אחת השאלות שעולות באופן קבוע ברשתות החברתיות היא מה מתחולל בראשו של בנימין נתניהו? למה הוא לא לוקח אחריות על המצב שאליו הביא את העם המפולג שלנו, ולמה האדם היחיד שיש ביכולתו למנוע קטסטרופה, לא מסוגל לראות שני צעדים קדימה ולעצור את ההידרדרות?
כדי להבין זאת, חשוב להבין שסדר העדיפויות של נתניהו עבר שינוי משמעותי. בעבר הוא התאפיין כאיש חזון. אומנם החזון שלו מאז ומתמיד התבסס על מדיניות הפחדה ועל נבואות זעם, אבל לזכותו יש לציין שבעבר הוא באמת ובתמים האמין בסכנות שמפניהן הזהיר. הוא האמין בחשיבות האיום האיראני, הוא האמין בסכנות מגיפת הקורונה, והוא האמין בחשיבות של ברית אסטרטגית לביטחונה של מדינת ישראל. האם הוא הפסיק להאמין בכל אלו?
התשובה היא לא, אבל סדר העדיפויות שלו השתנה באופן משמעותי. מאדם שהתאפיין בראיית עולם אסטרטגית, שראה כמה צעדים קדימה, המיקוד שלו עבר להתבוננות בהווה. בכאן ועכשיו. נתניהו מבין שהוא בישורת האחרונה. בשלב זה הוא בעיקר מעוניין להמשיך להחזיק בשלטון, ומבחינתו כל האמצעים לכך כשרים.
כדי לפענח את התנהגותו יש להבין שהוא אחוז חרדה. אבל אל תטעו, החרדה היא לא באמת מאיבוד השלטון, כמו שכל הפרשנים סבורים, אלא מאיבוד המשמעות של חייו. במודל המנטלי שהוא בנה לעצמו מגיל מאוד צעיר, הוא חש תחושת שליחות עמוקה. בפנטזיה שלו הוא גואל העם היהודי. ביבי באמת ובתמים נהג להאמין בכך, כמו גם חלק גדול מתומכיו המושבעים, אך החלום הזה הולך ומתרחק. הפילוג שמתרחש בעם, המשפט שלו, היחסים העכורים עם ארה"ב, הפיכתו ללחיץ בתוך מפלגתו וחוסר יכולתו לקבל החלטות, כל אלו מעיבים, גם אם באופן לא מודע, על אותה פנטזיה של שליחות.
מנאומיו ומהתבטאויותיו של נתניהו ברור שההפיכה המשפטית, כמו גם עילת הסבירות, אינן בדמו. במילים פשוטות, לא הייתה לו שום בעיה לוותר עליהן ולחסוך מכולנו את הבלגן; אבל גם אם יודה בכך בפני עצמו וגם אם לא, עברו הימים שבהם הוא יכול היה לעשות מה שרצה במפלגתו - ואת הגשרים עם בני גנץ ויאיר לפיד הוא שרף. לכן כל מה שנותר לו, כדי להמשיך להרגיש תחושת משמעות, הוא להחזיק בשלטון.
חיים ללא משמעות
האוריינטציה הזו כלפי העתיד, כלפי הגשמת מטרה, גם אם מדובר במטרה אישית, היא ההבדל בין חיים עם משמעות לחיים ללא משמעות. המטרה הזו מספקת אנרגיות ונחישות להמשיך. ללא משמעות, החיים נחווים כרצף של פעולות אוטומטיות שחייבים לעשות. מוות לא חייב להיות פיזי. אחת הדרכים המהירות למות היא כתוצאה מדיכאון, שזה סוג של מוות פסיכולוגי - כאשר האדם לא מוצא שום דבר לחיות עבורו.
עבור נתניהו, ללא השלטון שמספק לו את המשמעות, אין תכלית משמעותית לחייו. רק שהוא כבר לא מבקש לעצב את ההיסטוריה של ישראל על פי השקפתו, הוא כרגע רק מעוניין לשרוד, ולשם כך הוא מוכן לקחת סיכונים. בעבר ניתן היה לומר שטובת המדינה וטובתו האישית בלתי נפרדות, ולתפיסתו - היותו ראש ממשלה היא לטובת המדינה. אבל היום ניתן לראות שגם אם הוא מספר לעצמו שטובת המדינה בראש מעייניו, התנהגותו מעידה באופן מאוד ברור שזה כבר לא כך. לא קיים אצלו איזון בין הצרכים והשאיפות שלו לבין מה שצריך הציבור בישראל.
