אפילו הדיוט שהוא פיגוע אסתטי לא יכול היה להחמיץ כמה מקורית, מיוחדת ושוחה באומץ נגד הזרם של זמנה הייתה בננה רפבליק. ביקור בחנות הראשונה שנפתחה בניו יורק היה כמו ספארי באפריקה פינת מנהטן מבלי לשבור את הגב בקומנדקר כשכדורים של המינגוויי - שהיה השראה גדולה לעיצוב הדגמים הראשונים - שורקים ליד האוזן.
שלוש שנים אחרי השקת אופנת עודפי הצבא והחאקי בשדרוג מודרני, הגיעו הריסון פורד ב"אינדיאנה ג'ונס" הראשון (1981), מעיל העור הקצר ומגבעת הפדורה. הסרט היה יותר מלהיט אקשן תקופתי של ספילברג; הוא היה השראה למי שחיפשו מראה אופנתי שיגדיר אותם ונתן להם אומץ להתלבש כפי שלא התלבשו בתחילת שנות ה־80.
היה לי מעיל כזה, עד שאשתי העירה שאינני בנוי למעילים קצרים שנסגרים בקו החגורה. שמרתי אותו כמה שיכולתי, עד שבני החרים אותו. חוץ מהחוויה של ביקור בחנות והאומץ של בננה רפבליק להיפרד מעדר האופנאים ולרוץ בנתיב עצמאי שפילסו לעצמם, חייבים להודות שלא כולם נראו בלתי מגוחכים במדים שעברו דרך פריזמה קליפורנית - יצירתית מאוד כמובן - של צבא בורמה או פקיסטן. זאת הייתה קונספציה מסעירה בעלת תוחלת חיים קצרה, והיא בערה באש גדולה עד שדעכה. ההרפתקה הייתה מרתקת.
בננה רפבליק הייתה פרי דמיונם של פטרישיה ומל זיגלר, עיתונאים ממיל וואלי, אחד המחוזות העשירים והמסוממים בקליפורניה, ברוח טובה רוב הזמן. ב־1978 החלה פטרישיה זיגלר לתפור את הבגדים שלה בעצמה. הייתה ביוזמה שלה עדות למצבה העגום של האופנה בסוף שנות ה־70. לילדי פרחים מתבגרים בחוף המערבי לא היה מה ללבוש, אם נמאס להם מהג׳ינס של ליווי'ס. זיגלר החלה לתפור בגדים וגייסה את דמיונה כמאיירת.
מהר מאוד התברר שהנטייה הטבעית שלה היא למראה הספארי ההרפתקני, מוטיבים של המפרי בוגרט במעיל גשם וארנסט המינגוויי בחולצה מאווררת נוסח קניה. פטרישיה ומל זיגלר הכירו בחדר החדשות של ה"סן פרנסיסקו כרוניקל', עיתון יומי. פטרישיה עבדה כמאיירת, ומל היה עיתונאי.
הם הכירו והתחתנו, וזה היה מקרה נדיר של זוג שעיסוקו עיתונות שהשכיל לברוח מעבדות נאורה ליזמות פרטית מצליחה. הם פנו לעסקי בגדים - או עסקי שמאטעס, כפי שהם עצמם כינו את זה - כיוון שזה היה המכנה המשותף האמיתי שלהם. למל זיגלר היו נטיות אקזוטיות בענייני לבוש, ואת נסיעותיו הרבות מטעם ה״כרוניקל", הוא ניצל לחיפוש אחרי עודפי לבוש צבאי בטריטוריות קולוניאליות לשעבר כמו אוסטרליה ואפריקה.
הזיגלרים לא הבינו מדוע נכשלת תעשיית האופנה ואינה מצליחה לתת תשובות פשוטות לדרישות בסיסיות: משהו פשוט שאפשר לחיות בו, לעבוד בו, להרגיש בו נוח ולהיראות טוב.
כותנה או איזה בד הגון אחר, רק לא הסינתטי שעוטף את הגוף כמו צלופן. לאן נעלם החאקי של שנות ה־60, תהו השניים. הז׳קט הבורמזי שפטרישיה הכניסה בו שיפורים בעזרת חלפים משלושה ז׳קטים אחרים ששבקו חיים, התאים למל כמו כפפה ליד. כאשר יצא עם הז׳קט המופלא הזה לרחוב, הוא לא יכול היה לעשות שלושה צעדים בלי שמישהו יעצור אותו ויציע לו לקנות את הז׳קט ישר מעל גבו.
