בניגוד למה שחשבו בנימין נתניהו וחבר קיצוניו הסהרוריים, המחאה הזו לא דועכת ולא הולכת. היא הולכת לנצח. כל מי שמסתובב בין ההמונים המפגינים יודע את זה. כל מי שרואה את המגוון העצום של הישראלים שעוזבים הכל, כולל הכל, בכל רגע נתון ובכל נקודה על גבי הגלובוס כדי להילחם על הדמוקרטיה שלהם, מבין את זה. נתניהו טעה בשלב הראשון, כשלא הבין את העוצמה של המחאה. ואז הוא חטף את ליל גלנט. עכשיו הוא טועה גם בשלב השני. אחרי גלנט הוא נקט שיטה שקרויה על שמו: סחבת, השהיה, הטעיה, טחינת מים ובזבוז זמן. הוא קיווה להתיש או להרדים את יריביו ולהתגנב למטרה בשקט. אז הוא חטף את אירוע נתב"ג, וביום רביעי את אירוע אשד. ועוד היד נטויה. עכשיו הוא ניצב מול גורלו, מול גורלנו, והוא צריך לקבל החלטה.
זה נמשך כבר שבעה חודשים. כל שבת, לא מעט פעמים גם באמצע השבוע, בכל מזג אוויר. זה התחיל בליל המטריות המרגש כל כך ונמשך לאורכה ולרוחבה של הארץ תוך גילויים מופלאים של מסירות נפש מצד המוני אזרחים מודאגים. פטריוטים ישראלים שמהם בנוי עמוד השדרה המחושל של הארץ הזאת. אנשים עובדים, משרתים, יוזמים, יצרנים, נושאים בנטל, מקטרים, לוקחים ללב, נלחמים. אנשים שבחיים לא חרגו משיחות סלון או כתיבת טוקבק, הפכו לכוח לוחם עוצמתי על עתיד ילדיהם ונכדיהם. מילואימניקים, סדירניקים, לוחמים מכל השכבות והגילים, פנסיונרים, קשישים, צעירים, ילדות וילדים, אין מגזר שלא מיוצג בתנועה העממית הזו, אין פיסת ישראליות שלא מתייצבת שם. הם אומרים דבר פשוט: רבותיי, יש לכם רוב בכנסת, אבל אין לכם מדינה. אם תשנו את הכללים, לא תנצחו במשחק, פשוט תפוצצו אותו. ככה פשוט.
זה לא קל. המחאה מתארגנת בתנועה, צריכה כל הזמן להמציא את עצמה מחדש, לתחזק את האנרגיה והמוטיבציה ולשמור את העיניים על הכדור. מולה ניצבת מכונת רעל אימתנית שכבר הכריעה ממשלות. דבר אחד אסור שיקרה: אלימות. אסור להרים יד על אף אחד. לא על שוטר, לא על מפגין אחר, לא על יריב פוליטי, גם לא על מי שתוקף את המפגינים, ולא חסרים כאלה. צריך לצלם, לדווח ולהיזהר. אלימות אינה הדרך. נכון לרגע זה, זו המחאה הכי פחות אלימה שהייתה כאן. המודל צריך להיות מהטמה גנדי ונלסון מנדלה. לא פחות. לא פוגעים ברכוש, לא פוגעים באנשים, לא נקלעים לעימות פיזי. התנגדות סבילה, אי־ציות אזרחי, כמו שאמרנו בזמנו בשכונה: בלי ידיים.
את האלימות צריך להשאיר לצד השני. הוא מסתדר איתה מצוין. אין צורך לעיין בגיליון ההרשעות של השר לביטחון לאומני. מספיק להיווכח שעמיתו, שר האוצר והשר במשרד הביטחון, זה שהמליץ לממשלה למחוק כפר פלסטיני, סימן אתמול או שלשום "לייק" לציוץ של אחיו שהגדיר את הנהג שעמד מול קבוצת מפגינים, לחץ על דוושת הגז וניסה לדרוס אותם, כ"אדם נורמטיבי שעומד בגאון מול חבורת פורעים ומתעקש על זכות היסוד שלו לחופש תנועה". כן, זה אמיתי.