אבל נתניהו לא רואה זאת ככה, יש לו מנגנון רציונליזציה שמתפקד שעות נוספות. כל התנהגות שמשרתת אותו תקבל הצדקה. נתניהו מתאפיין בדפוסי אישיות סמכותנית. אנשים בעלי אישיות זו מפתחים צורת חשיבה נוקשה, שלפיה העולם מתחלק לטוב ורע, ללא גוני ביניים. הוא שייך לטובים, וכל מי שלא תומך בו שייך לקבוצת הרעים.
הוא רואה עצמו כבעל יכולות גבוהות משל אחרים בכל התחומים, בין שמדובר על יחסי חוץ ובין שמדובר על כלכלה או על בריאות. לכן בראייתו, החוקים שחלים על אנשים אחרים אינם חלים עליו, ואין לו בעיה לשנות את דעתו ואת עמדותיו בהתאם למה שמשרת אותו ברגע נתון. נתניהו ראה לאורך כל הדרך את המטרה הגדולה ובשמה הוא "הרשה לעצמו" לזגזג באמירותיו, להבטיח הבטחות שונות בידיעה שלא יקיים אותן, לעגל פינות, לסור מדרך הישר. הוא לא מודאג מכך שתתגלה אי־התאמה בין דבריו למציאות, והסיבה שאנשים ממשיכים להאמין לו היא שהוא מדבר בשלווה ובביטחון מוחלט. הוא באמת ובתמים מאמין לסיפורים שהוא מייצר.
אף שמופנות כלפיו ביקורות רבות, אין בו תחושות ספק, חרדה או אשמה. הוא בטוח בצדקת דרכו, ולא משנה כמה אישומים יוגשו נגדו או כמה הוכחות יוטחו בפניו. באף אחד מאלה אין כדי לשנות את תפיסתו.
על נרקיסיזם וגדולה
נסיבות חייו של נתניהו, הבית התובעני שעודד נחישות בלתי מתפשרת והשטחה של עולם הרגש, בשילוב עם תכונות אישיות מולדות, הובילו אותו לפתח צורך פנימי להוכיח את עצמו, צורך שעבורו הוא הישרדותי כמו רעב או צמא. לכן הוא אימץ את המוטו שעל פיו יש להצליח בכל מחיר, ושלמען השגת המטרה הכל מותר. השילוב בין צורך נואש במשמעות והגשמת הפנטזיה מצד אחד ונחישות בלתי מתפשרת להשיג את מטרותיו מצד שני, מצמיח אנשים שלעולם אינם מרימים ידיים, נצמדים למטרה ולא מרפים. הם מסתערים על המטרות "בלי לראות בעיניים", לטוב ולרע, בבחינת כל האמצעים כשרים. כאשר דברים לא הולכים כמצופה, יש תחושת מרמור המגיעה לדרגה שבה כל מכשול נתפס כתוצאה ישירה של ניסיון לשים לו רגליים, עד כדי מחשבות על קונספירציות ותיאוריות רדיפה.
ג'רולד פוסט, פרופסור לפסיכיאטריה שעבד במשך 21 שנים עם ה־CIA, מנתח בספרו "נרקיסיזם ופוליטיקה: חלומות על גדולה״ מנהיגים בעלי מבנה אישיות פתולוגי. הוא מתמקד במנהיגים בעלי הפרעת אישיות נרקיסיסטית, המונעים על ידי חלומות לגדלות ולתהילת עולם. אחד מביטוייה המובהקים של הפרעת אישיות נרקיסיסטית הוא תחושת חשיבות עצמית מוגזמת. האדם שם עצמו במרכז, ויש לו צורך עמוק בהערצה וצימאון גדול להכרה. לזה מתלוות התובענות של "מגיע לי" והתחושה שנולד לגדולה.
הרבה מתכונותיו של נתניהו שכבר הוגדרו על ידי מספר מומחים בעבר הוקצנו משמעותית. הדבר המשמעותי שהשתנה זה שהוא רואה את הסוף, נתניהו מבין שהוא בישורת האחרונה, והחרדה הזו מעצבת כל צעד בהתנהלותו.
הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, אוניברסיטת רייכמן, הרצליה