ביום ראשון השבוע, ערב ההצבעה הגורלית בכנסת לתיקון חוק השפיטה, כתב לי ידיד ירדני בדאגה. הוא אדם מלומד ובקיא בענייני ישראל, ומעודי לא ראיתי אצלו התייחסות כה אמוציונלית לנושא חדשותי. "מה קרה לכם בישראל", הוא שאל, "השתגעתם?". "מדינת ישראל היא נס", הוא הוסיף, והנה אנו מאבדים אותה. את המסרון חתם במשאלה לקראת ההצבעה: "תהיה פשרה, אני מקווה. מה דעתך, תהיה פשרה?".

מרוקו וישראל מחממות יחסים, ושניים ייאלצו לחכות: הפלסטינים ואוכלוסיית הסהרה המערבית
איראן הקימה מוצב צבאי ליד עפולה, וישראל עדיין תקועה בהקלות פה ושם לרשות
 
זה היה מפתיע ולא מפתיע לשמוע כיצד שכנינו הערבים מגיבים על האירועים הדרמטיים בישראל. לא מפתיע, כי רבים מהם מתייחסים אלינו כאל סלע יציב ונדהמים מהמתרחש. מפתיע, כי בין השורות אפשר היה לחוש בדאגה.

"אני עוקב אחר העניין באדיקות, כל הדיווחים וההתבטאויות", כתב לי ביום שלישי מכר מעזה. "אני מכיר את החברה הישראלית. דבר כזה לא קרה. אף מנהיג לא חשב לפעול ככה". ואז חתם את דבריו: "מה שהבדיל את ישראל משאר המדינות היה מערכת המשפט. כל המדינה כפופה למערכת משפט אחת. הרסו את מערכת המשפט".

במילים אחרות הוא אומר כי ישראל צמצמה, אולי מחקה, את אחד מיתרונותיה על הערבים, והוא מערכת משפט חזקה שתגן על האזרח.

האופוזיציונר המצרי מוחמד סעד ח'יראללה, שמתגורר בשוודיה, נזכר השבוע באחד מרגעי השיא בימי שלטונו של נשיא מצרים גמאל עבד אל־נאצר. ב־31 באוגוסט 1969 הדיח המשטר בהנהגתו 200 שופטים, בנימוק שגילו יחס עוין לעקרונות "מהפכת הקצינים". הייתה זו ההפיכה הצבאית ביולי 1952 שהעלתה לשלטון את נאצר וחבריו. נאצר היה מנהיג חולה ומותש, ובתוך שנה בלבד הלך לעולמו. הדחת השופטים הייתה למעשה שירת הברבור של המנהיג המצרי הנערץ ביותר בכל הזמנים, שקיבל מדינה חפצת חיים ותוססת, וב־17 שנותיו החריב אותה בהתמדה בוטחת והותיר בה בכייה לדורות.

ח'יראללה הזכיר, בציוץ בחשבונו בטוויטר, כי השופטים ההם לא ביקשו לפעול נגד המשטר, אלא קידשו את הצדק. "כל מה שהם רצו זה עצמאות מוחלטת לבית המשפט", הוא כתב. האירוע זכה לכינוי "טבח השופטים", ומאותו רגע, הוא כותב, החלה קריסת מערכת השפיטה. "כיום אנו נחשבים למדינה מגוחכת ברמה העולמית כתוצאה משלטון הקצינים".

בישראל של 24 ביולי 2023, לדבריו, אירע מה שקרה למצרים ב־31 באוגוסט 1969. "אני בטוח כי חסידי הדמוקרטיה אצלכם ינצחו בסופו של דבר", העריך, ובין המילים הסתיר ביקורת על מולדתו, "חברות שוקקות חיים אינן פוחדות מהעריצות".

נסראללה מביע משאלה

גילויי האמפתיה הללו אינם מפתיעים. לרבים משכנינו יש עניין בישראל יציבה ודמוקרטית, והאפשרות שהיא לא תהיה כזו מעוררת בקרבם דאגה. רבים מהם תמצאו, למרבה הפלא, בקרב הפלסטינים (ולצדם רבים מערביי ישראל). בעיניהם, משטר ישראלי קיצוני לא יקרוס לתוך עצמו כה מהר, אבל אם תקצין ישראל בתוכה פנימה - החלשים ישלמו את המחיר. בראשם, הפלסטינים.

