יום שני, השעה ארבע אחר הצהריים. רבע שעה קודם לכן עבר החוק לצמצום עילת הסבירות. המיקום: "הפרסה" המפורסמת, המסדרון שמאחורי המליאה, המועדון הסגור של חברי הכנסת. רבים בליכוד מברכים איש את רעהו בברכת "גמר חקיקה טובה", מתחבקים ומתנשקים מהתרגשות.
אנשי האופוזיציה הנסערים והמתוסכלים חולפים על פני קבוצה קטנה של שרי הליכוד שעומדים בצד ודווקא לא משדרים חגיגיות יתרה. "מזל טוב, ראש הממשלה הזמני הפך רשמית לקבוע", עקץ אחד הח"כים מהאופוזיציה את הליכודניקים, כשהוא מתכוון כמובן לשר המשפטים יריב לוין, שמילא את תפקידו של בנימין נתניהו בזמן שראש הממשלה האמיתי עבר השתלת קוצב לב תחת טשטוש. העקיצה לא זכתה לתגובה כלשהי, העוקץ המשיך בדרכו, ואנשי הליכוד המשיכו בשיחתם השקטה והטעונה. העניין הוא שאותו ח"כ קלע בדיוק למטרה, מבלי ששמע מילה משיחת הליכודניקים.
גורמים יודעי דבר יודעים לספר כי שעה קלה לפני ההצבעה ניסו בצלאל סמוטריץ' ויואב גלנט לעצור את אישור החוק באמצעות דיל של הרגע האחרון, שבמסגרתו יתאפשר לאופוזיציה לנצח באחת ההסתייגויות שהגישה. או אז החוק יעבור אוטומטית לדיון מחודש בוועדת החוקה, חוק ומשפט, מה שיקנה זמן נוסף להידברות. מקורות טוענים כי מי שדחף בפועל לדיל הוא נתניהו עצמו, שאף שלח את נאמנו עו"ד מיכאל ראבילו לדבר על לבו של לוין, אך הלה הטיל וטו תקיף, ואליו הצטרף בן גביר. לפיכך החוק עבר במתכונתו הקשוחה, ללא פשרות.
אותם בכירים שהתאספו בפרסה מוגדרים כיום כ"מחנה המתון". את מה שהיה להם להגיד על הצורה ועל קצב קידום הרפורמה המשפטית הם כבר אמרו בכל פורמט אפשרי. רק שעם הזמן הפורמט השתנה: מה שבחורף נאמר בקול רם ובשידור ישיר – היום אותם דברים מסוננים בחצי לחש, בשיחה חטופה עם עיתונאי אמין במסדרון הכנסת, בלשכות מאחורי דלתיים סגורות – וגם בשיחות טלפון עם מי שבטוח לא ישרוף אותם מול האיש החזק בליכוד, חתן השמחה יריב לוין.
"יריב מנהל את כולנו, כולל נתניהו, ואולי החל מנתניהו. לא ייאמן שכל זה קורה לנו ואין מי שיעצור" – זו בערך תמצית השיח שהתנהל ביום שני במסדרון מאחורי המליאה. זה השיח שמתנהל היום בליכוד, בכנסת, במצודת זאב, בסניפים ובשיחות סלון מזדמנות.
צריך להיות אדם פרגמטי ומאופק ברמה של לוין כדי לשמור על תפקוד שגרתי ועל התנהלות סבירה אחרי שבעה חודשי רכבת הרים ותהפוכות גורל פוליטי שהבן האדם הזה חווה מאז החל בקידום הרפורמה. לוין נכנס למערכה בתור בכיר ללא מחנה שצריך להוכיח את עצמו. עצירת החקיקה בחודש מרץ וההליכה לבית הנשיא זרקו אותו מהפודיום. הקהל הימני הדורש את הרפורמה המשפטית לא פחות מלוין עצמו, הציבור הזה שרגע לפני כן הריע לו והכתיר אותו כ"מנחם בגין החדש" - התאכזב והראה לו את הגב, כי היה בטוח שהרפורמה מתה.
בליכוד מכירים יותר מדי טוב את מנהיגם המכהן. כאשר ראש הממשלה הודיע כי נכנס לענייני הרפורמה, עצר אותה ושיגר את צוותו לבית הנשיא, כמעט כל חברי מפלגתו היו בטוחים כי לוין הפסיד והרפורמה נכנסה לספר הזיכרונות הפוליטי בתור פרק זניח על עוד יוזמה שאפתנית שנגמרה בלא כלום.
שבועות וחודשים של הקפאה והידברות הסתובב לוין, מופנם וקודר, לא התראיין ולא הופיע. שמע דיווחים ורכילויות על "הקרע העמוק" בינו לבין נתניהו – אך לא ויתר. התעקשותו על המשך הרפורמה, בשילוב הטעות הקטלנית של לפיד וגנץ, שהחליטו לפוצץ את ההידברות בשל חוסר הנכונות של נתניהו לעמוד בסיכום שהושג לגבי נציגי הכנסת לוועדה למינוי שופטים – החזירו את לוין אל מרכז הבמה. הוא חזר לשם מחוזק פוליטית, כבר לא בודד, אלא ראש קבוצה משלו, שאותה יצר והידק במשך חודשים.
בתוך זמן קצר יחסית הצליח לוין לבנות מחנה שחברים בו שורה של שרים בליכוד, כולל בכירים, לא מעט חברי כנסת, שחלקם חבים ללוין את מקומם ברשימה, וכן הפרטנרים החזקים מחוץ לליכוד. סיפור ההצלחה של החוק לצמצום עילת הסבירות לא היה קורה ללא בני הברית של שר המשפטים: השרים איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ'.
