"זה לא הגיוני שהיא בת חמישים ושש", הוא חשב לעצמו, “משהו באתר הזה שקרי, היא יפה מדי בשביל הגיל הזה". הוא הביט בה מרחוק, עד כמה שהקיוסק הסמוך למסעדה שבה קבעו יכול להיות רחוק. הוא כן הבין מיד שזו היא, רזונת, לא גבוהה במיוחד, שחרחורת, בדיוק כמו בתמונות שראה באתר, אבל הכינו אותו לאכזבה. ובמציאות, ובכן, היא נראית טוב פי כמה. למזלו, יכול היה להתבונן בה דקה או שתיים מבלי שתבחין בו, היא שוחחה בטלפון, הוא לא שמע עם מי, אבל מדי פעם צחקה צחוק חינני ולא מפריע, בדיוק כמו שצחוק צריך להיצחק, שגרם גם למארחת, שישבה מאחורי הפודיום השחור, לחייך אליה ולהגיש לה כוס לימונדה קרה שהוציאו המלצרים.

יואל אולי מעט חנון למראית עין, אבל לפני שאורית נפטרה ושברה לו את הלב מבלי להתכוון הוא ידע לנהוג בנשים. עוד לפני שהתאהב בה כבר יצא ללא מעט דייטים. משהו בחולצות המכופתרות והמשובצות שלו (כן, גם כשהיה בן עשרים וחמש), בזה שהוא יודע מה מטרת־העל בחייו והעובדה שהצליח לקחת משכנתה על דירה בגיל כל כך צעיר, מצא חן בעיני הנשים שאיתן יצא. והוא שיחק על זה, אומנם נהג בהן בעדינות, אבל לא התמסר ישר, בטח לא למשהו שארך יותר מלילה. אבל רגע, אל תמהרו לשפוט. בלילה הזה נתן לנשים הללו להרגיש שהן הכל וידן בכל. בלבו, בגופו, בכספו, בחיוכו, בעתידו.

תמיד היו אלו מסעדות טובות, גם כשלא היה הרבה בכיסו, מעולם לא נתן לבחורה להגיע לבדה לדייט, כשלא הייתה מכונית - שילם למוניות. ואם לא היה כסף למונית, נסע איתה באוטובוס עד פתח ביתה וחזר ברגל. זו לא הפעם הראשונה שיואל יוצא לדייט, כלומר זו כן, הפעם הראשונה מאז שאורית נפטרה, אבל האישה הזו, הארורה הזו, השקרנית הזו, המניפולטיבית, יפה יותר, הרבה יותר משאישה אינטרנטית צריכה להיות.

הדקות חלפו עברו, היא ניתקה את השיחה והביטה בשעון קטן וכסוף על ידה, אחר כך הפנתה מבט לעבר הקיוסק והוא, כמו מי שנתפס בשעת מעשה, כמו מרגל שאנחנו לא רוצים בדמשק, תפס מיד משקפי שמש מהסטנד שעמד בחוץ, ניסה למדוד אותם אף שהיו קשורים והפיל חצי מהסטנד. “שיט", הוא ניסה לסדר את הבלגן שעשה. המוכרת, נערה מתבגרת וחייכנית, צחקה וקראה לעברו: “עזוב את זה, אני באה".

הוא התלבט על מי להסתכל, על המוכרת שמגיעה, מתאפקת לעצור את צחוקה ואומרת שאלו משקפיים לילדים ואיך הוא לא רואה את הלוגו של ספיידרמן עליהם, או על הדייט שלו, גם היא בחיוך מהוסס, מתקרבת לעברו ולבו הולם בו.

עוד לפני שהחליט היא נעמדת מולו, סוקרת את פניו, את כתפיו הרחבות ואפילו את שרשרת הדסקית שהוא עונד על צווארו, זכר לחבר שכבר איננו. “שלום", היא אומרת ולעזאזל, מקרוב היא אפילו נראית טוב יותר. “שלום", עונה לה. “אתה לא רוצה לפגוש אותי? תרגיש בנוח", משיבה.

יואל שותק, כל מה שהוא רוצה זה להגיד לה כמה היא יפה, אבל אורית עדיין ישנה איתו בלילות וגם מתעוררת בבקרים ובוכה איתו כשעצוב וצוחקת איתו כשנזכר בבדיחה, וחוץ מלגעת בה, כי את זה הזיכרון שלו לא יכול לספק, היא חיה בו, אז איך ייפגש עם אחרת? “אני רוצה, אבל לא יכול, סליחה", הוא משיב סוף־סוף.

“יש לי גם משקפיים למבוגרים", אומרת המוכרת ומתקתקת משהו בסלולרי שלה, “זה הסטנד מאחוריך". “תודה רבה", הוא משיב ומסתכל על הסטנד. הדייט שהיה אמור להיות לו מקדימה אותו ומתקרבת אל סטנד משקפי המבוגרים, מביטה קצת, מסובבת אותו, מחייכת לעצמה ושולפת משקפיים אדומים וגדולים, מוגזמים נורא, כאלו של מרצדס עם גג נפתח על חשבון המאהב.

היא מודדת אותם, מביטה בו ושואלת: “יפה לי?". “לא", הוא עונה, “זה מסתיר לך את כל הפנים, איך יפה?". היא שותקת. עכשיו הוא מתקרב, מסתכל על הסטנד, מסובב אותו הרבה יותר לאט ממנה, היא מביטה על תנועות ידיו, עדינות אך איתנות, הסטנד עגול ורוחבי, הוא עובר על מבחר המשקפיים באצבעותיו, ציפורניו מסודרות, והשעון הכסוף על ידו מסמן שהם באיחור של שעה לדייט שלהם. הוא מוציא משקפיים, מביט בה ומחזיר.

