מצ"ב שרשור המציאות מאחורי סרבנות המילואימניקים ומחאת משביתי המדינה. נקודת המוצא לכל אירועי המחאה ותגובות הנגד היא שבנימין נתניהו אמור לבחור בין סיכוי ללכת לכלא ובין הפסקת המרוץ לשינוי המשטרי.
את המפתח מחזיקים בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר, שמאיימים בפירוק הממשלה. כדי לממש את תביעותיהם – התנחלויות והדתה – זקוקים השניים לשינוי המשטרי שמוביל יריב לוין. אם תפורק הממשלה, נתניהו בדרך לבחירות ולכלא. כיום הוא נאשם שמחפש בקדחתנות נתיב מילוט גם מכלא וגם מריסוק הצבא והמשק.
במהלך החודשים האחרונים הסתבר ששני חלקי העם, הדמוקרטי־ליברלי והדתי־לאומני, לא יכולים, לא מסוגלים ולא רוצים לחיות "יחד". ושאין דרך בעולם לקיים שותפות סבירה בין שחור ללבן (כל צד סבור שהשני הוא השחור, כן?), והניסוי הציוני הגדול שהחל בכור היתוך מסתיים בהיתוך הכור עצמו.
הסיבה המרכזית, הסמויה, אבל נוכחת יותר ויותר היא שיש אנשים שלא מוכנים להרוג ולהיהרג על מזבח אמונה של צד אחד. קוראים להם מילואימניקים. חלק גדול מהם עדיין לא יודע שזו הסיבה שהם מפגינים־משביתים, אבל ההתפכחות בדרך.
נתניהו אומר ש"ניתן לוותר על כמה טייסות, אבל לא על הממשלה", והוא צודק. כמי שניפח את האיום האיראני, הוא יודע עד כמה האיום הזה הוא איום סרק. המודיעין האמריקאי לא חשב מעולם שהם יגיעו לפצצה. נשיא איראני אחד, מחמוד אחמדינג'אד, היה תקלה. בעיקר עקב הצהרות מאיימות ששיחקו לידיו של נתניהו. ב־2013 הגיע חסן רוחאני וחתם על הסכם פיקוח הדוק עם ברק אובמה. ב־2016 הגיע דונלד טראמפ, ובסיוע מודיעין ישראלי ביטל את ההסכם. בכך האיץ את תוכנית הגרעין עד ספה של פצצה כיום.
במהלך אותן שנים קנו בצה"ל ובחיל האוויר את האיום האיראני הקיומי בהתלהבות. מה רע בצ'ק פתוח לרכש, בתהילה של סופרמנים ובכבוד השמור למצילי המולדת והעולם? והכי חשוב: יש תוכנית עבודה מלהיבה שמסייעת להם לברוח מעבודת הקלגסות המשפילה והאין־סופית בגדה ומחרפת הפצצות אוכלוסייה חסרת ישע בעזה וג'נין בדרך.
אחרי שהשפיט את מערכת הביטחון, לא הייתה לנתניהו בעיה לרתום את העם, כלומר להפחיד אותו ברמה של שואה מחר. תנא דמסייע היו הצהרות רהב מאיימות של שלטון האייתוללות, מקבילות להצהרות שלנו. בנוסף, "תקיפות" ראווה של איראנים ומבצעי חיסול וחסמב"ה עשו את העבודה. האיראנים איימו, ניסו להגיב בטרור והגבירו את החששות מתקיפה ואת הצורך בקונץ פטנט שיצילנו מידם. כך נולדה תוכנית תקיפת מתקני הגרעין, שתבוצע בידי מיטב הנוער.
לצורך תחזוקת האיום האיראני המפוברק, יצר נתניהו את התלות ב"טייסים" וב"סייבר" ובמבצעים המיוחדים, והפך אותם בסיוע ציבור משוטה לאייקונים מיתולוגיים, הסופרמנים שיצילו אותנו מאיום קיומי (שואה). אלא שאחרי טראמפ הגיע ג'ו ביידן, החזיר את המודיעין האמריקאי לתהליך קבלת ההחלטות והוציא משם את המודיעין הישראלי, ובייחוד את נתניהו האיש – עד עצם היום הזה.
כשכלי המשחק מתקוממים
בינתיים נערכו בחירות בישראל, וממשלת "ימין על מלא" חשפה את פרצופם האמיתי של שותפי נתניהו. מילא הגועל האישי והפקפוק ביכולתם לנהל מלחמה או מכולת, אבל אז הגיעה ה"רפורמה", וחלק גדל והולך מכלל הסופרמנים והמילואימניקים הבינו ששיטו בהם. שמטרת־העל של הימין כל אותן שנים הייתה סיפוח ההתנחלויות ומדינת הלכה.