מתברר שלכל הכוח המתון שבקואליציה גם יחד, החל מסביבת נתניהו, מקורבו הבכיר רון דרמר, ועד ליו"ר ש"ס אריה דרעי, אין מספיק כלים לגבור על "מפלגת הרפורמה" בראשות לוין ושותפיו.
חשדנות ואי־אמון
ומה עם מי שעומד בראש? מה באמת חושב ורוצה נתניהו? לפי הגורמים המקורבים אליו, אין לשאלה הזאת תשובה חד־משמעית. הם סבורים כי עמוק בלב נתניהו קרוב לדעותיו של לוין הרבה יותר ממה שנהוג לחשוב. הנחה זאת לא משנה את העובדה כי במציאות נתניהו, כאמור, שואף לדיאלוג עם הצד השני, לפשרה, להרגעת השטח.
לעת עתה יכולת התמרון שלו מוגבלת מאוד. בשונה ממה שחושבים, לא איומי ההתפטרות של לוין מרתיעים אותו ומונעים ממנו למתן את ההליכים – אלא היעדר אלטרנטיבה. הדברים אמורים גם בנוגע למחנה המתון המאוכזב בתוך הליכוד. אין להם עם מה לבוא לנתניהו ולדרוש את תמיכתו. גרוע מכך: העניין כלל לא תלוי בהם, אלא באופוזיציה, שבינתיים משותקת ולא מספקת סחורה.
רבים מהבכירים בליכוד, מכל הקבוצות, כולל תומכי הרפורמה, טענו השבוע את אותה הטענה בדיוק: "לו היה בא מתווך רציני, מטעם גנץ, מטעם לפיד או מטעם כל המחנה המתנגד גם יחד, ומניח על השולחן הצעת פשרה סבירה, מתווה לחוק הרכב הוועדה לבחירת שופטים – כזה שאפשר למכור ולהציג לציבור הליכודי – ברגע זה נתניהו יהיה מוכן לפתוח במו"מ, גם אם לוין מתנגד.
הצעה כזאת של האופוזיציה הייתה מחייה ומחזקת את המחנה המתון הליכודי. יתרה מכך, אחד מבכירי הליכוד אמר לאחרונה אמירה מרחיקת לכת עוד יותר: "ברגע שיימצא פתרון מוסכם לנושא הרכב שוויוני של הוועדה למינוי שופטים, אפשר לוותר על כל שאר הרפורמה. אולי לא יוותרו לגמרי, כי זה לא ייראה טוב בעיני הבייס, אבל בטוח נמצא פשרות סמליות לגבי יתר הנושאים".
המציאות לפי שעה נראית לגמרי אחרת. מה שמלמד על הפער הזה בתפיסות הוא ניסיון המגעים בין הצדדים לריכוך עילת הסבירות, ערב אישור החוק בכנסת. המתווכים מטעם בית הנשיא היו בתמונה באופן מלא, המו"מ התנהל לפני כינוס המליאה, במהלכו ואפילו כאשר החלו ההצבעות.
הגורמים שהיו מעורבים באירוע מתחילתו ועד פיצוצו מספרים בכאב לא קטן כי הצדדים פוצצו את השיחות לא על הנוסח של החוק לצמצום עילת הסבירות. הם אפילו הגיעו למתווה פשרה, הם אפילו אמרו עליו "כן".
הכל קרס ברגע שהגיעו לדבר על סיכומי ההמשך. האופוזיציה דרשה הקפאה של החקיקה כל עוד יימשכו המגעים לפשרה. הקואליציה הציבה דד־ליין ברור וקשוח: 31 בדצמבר, ואם אין פשרה – כבר ביום הראשון של שנת 2024 חוזרים לחקיקה החד־צדדית של החוק שישנה את הרכב הוועדה לבחירת שופטים. החוק שהוא ליבת הרפורמה וליבת המחלוקת.
גורמים בליכוד מעדכנים ששמעו מבכירים באופוזיציה כי אילו הקואליציה הייתה מאמצת את מתווה הפשרה ומעבירה אותו, אפילו חד־צדדית ללא התחייבות להקפאת החקיקה, זה היה מצנן את המחאה. באופוזיציה, אגב, לא בטוחים שהמחאה יכולה להימשך לאורך זמן במתכונתה הנרחבת. קל וחומר כשהכנסת נכנסה לפגרה ממושכת, ובהתאמה גם החקיקה.
סיבת הפיצוץ מספרת הרבה על הפער, אך בעיקר על רמת החשדנות ואי־האמון השוררים בין שני הצדדים. למחלת אי־האמון הטוטאלי אין תקנה, לפחות לא בזמן הנראה לעין. ועדיין – התקווה לחידוש הדיאלוג לא מתה. לא בבית הנשיא, לא בקואליציה שקוראת להידברות ללא הפסקה (עכשיו, עם אישור החוק הראשון של הרפורמה, היא עושה זאת מעמדת כוח ובטוחה שהצד השני מורתע מספיק).
התקווה לחידוש השיח חיה וקיימת גם באופוזיציה, אף שבפומבי בכירי המחנה המתנגד לא מעיזים לתמוך במו"מ עם הקואליציה מחשש להצטייר גם כ"בוגדים" וגם כ"פראיירים". ואחרי שכל זה נאמר – יש תקווה. בשיחות סגורות כל הצדדים חוששים מאותו הדבר: מהדינמיקה המחרידה של השלכות העימות המר הקורע את החברה הישראלית. בשני הצדדים (לא כולל הקצוות הבלתי מתפשרים) חרדים מפני ההידרדרות הביטחונית, הכלכלית, הדיפלומטית. בשני הצדדים מפנימים כי אין הרבה זמן לכיפופי ידיים. זה עכשיו, או שיהיה מאוחר מדי.