אף שייעודם היה ברור והאיר באור חזק, פטרישיה ומל זיגלר לא מיהרו להיכנס לעסקי הבגדים. הם היו אזרחי קליפורניה במובן המלא: היפים, מזון אורגני, שקיעות, זריחות, קסטנדה. פטרישיה הצליחה כמאיירת, ומל היה עיתונאי וסופר בעל תואר שני בעיתונאות מקולומביה; לא בדיוק סוחרי בדים, וודאי לא אופנאים. הייתה להם בעיה של דימוי: להיות סוחרי בגדים עם הסטריאוטיפ של היהודי הניו יורקי שמנהל את עסקי הטקסטיל ברובע ההלבשה.
אבל האתגר והאמונה ניצחו את הסטיגמה והדעה הקדומה; מל זיגלר אמר: “המטרה של פטרישיה בחיים הייתה לעשות את העולם לנעים יותר מבחינה ויזואלית, מאוד הפריע לה איך שאנשים מתלבשים". פטרישיה אמרה: “לא מצאה חן בעיניי צורת הלבוש של מל: חשבתי, הנה גבר רציני שלא יודע איך להתלבש. כדי להציל אותו הייתי צריכה להתחתן איתו".
ברגע שבו החליטו להיכנס לעסקי ההלבשה, הם ניצלו את כל כישוריהם כעיתונאים, בעיקר את יכולת החיוג והשימוש בטלפון. הם התיישבו על הטלפון והחלו להתקשר. דבר ראשון, ובכפוף לסוג הבגדים שעליהם חלמו, היה עליהם להכיר את עולם הצללים של עודפי הלבוש הצבאי בעולם. אף שבמהותם היו שניהם פציפיסטים שונאי צבא ואלימות, הם למדו מהר מאוד שהצבא הוא ידידו הטוב ביותר של סוחר הבגדים. סגנון הספארי המרושל והרומנטי ששניהם כה אהבו, היה פועל יוצא של מדי צבא. זה היה גילוי מוזר, כי הדימוי הבולט של מדי צבא היה חוסר הנוחות הגדול שלהם, גסותם ועוביו של הבד המעיק והחם.
מובן שבד מעיק וחם הוא גם בד החי לעד, אבל ההפתעה הגדולה של הזיגלרים הייתה לגלות שצבאות מסודרים מלבישים בדרך כלל את הלוחמים שלהם באריגים משובחים (צמר, כותנה, פשתן, עור ואפילו משי), מעובדים ברמה מקצועית גבוהה (גימור, תפרים כפולים, חיזוקים, סוגרים ורוכסנים עמידים), ואחר כך - כיוון שמדובר במוסדות בירוקרטיים לא יעילים ובזבזניים - הם נפטרים מהמדים בשוק עודפי הצבא.
פטרישיה הפכה בתוך זמן קצר למומחית לעודפי צבא. סוחרים מצולקים נושאי נשק בכל רחבי העולם למדו להכיר את הסוחרת החדשה מקליפורניה, ושמרו עבורה את הסחורה הטובה ביותר. יחסית לסוחרים בציוד צבאי המבקשים למכור טנקים שיצאו מהמחזור וטילי נ"ט ניידים, הדין ודברים עם הזוג זיגלר היה סוג של שעשוע. הסחורה בארגזים הייתה קלת משקל, נוחה לשינוע וזולה למשלוח, והרווח עליה היה גדול. פטרישיה זיגלר לא שילמה סנט אחד מעל המחיר הנכון, אבל סוחרי הנשק אהבו לעבוד איתה.
מי שלא אהבו לעבוד איתה היו הבוטיקים וחנויות הבגדים שלהם ניסתה למכור את מדי הצבא המשופרים שלה. מוכרי הבגדים אמרו: לא בא בחשבון. למה? שאלה זיגלר. כי אנשים רוצים גוונים בהירים ולא שמאטעס מרופטים, ענו לה. הזיגלרים לא נכנעו ועברו לשוק הפשפשים של מיל וואלי. מגרש ענק מתחת לאוטוסטרדה המובילה למאונט־טאמאלפיי ולאלטמונט, המקום שבו התקיים הקונצרט המושמץ של הרולינג סטונס ב־1969. בסופי שבוע היו חקלאים מקומיים, אומנים, מוכרי ספרים ורהיטים משומשים, מקימים שוק פשפשים ענק במגרש החנייה.
ביום הראשון למכירה מכרו פטרישיה ומל זיגלר את החולצות שלהם ב־6.95 דולר החולצה. ביום השני ב־12.95 דולר. כשעלה המחיר ל־18.95, הם מכרו את כל המלאי. מהרגע שהבגדים המשופצים שלהם תפסו, התגלגלו העסקים במהירות. הם היו חוזרים משוק הפשפשים עם מזוודה מלאה ירוקים. פטרישיה הייתה יושבת על השולחן במטבח, סופרת את הכסף ובונה ממנו ערמות קטנות. מל הבין שהם הולכים להיות גדולים, ושכר מבנה קטן. אחר כך הם פתחו חנות קטנה ומעוצבת מאוד ברחוב הראשי של מיל וואלי, ומל המציא שם שפטרישה עיצבה: “בננה רפבליק" (רפובליקת בננות). אלמלא הצליחה החנות ובעקבותיה הרשת, ודאי היה קל לצחוק מהרעיון המגלומני של הזיגלרים.