הדלק למאבק בכל חילות צה"ל, בעיקר עילית הלוחמים, הוא זעם המרומים מול הממשלה שמייצגת את תפיסת הימין הקיצוני לדורותיו. המילואימניקים שמנהלים את מלחמות האמת וחבורת הסופרמנים המיתולוגיים, שהיו אמורים כביכול להצילנו, מתחילים להפנים שהיו בסך הכל כלי משחק. כיום, בלית ברירה, כולם נכנסים למגרש הפוליטי כבומרנג. הם מנצלים את התלות שנתניהו יצר עבורם מול האיום הקיומי ומצהירים: אנחנו, מצילי האומה, נוטשים אתכם. בגלל נתניהו.
כל הפלפולים והניואנסים מדוע זו לא סרבנות אלא "הפסקת התנדבות", "אי־ציות אזרחי", "מרי במסגרת החוק" ופתק מההורים או הרופא לא מגיעים לקרסולי שלט אחד שנשאה אלמנת צה"ל אחת בהפגנה בקפלן: "ראבק, לפני 40 שנה הלכת למלחמה ולא חזרת. בשביל זה?!".
כן, בשביל "זה" אנחנו מדשדשים אחרי 40 שנה באותה ביצה, וכיום מדובר בסבב הבא של לחימה. זה שממלט בימים האלה יבבות חנוקות של סירנות לפני שהן עולות לדציבלים של ריצה למקלטים. אומרים שהמלחמה בצפון בפתח. אני לא יודע להעריך עד כמה נפגעה ותיפגע כשירותו של צה"ל, אני כן יודע לתרחש כיצד תתגלגל המלחמה המשמעותית הבאה תחת ממשלה שלא יודעת למשול.
אני מבין מדיווחי כתבים שחיל האוויר "רכש" בלבנון אלפי מטרות, וה"טייסים" בטוחים בניצחוננו. אולי. הבעיה היא שגנרלים ופוליטיקאים לא רוצים לנצח ללא תמונות ניצחון, ואין ניצחון ללא כניסה קרקעית. זו, כך אני למד מכתבים צבאיים, הייתה תכלית האימונים הגדולים שתרגלו לאחרונה חטיבות חי"ר ושריון בשטח אויב, ומכאן הקאץ': המבצע בג'נין נחשב הצלחה כי ספגנו רק חייל הרוג אחד, וגם הוא מאש כוחותינו. יש הבדל בין נפגעים שהם חיילים סדירים וקבע, שהם בשר התותחים בכל המלחמות בהיסטוריה, ובין מילואימניקים ובעלי משפחות.
כמות הנפגעים, בעיקר הרוגים, היא האיום הגדול ביותר על הצלחת המלחמה ועל הפוליטיקאים והגנרלים שמנהלים אותה. הפתרון: מספר החללים ניתן לשליטה. ברגע שבו מספרם חוצה את גבולות ההסכמה הלאומית (יכולת הציבור לספוג אבידות) הוא מסכן הן את הניצחון והן את הממשלה (כמו במלחמת יום הכיפורים).
במקרה הזה המטכ"ל ורה"מ עשויים להחליט על הרחבת התקיפות האוויריות כדי לנקות את השטח ולהבטיח מקסימום שולי ביטחון לכוחות הקרקע. מדובר, להזכירנו, בשטחים מאוכלסים שיש בהם אמצעי לחימה. כשחיילים שלנו נהרגים, אף אחד לא עושה חשבון. לא הקש בגג ולא חקירה בהאג. אלא שפקודה מעין זו, ביצועה ותוצאותיה הם התשתית הראייתית להגשת כתבי אישום בבית הדין הפלילי לפשעי מלחמה בהאג.
פיכחון פוליטי באשר לכוונות הממשלה וצל איום בהאג הם המקור לסרבנות. להזכירנו: אנחנו לא מעצמות כמו רוסיה, ארה"ב וסין. גם אלה טובעים בדם חפים מפשע, אלא שיש להם יכולת לתמרן מול האג הסדרי "קח ותן" כדי להישאר במתחם הצביעות הסבירה. לנו יש ראש ממשלה שצמצם את מרחב התמרון שלנו למרחק שבין כמה תמונות ועדויות זוועה עד להגשת כתבי האישום.
מסתובבת במחוזותינו אגדה נוסטלגית כאילו בעת מבחן נעוט כולנו על הצ'ימידן הארוז בחשכת הארון ונשעט לשדה הקרב. ככל שהחקיקה תתקדם, המוטיבציה הזו תיסוג. רציתם לכפות מדינת הלכה באמצעות מלחמות שווא על התנחלויות פרא וניפוח אויבים? חפשו את החברים שלכם בביתכם.