תהפוכות גורל רבות ליוו את ביקור הנשיא יצחק הרצוג בארה"ב עוד לפני המראת המשלחת, וגם בהמשך הדרך. בבית הנשיא צדקו כאשר הדגישו בכל הזדמנות כי אין זה פחות מביקור היסטורי, בין המקרים הנדירים שנשיא ישראלי נואם בפני שני בתי הקונגרס וזוכה לביטוי כה מרשים של קונצנזוס במערכת הפוליטית האמריקאית.
מפקד חיל האוויר במסר לסרבנים: "אין לנו את הרשות לא לעמוד באתגרים הרבים"
לאחר ביידן: ראש ממשלת קנדה העביר לנתניהו מסר נגד החקיקה
ועדיין, כאשר רוב אירועי הביקור כבר מאחורינו, והנשיא מסיים את פגישותיו האחרונות בניו יורק, יש להניח בסבירות לא נמוכה כי ביקור הרצוג בארה"ב ביולי 2023 ייזכר קודם כל כאירוע השיא מבחינת כמות ההתרחשויות וכמות הפרשנויות סביבו.
אף שבמקור לא היה נאום הנשיא בקונגרס קשור כלל להתרחשויות הפוליטיות בארץ (הרצוג קיבל הזמנה מיו"ר בית הנבחרים דאז ננסי פלוסי, באוקטובר אשתקד), הזמן שעבר מרגע ההזמנה הכללית ועד לתכנון ולתיאום בפועל של פרטי הביקור הפך את מה שהיה אמור להיות אירוע מדיני סימבולי, מרשים ומרגש, למשימה פוליטית־אסטרטגית עם אלמנטים של הרפתקה דיפלומטית.
שמונת החודשים שחלפו מאותה שיחה חברית בין הרצוג לפלוסי ועד לנאום הנשיא בקונגרס הכילו בתוכם תסריט של סרט מתח שלם: הבחירות בישראל, הקמת ממשלת בנימין נתניהו השישית, קידום הרפורמה המשפטית, המחאה, ההידברות, פיצוץ ההידברות, חזרת המחאה, החוק לצמצום עילת הסבירות, ובין לבין – גם כמה סערות בעקבות הטורים של הפרשן תומאס פרידמן ב"ניו יורק טיימס".
כך או אחרת, ביום שני השבוע נתפס מי שהיה צפוי להמריא לוושינגטון בטיסת אל־על מסחרית עם קונקשן קצר בבוסטון, לא פחות מכגיבור לאומי שיוצא למשימת חייו להצלת האומה מפני הקטסטרופה המדינית המתקרבת.
ראש הממשלה נתניהו מצוי במשבר אסטרטגי עמוק עם הממשל בוושינגטון, החל מהנשיא ג'ו ביידן עצמו. הוא לא מוזמן לבית הלבן, ומדי יום סופג עוד מסר חריף ועוד אמירה קשה. פעם זאת אמירתו של ביידן ב־CNN כי "ממשלת ישראל המכהנת היא הקיצונית ביותר שזכורה לי עוד מימי גולדה מאיר", ופעם זה מאמר קטלני של תומאס פרידמן הנחשב למקורב מאוד לנשיא ביידן, שמצהיר על "הערכה מחדש" של יחסי ארה"ב־ישראל הנעשית בבית הלבן נוכח התנהלות ממשלתו של נתניהו.
כשראש הממשלה נמצא בסיטואציה כזאת ורובן המכריע של תגובות לשכתו בנושא האמריקאי מתמקדות בהכחשות ובהתגוננות, הנשיא הישראלי שמוזמן לביקור מדיני בוושינגטון נתפס כסמל מדיני שבקונצנזוס. הלו"ז של הביקור, הכולל את כל התחנות הכי מרכזיות ואת כל הכבוד הממלכתי שבדרך כלל שמור לראש ממשלת ישראל, התפרש כאמירה נוקבת של הממשל, שלפיה הוא מבדיל בין יחסו לישראל ליחסו לממשלת ישראל, וכי הפער הזה הולך ומעמיק.
מצד שני, לפי כל ההערכות (והיו רבות כאלה ערב המראתו של הרצוג) הנשיא הגיע לוושינגטון עם מזוודה מלאה במסרים מהצד הישראלי, שאותם קיבל בפגישה מקדימה עם נתניהו.
משבר בלתי פתיר
עד ההודעה ביום שני השבוע בדבר השיחה הטלפונית בין ביידן לנתניהו, נתפס הרצוג כמתווך ברמה לאומית, וביקורו - כאירוע מדיני דרמטי. שיחת ביידן־נתניהו שינתה הכל. לפחות בגרסתה אליבא דלשכת נתניהו.
מצבו הקודר של נתניהו מול הבית הלבן, לפחות כלפי חוץ, השתפר פלאים תוך שעה. מסתבר שהשיחה בין השניים הייתה "ארוכה, חמה וטובה", וביידן דיבר על "חיזוק הברית בין המדינות ועל בלימת האיומים האיראניים". יתרה מכך, ההזמנה המיוחלת התקבלה. נתניהו ייפגש עם הנשיא האמריקאי, וזה יקרה כבר בעוד חודשיים.