בעיני רוחם הם הקימו רפובליקה דמיונית - הרפובליקה של זיגלר - מדינה שבה הם היו הזוג הראשון, מקום שבו כולם לובשים בגדי ספארי ועודפי מדים. לא היה להם מסר שיווקי מוגדר, חוץ מהאמונה שאם הם ימכרו בגדים שהם עצמם אוהבים ללבוש, הם יצליחו. היצירתיות שלהם בטקסטים ובאיורים גרמה להם להמציא עולם דמיוני של הרפתקנים רומנטיים ותיירי עולם שבין ספארי לדיג במים עמוקים שבאים לחנות לחדש את המלתחה שלהם.
בבננה רפבליק מכרו עולם דימויים שלם, ולא רק מכנסיים נוחים. מעילי ספארי, וסטים מעור כבשים בסקי, כובעי שעם בריטיים, נעלי לגיון הזרים הצרפתי, מכנסי צבא איטלקי קצרים וגם כסף משחק שנקרא דולר בננה ופנקס צ׳קים עם עטיפות של שר האוצר של רפובליקת הבננה. הם כתבו והדפיסו קטלוגים משעשעים ויצירתיים כדי שלקוחות יוכלו להזמין בגרים בדואר. הקטלוגים של החנויות הגדולות היו אז ספרונים מצולמים ורוויי צבע, ואילו הזיגלרים כתבו, איירו והדפיסו את הקטלוג שלהם בעצמם. פטרישיה איירה ומל כתב סיפורים קצרים נוסח המינגוויי.
הם שברו את כל חוקי השיווק. הם לא ידעו שכדי למכור אסור להם להיות פולמוסיים, ומל כתב את דעתו על מכנסיים קצרים שנועדו ללוחמים איטלקים הרכובים על אופניים: “יכול להיות שבשרה הקרב הם לא מי יודע מה, אבל כשמדובר בסגנון, החיילים האיטלקים מביסים את כולם". שדר רדיו קרא את הטקסט בלוס אנג׳לס, והקונסול האיטלקי דרש התנצלות.
הכסף התחיל לזרום. העסק גדל, עוברים נשכרו, הנהלת החשבונות תפחה. עסק משפחתי קטן הפך לאימפריה, והזיגלרים לא היו ערוכים, נפשית ומסחרית, להצלחה. עכשיו היו להם גם בעיות גדולות. מחסן הבגדים שלהם היה בסוסליטו, מצדו השני של מפרץ סן פרנסיסקו, וגאות לא צפויה הציפה את המחסן והרטיבה את הבגדים. ימים שלמים שחו עובדי בננה רפבליק במחסן וחילצו את הסחורה מהמים ומהבוץ.
ככל שגדלו, כך איבדו שליטה. לעתים נרמז להם כי חברת בגדים גדולה מתכננת השתלטות עוינת, והם נלחצו. הם יצרו קשרים עם המאפיה הבינלאומית של עודפי לבוש, מאפיה החולשת על מאגר החאקי המשומש של העולם. כאשר ממשלות מוציאות מכרזים למכירת עודפי צבא, ללא פירוט ואפשרות בדיקה, הסוחרים מגיעים לחטט בערימות כדי למצוא מציאות.
הסוחרים שבאו לקנות טנקים חשבו שהזיגלרים, שזחלו סביב התיבות המאובקות והריחו גרבי חיילים, דפוקים בשכל. רוב הזמן הם קנו חתול בשק. אף פעם לא ידעו במדויק מה יהיה במשלוח שאותו הזמינו.
הייתה להם נפילה עם חולצות צנחנים ספרדיות. כאשר המשלוח הגיע לקליפורניה, היו כל השרוולים קצרים מדי, ובתיבות היו גם חלקי מטוסים. כרי להתיישר עם המציאות העגומה, ניסח זיגלר טקסט כובש לבבות עבור הקטלוג: “כל השרוולים קצרים מדי באיזה חמישה סנטימטר מהנורמלי עקב סירובו של הגנרליסימו פרנקו להרשות לספרדים ארוכי זרוע גישה לקצונה. אל תתייאשו, את השרוולים של חולצות ספארי צריך לקפל ממילא".