“חכי", מצווה עליה כשהיא מושיטה את ידה. היא נהנית להסתכל עליו ואין לה מושג למה, הוא טיפוס משונה. לא חסר לה כלום, באותו המצב, במקום אחר, כבר הייתה על המונית בדרך הביתה, אבל הוא טיפוס מוזר ועצוב, וכשהוא מוציא משקפיים שחורים, מביט עליהם, מחייך ומסתכל עליה שוב, היא מבינה שהוא גם טיפוס יפה ובצורה השמורה לו, גם גברי נורא.

“למדוד?", היא מבקשת רשות. “תסיטי את השיער", הוא מבקש והיא עושה כדבריו. הוא משחרר את המשקפיים השחורים מהחוט הקושר אותם אל הסטנד, כי טעות לא עושים פעמיים ומרכיב לה אותם. פתאום היא נבוכה ולא יודעת למה, היא משפילה את עיניה מטה ושמחה על כך שהוא לא יכול להבחין בזה. “אלו יפים לך, מאוד", הוא אומר ומסובב את המראה שעל הסטנד אליה. “תסתכלי, את אוהבת אותם?". עד לפני רגע עוד חשש ממנה כל כך, ופתאום, באורח פלא מסוים, נשא תפילה בינו לבין עצמו, שלא תלך, שהדייט המאוחר הזה, יתחיל כבר. “הם יפים", היא הביטה בראי. “כבר די מאוחר ובטח הפסדנו את המקומות, נראה לי שאזוז", היא הסירה את המשקפיים, נתנה בו עוד מבט, הוא ניסה להגיד משהו ולא הצליח.

“אז שלום", חייכה אליו, הייתה לה גומה אחת. “את לא רוצה את המשקפיים?", שאל. “לילה טוב ובהצלחה", הסתכלה שוב בדסקית על צווארו, מעניין באיזו מלחמה ומה היה שמו. היא התקדמה באטיות חזרה לפתח המסעדה וביקשה מהמארחת משהו, כנראה להזמין לה מונית.
“תן לי ארבעים שקלים ולך תן לה אותם, מטומטם", אמרה המוכרת. הוא נבהל, מאיפה היא הפציעה פתאום?

“אבל כתוב שישים שקלים", הוא לא הבין. “זו החנות של אבא, נו תן כבר". יואל שלף חמישים שקלים מכיסו, הניח בידה של המוכרת, לקח את המשקפיים והלך אחרי האישה היפה שמבלי לשים לב, גרמה לו לא לחשוב על אורית כבר רבע שעה רצופה. “חכי רגע", קרא, היא הסתכלה בו וראתה את המשקפיים בידיו. היא רצתה לשמוח, אבל הכל כל כך קשה. למה לא יכול היה להגיע בזמן? להציג את עצמו? לתת איזו נשיקה על הלחי ולהזמין להם יין ואיזה קרפצ'יו? איך תמיד ההרפתקאות האלו מגיעות דווקא אליה?

“אני מתנצל, הרסתי לך את הערב, קחי את אלו לפחות". המונית הגיעה, היא הביטה על הרכב והביטה עליו. “תודה", לקחה ממנו את המשקפיים, “לילה טוב". “לא, רגע", נבהל, איך יאבד אותה בדיוק כשנזכר להשיג? “בפעם אחרת, אה?", הסתכלה בו ונזכרה בידיו המגששות על הסטנד.

“יש להם אוכל טעים פה, קראתי באינטרנט, תגידי לה", הסתכל על המארחת שעשתה לו פרצוף חמוץ, מחווה לאיחור שלו, אותה הוא אהב פחות מהמוכרת, הרבה פחות. “בתיאבון, יואל. יואל, נכון?", היא הסתכלה בו ונכנסה אל המונית. “כן, קוראים לי יואל", הוא הסתכל במונית מתחילה לנסוע ומשאירה אותו מאחור.

שבוע לפני שאורית נפטרה, היא השביעה אותו, בכל היקר לו, בילדים, באמו, בבית שלהם, בתורה הקדושה, שלא יתמהמה ויתאהב שוב, מהר, הוא נשבע לה, רק שלא יכאב לה, היא לא צריכה עוד. בבית, חיפש באינטרנט את פרוצדורת התרת הנדרים, אהבה אחת יש לו בחיים וזו אורית, איך יקיים את השבועה הזו?

יואל עומד אל מול הסטנד, הוא שולף משם משקפיים שחורים, דומים כמעט בדיוק לאלו שרכש לאישה היפה וניגש אל המוכרת. “הרבה דייטים יש לך היום", היא פותחת מסטיק בזוקה, מכניסה לפה ולועסת בקול. “שישים, נכון?", שואל “ארבעים, אמרתי לך".הוא שולף עוד שטר של חמישים, מניח על הדלפק ויוצא לעצור מונית, בבוקר ייסע לאורית, ויניח על חלקו העליון של השיש המבריק עם האותיות השחורות, בסימטריה מושלמת, את המשקפיים. על אורית שלו המשקפיים יהיו יפים יותר והיא גם תישאר איתו בלילה, כמו בכל לילה.