כמעט מיד התפתח קרב גרסאות סביב נוסח השיחה: האם ביידן במפורש הזמין את נתניהו לפגישה בבית הלבן, או שמא דיבר על האפשרות לפגישה עת יגיע ראש ממשלת ישראל לשאת נאום בעצרת הכללית של האו"ם?
הקרב הזה נמשך גם כאשר הרצוג נחת בוושינגטון וגם אחרי שנפגש עם הנשיא ביידן בבית הלבן. ועדיין, עצם העובדה שביידן טלפן לנתניהו, שוחח עמו והזמין אותו לבקר בפורמט כלשהו, הפך בן רגע את ביקור הרצוג - ממשימה הרואית בעלת חשיבות היסטורית, למה שזה אמור להיות במצב מתוקן: ביקור חשוב של נשיא מדינת ישראל, שאינו מהווה תחליף לביקור ראש הממשלה.
אולם נראה כי הרצוג עצמו לא ממש התאכזב. הוא דווקא נראה כמו מי שכתפיו השתחררו ממטען כבד. בין שלל הנושאים שאותם תכנן להעלות בפגישה עם ביידן בחדר הסגלגל, הנושא של אי־הזמנת נתניהו לוושינגטון כיכב בלית ברירה ברשימה.
הרצוג ספג מספיק ביקורת מחוגי התומכים של נתניהו. הוא הותקף על כך שנתן הסכמה לביקור מדיני ברמה כה גבוהה בזמן שראש הממשלה אינו מוזמן בהפגנתיות זועקת. הוא גם הותקף בעקיפין כאשר אותם תומכי נתניהו האשימו את אחיו, שגריר ישראל בוושינגטון מייק הרצוג, בכך שהאחרון, כביכול, "דאג לאחיו הנשיא לביקור מדיני עם קבלת פנים של מלכים על הראש של ראש הממשלה".
הטענות היו מופרכות ומגוחכות, ועדיין עשו את שלהן, לפחות בפן התדמיתי. על כן הרצוג שמח בהחלט להוריד מהראש את כל העיסוק המעיק בסוגיית ההזמנה עבור נתניהו, ולהתמקד בנושאים אסטרטגיים שבהחלט לא חסרו: איראן, ההסלמה מול הפלסטינים, המאמץ לחימום היחסים בין ישראל לערב הסעודית, וכן גם המצב הפנימי בישראל.
מי שפגש, שוחח או אפילו סתם ראה את הרצוג בימים אלה, יודע כי הנשיא מוטרד מהנעשה סביב קידום הרפורמה המשפטית, והוא יורד לרזולוציות הכי קטנות במטרה לנסות להשפיע. בין כתיבת הנאום שיישא בקונגרס לבין ההכנות לפגישות בוושינגטון, נעשו שיחות ומגעים במאמץ, כמעט נואש, לגרום למקבלי ההחלטות בקואליציה לשקול את ריכוך הנוסח של החוק לצמצום עילת הסבירות.
הרצוג לא נראה אופטימי מדי. גם אם האמין שנתניהו עצמו לא כל כך מרוצה מהדרך שבה החוק מקודם, הוא הכיר היטב את מורכבות המצב, שאותו דווקא הנשיא ביידן שיקף בצורה מדויקת בכמה הזדמנויות. אם לנסח זאת בקצרה: "זה פחות נתניהו והרבה יותר בכירי הקואליציה שלו".
הדיווחים מהארץ זרמו אל הרצוג במהלך כל הביקור, והם לא השאירו הרבה מקום לאופטימיות. החוק התקדם, הפשרה לא נראתה באופק, והמסר של ביידן שפורסם בטורו האחרון של תומאס פרידמן ("עצור את החקיקה ותגיע להסכמות לפני ולא אחרי אישור החוק") התברר כנכון.
הרפורמה מבחינת וושינגטון היא לא יותר מהנגזרת, כאשר המקור הוא עצם ההרכב של הממשלה המכהנת בישראל. הנשיא האמריקאי מוטרד מהרפורמה (והוא גם לא בדיוק מתמצא בפרטים של חוק כזה או אחר), אבל עוד יותר מכך הוא מודאג מהחברים של נתניהו לממשלה, מהאידיאולוגיה שהם נחושים לקדם, מהבנייה מעבר לקו הירוק ומהמקרים של אלימות המתנחלים אחרי פיגועים.
בעיני ביידן הדמוקרט, וביתר שאת בעיני בכירי מפלגתו, כל מה שאנשי "המחנה הלאומי" הבטיחו לבוחריהם ערב הבחירות לכנסת וכל מה שהם היום נחושים לקיים – הוא לא פחות מאסון ערכי ואידיאולוגי.
את זה, בניגוד לסעיף כזה או אחר ברפורמה, איש לא מסוגל לשנות או לרכך. את האופי הימני של קואליציית נתניהו המכהנת מסוגל לשנות רק אדם אחד. קוראים לו נתניהו. תיאורטית זה אפשרי. מעשית – הסיכוי לשינוי הרכב הקואליציה שואף לאפס. לא שנתניהו לא מעוניין, אלא שאין בדיוק מי שרוצה להצטרף אליו. אם כן, המשבר ביחסי ממשל ביידן וממשלת נתניהו הינו בלתי פתיר. עד הבחירות הקרובות, תלוי היכן יתקיימו קודם.