המחאה החשובה בתולדות המדינה צריכה להקיא מתוכה את אהוד אולמרט. ראש הממשלה לשעבר לא יכול לשמש כפנים של שום הפגנה למען דמוקרטיה ו/או שלטון החוק. כשהמפגינים צועקים “בושה", זו קריאה שיכולה להיות מופנית גם כלפיו. נוכחותו צורמת. בלתי מתקבלת על הדעת. זה גול עצמי מפואר. זו צביעות. זה צועק לשמיים. זה מגוחך. זה פתטי. זה מוזר. זה כל מה שהוא בלתי סביר.
ועדת חוקה דנה בצמצום עילת הסבירות, רוטמן: "לא יכול להתמודד עם כמויות הפייק שמסתובבות"
מותר להפגין בנתב"ג? היועמ"שית פרסמה את החלטתה החד משמעית
אולמרט מרבה להתראיין. קולו נעים, ארשת פניו שלווה. הוא מגיע לאולפנים בבגדי ספורט-אלגנט כאילו זה עתה סיים ריצה של עשרה קילומטרים, ואחרי מקלחת. הוא נראה כאילו הוא ממשיך בדרכו לפגישות חשובות על עתיד האומה. על ידו הימנית רצועה כחולה ושעון ספורט כסוף ומרובע, הסופר את צעדיו. הוא נראה מצוין. צעיר לגילו ואתלט למעמדו. היכולת שלו להשתקם מאותה תמונה אייקונית בבית הכלא מדהימה. בתמונה ההיא הוא נראה כחוש, אומלל במדי אסיר בחדר אוכל עלוב, מרים כף פלסטיק כשאטרייה נוזלת לו מהשפה התחתונה, תוך שהוא מרים את עיניו במעין מבט מתחנן.
אז הייתה הסכמה ציבורית שצריך לנהוג בו במידת הרחמים ולקצוב את עונשו. מאוחר יותר היו טענות שהצילום היה רק חלק מקמפיין לשחרורו המוקדם. באולפנים נרגשים מכל ראיון עם ראש ממשלה לשעבר, משום שיש ארבעה כאלה בלבד החיים בינינו שנושאים את התואר המכובד. בכל פעם ששואלים אותו על עברו הפלילי והסתירה המובנית ביחס לביקורת שלו כלפי ראש הממשלה הנוכחי, הוא עונה באטיות ובסבלנות, פונה למנחה ואומר: “אני רואה ירון/עמית/עופר/דנה, שלא יכולת לעמוד בפיתוי". האמת, שאין כאן שום פיתוי, אלא שימת הפרדוקס הזועק לשמיים, על השולחן.
הוא ממשיך לטעון שאצלו זה אחרת. שהמקרה שלו היה שונה. לדבריו, הוא אומנם העביר בזמנו ביקורת והציע שינויים במערכת, אך לא איים להחריבה. גם אם זה נכון, ממרחק הזמן זה נתפס כניואנס. מעמידים אותך לדין ואתה תוקף את החוקרים, את המשטרה, את היועמ"ש, את השופטים, את שולה זקן, את כל מי שהעיד נגדך, ואת העולם שהולך וסוגר סביבך. אולמרט נוהג להדגיש שכשהוגש נגדו כתב אישום, בניגוד לנתניהו הוא מיד עזב את לשכת ראש הממשלה. האמת היא שהוא נכנע לשותפיו שדרשו את פיטוריו. אבל הירידה מהבמה יכולה להתפרש גם כהודאה באשמה, או לפחות ידיעה שהוא אשם.
בראיונות איתו בתקשורת הוא תוקף את נתניהו תוך שהוא יורד לפסים אישיים. כשרמז על בריאותם הנפשית של ראש הממשלה ומשפחתו, הוא הפסיד במשפט דיבה ואולץ לשלם כ־100 אלף שקל (כולל הוצאות משפט). השופט קבע ש"המשפט לא הוסיף כבוד למוסד ראש הממשלה", שאגב, ממילא נפגע מכך שאדם כמוהו כיהן בו.
הוא הכניס לחיינו את המושגים מעטפות הכסף, פרשת הולילנד, הבית ברחוב כרמייה, דכנר, הקלטות סתר, חקירות ראש ממשלה ואישומים. היום הוא כבר מטיף מוסר, ומדבר על ערכים. הצעידה שלו עם דגלי ישראל מול סוסים באיילון, כדי להילחם בהפיכה, היא עוד תמונה בסיפורו הלא ייאמן. הוא עבר מאיגרא רמא לבירא עמיקתא ואז חזר באהלן אהלן עד להפגנות בקפלן. הוא לא צ'ה גווארה ולא נלסון מנדלה.
קשה להשתחרר מהמחשבה שהוא מונע ממניעים אישיים ומאינטרסים שקשורים למבנה אישיותו, ולא באמת מדאגה כנה למדינתו. זו לא הדמוקרטיה שחשובה לו, אלא כבודו העצמי. או במילים אחרות, הפחד שייצא פראייר לעומת ביבי. הקואליציה שלו התפרקה, של ביבי התחזקה. הוא היה ראש ממשלה “לא פופולרי", נתניהו עדיין אהוב. הוא לעולם לא יוכל לעשות קאמבק, נתניהו כבר חזר פעמיים.
הוא יכול היה לקנות את עולמו, אם היה שומר על שתיקה ועובר לעשייה ציבורית או חברתית או אפילו עסקית. אם היה מתנדב בעמותה או מקיים שיחות גישור כדי לאחות את הקרעים בעם. אם היה מנצל את יכולותיו, כישרונותיו וקשריו כדי לטפל בנושא בוער בחברה הישראלית. הוא יכול היה לסייע לשכבות החלשות, במקום לרדוף אחר אור הזרקורים של האולפנים הממוזגים, בראיונות צפויים, שבכל אחד מהם, כמו אחרון הרוכלים, הוא מנסה לדחוף ולמכור את ספרו בעל 900 העמודים, שהוא לא יותר מכתב הגנה של איש ציבור לשעבר, ואסיר משוחרר, שעד עכשיו, אינו מוכן לקחת אחריות על מעשיו.