תביא לדיכוי הטרור. סביר יותר שמבצע נוסף יוביל לטרור נוסף. חובתה של תנועת המחאה היא להתגייס כבר עכשיו כדי למנוע עוד מלחמה מיותרת שתקדם את ההפיכה המשטרית ותסייע למהפכה היהודית.
אני מעריך שחלק ניכר מאנשי תנועת המחאה (בייחוד חיילי מלחמת לבנון הראשונה) מבינים את הקשר בין הקמפיין "המשפטי" של יריב לוין, קמפיין הגעוואלד ההתנחלותי של בן גביר וסמוטריץ' ופוטנציאל של מלחמות שווא וכזב. ומכאן הדרך קצרה למאבק של תנועת המחאה מול המהפכה היהודית אִיבֵּר אַלֶּס.
במאמר המלומד והממוסמך לעייפה של גלעד הירשברגר, סיון הירש־הפלר ושאול אריאלי ("הארץ") נאמר כי "במציאות של היום קשה למצוא אבחנה בין המתנחלים, הפוליטיקה של השטחים והפוליטיקה של ישראל". בתרגום לעברית מדוברת: "המתנחלים" דורשים להרחיב את גבולותיהם. "הפוליטיקה של השטחים" היא האורח שבו בן גביר, סמוטריץ' ותומכיהם לוחצים על נתניהו (פירוק הממשלה וסיכוי לכלא) לאשר בנייה וללכת למבצע גדול. מלחמה עבורם היא מכשיר משמעותי, תרתי משמע, להתרחבות ולסיפוח.
ה"פוליטיקה של ישראל" היא הכניעה לפוליטיקה של השטחים. כדי להיאבק בתופעה הזו יש כאן כיום תנועת מחאה שתבטא את רצון הרוב בישראל (למעלה מ־70%), שהוא בפירוש נגד סיפוח.