פטרישיה בחרה בגד, הוסיפה או גרעה ממנו, שינתה ייעוד, הורידה שרוול או הוסיפה בטנה. בטנות צמר לבנות של מכנסי קוטב הפכו למקטורני שניל; רשתות יתושים מכותנה רכה שיוצרו בשביל חיילים פקיסטניים - לחולצות מחוררות; ריפודי סאטן שחור ממולא ממעילי כבאים צרפתים - לארנקים. הם גילו כובעים קולוניאליים במפעל ישן במידלנדס, אנגליה. המקום נראה כמו סצינה מספר של דיקנס והגיל הממוצע של הפועלים נע סביב 75. פעם היה המפעל הכובען הרשמי של האימפריה הבריטית. הם מצאו אוצר: מצנפות כותנה הודיות, כובעי גורקה, מכנסי אימונים קצרים מבורמה וקסדות מבומביי.
החנות השנייה של בננה רפבליק חצתה את המפרץ והגיעה לסן פרנסיסקו. כסף רב הושקע בפרסום. מודעות במגזינים, מכירה בהזמנות דואר, חוות דעת מחמיאות של מפורסמים; נורה אפרון התייחסה לזוג מכנסיים קצרים והם הפכו ללהיט. בדיוק כאשר קיבלה ההצלחה גיבוי של ביטחון כלכלי לזיגלרים והנאה גדולה ללקוחות, נמכרה בננה רפבליק לגאפ.
הגאפ בלעה את הבננה ב־1983. המשא ומתן התנהל חודשים ארוכים כאשר הזיגלרים מבקשים לשמור בידיהם את השליטה. הוא נגמר אחרי שמל זיגלר התמנה לנשיא בננה רפבליק מטעם גאפ, ופטרישיה לסגנית נשיא בפועל ולמעצבת הראשית. גאפ הזרימה מיליוני דולרים, והרשת פתחה חנויות חדשות ברחבי אמריקה.
הקרבה המשפחתית בין בננה רפבליק לגאפ באה לידי ביטוי במנהטן. שתי החנויות ממוקמות דלת ליד דלת, ברחוב לקסינגטון פינת 59, מול בלומינגדייל'ס. בחנות של בננה רפבליק הייתה אווירה של קרנבל. מטוס קל השתלשל מהתקרה ופיל שועט יצא מהקיר. בקומה השנייה חנו ג׳יפ ומכונת כתיבה ישנה. הזבנים נקראים מורי דרך. הזיגלרים ניצלו את הממון של הגאפ וכתבו ספר, שהיה קטלוג מפואר של החנות ושל השקפת עולמם בתחום הלבוש. מל כתב, פטרישיה איירה ועיצבה, ועבור 25 דולר אפשר היה לרכוש את הספר בחתימתם.
20 מיליון קטלוגים נשלחו בדואר מדי שנה. ב־1988 הם שגו בגדול וקברו מיליוני דולר במגזין טיולים והרפתקאות יפה וכתוב היטב, "Trips" שמו. זה היה הצעד המיותר והארוך מדי בקריירה של מל זיגלר. הצורך שלו להמשיך לעסוק בעיתונאות. המגזין היה מעוצב יפה, כתוב היטב, אבל לא היו לו קוראים. זיגלר נלחץ, הסתכסך עם אנשי המערכת, פיטר אותם וסגר את הירחון. זה היה ירחון טיולים של גיליון אחד.
בתוך זמן לא רב השתלט הדנ"א המיינסטרימי של הגאפ על זעקת הקרב האופנתית של הבננה. נעלמו עודפי החאקי, הז'קטים לספארי, הנעליים הגבוהות ומעיל הגשם של המפרי בוגרט. יכול להיות שההשראה של הזיגלרים כילתה את עצמה ונותבה לאפיקים שגרתיים יותר, מה שלא מסביר את נוכחותם ברשת של אתרים שכולם געגוע לעיצוב, לבגדים, לקטלוגים המושקעים והעובדה שהם נמכרים ב־Ebay. לפעמים אנחנו מתגעגעים לרעיון ולא לדבר עצמו.
עד אז פידל קסטרו היה לקוח. בייבי דוק, שליטה המודח של האיטי, נראה יוצא מבננה רפבליק בדאלאס ומשרתו נושא חבילה גדולה. האם הם מכרו בגדים לדיקטטורים? לאו דווקא. אלא שדיקטטורים נראים טוב במדים שעוצבו מחדש.
דבר לא נשאר מההפיכה הצבאית של סוף שנות ה־70. כעת ממוקמת בננה רפבליק היכנשהו ברצף בין גאפ, ל־J. Crew וראלף לורן, מהוגנת, אלגנטית, יקרה וחפה לחלוטין מרוח נעורים.