המציאות שהתנחלה בעשור האחרון ביחסים בין הצדדים מחזקת את הערכה זו. מאז שהקפיאה ישראל את שיחות השלום עם הרשות, הידרדרו יחסיה עם הפלסטינים. מצב היחסים כיום בין צה"ל לאוכלוסיית השטחים, ובינה לבין מתנחלים קיצוניים, הוא הגרוע ביותר מאז האינתיפאדה השנייה. אפשר לחזות בכך בכל נקודת מגע המצויה במשולש היחסים שבין הפלסטינים, האוכלוסייה היהודית וצה"ל. רובם של המאבקים אינם מגיעים לכדי שפיכות דמים, אלא להתגוששות על שליטה, הטלת סמכות ותפיסת חזקה בשטח. מערכת המשפט בישראל, אף שהכזיבה את האוכלוסייה הפלסטינית לאורך השנים, עדיין שימשה כשומר הסף האחרון עבור אלה מהם שנזקקו לסעד במצבים כאלה. בהיחלשותה, לא יהיה מי שיגן גם עליהם.

סיבה נוספת לדאגתם של רבים בעולם הערבי מפני המתרחש בישראל אפשר למצוא בין השורות אצל הידיד מעזה. ישראל אומנם שולטת בפלסטינים ביד קשה ולעתים אף תוך גילויי אכזריות ושרירות לב, אבל עבור רבים משכנינו - בתוכה פנימה היא המודל הקרוב ביותר לדמוקרטיה מערבית. בישראל מותר להתלבש כמו שרוצים, לבטא עמדות נגד השלטון או הממסד הדתי, לדרוש שקיפות ולקבלה ולתת דרור למחשבה יצירתית. כל זאת בלי לוותר על האמונה הדתית או להתפשר על ערכים כלשהם או זהות שהבאת מהבית.

רבים משכנינו מאחלים לעצמם לחיות במשטר חופשי. כזה שאינו מנצל את האזרח אלא משרת אותו, שמשמש עבורו מקור גאווה, שהכלכלה שלו חסונה. גם אם רובם לא נהנו ישירות מיציבותה של ישראל וממנעמיה, הם ניסו להפיק ממנה תועלת או נהנו להתבונן בשקיפות היחסית שבה היא מתנהלת. הם מצאו בה הרבה יותר ממה שמצאו אצלם בבית, וקיוו כי תשמש מודל למדינה שבה הם רוצים לחיות. אם הנר הזה יכבה, אז לתחושתם יימחק השריד האחרון לדמוקרטיה באזור.

אין לטעות ולחשוב כי מקרב שכנינו אין כאלה השמחים ומתפללים כי סופנו יבוא. ישראל אספה שונאים רבים לאורך השנים. בגלל חשבונות קטנים או גדולים איתה, תחושות נקם על עוולה היסטורית, רגש אנטישמי או סתם קנאה על הפלא היהודי שצלח מעבר למשוער. מכולם צהלו השבוע האיראנים ועוזריהם. "ישראל מאכלת את עצמה מבפנים", זעק אחד מערוצי הטלוויזיה הממשלתיים באיראן. "אֵבֶל בישראל: מדינת הפשיסטים קיבלה תוקף", זעקה הכותרת בעיתון הלבנוני "אל־אחבאר", המקורב לחיזבאללה ולחמאס. ואילו מנהיג חיזבאללה חסן נסראללה אמר כי ישראלים רבים חוששים כי סופם קרב, והוסיף: אינשאללה.

חסן נסראללה (צילום: רויטרס)
חסן נסראללה (צילום: רויטרס)


גם מבין ידידינו אפשר למצוא כאלה שמיהרו להגיד "אמרנו לכם". אולי גם לשמוח קצת לאידנו. למשל, הפובליציסט הסעודי טארק אלחמיד, לשעבר עורכו של היומן "א־שרק אל־אווסט". "היום אפשר לומר כי ישראל נכנעה לכללי המשחק באזור, והפכה למדינה מזרח תיכונית אופיינית", הוא כתב השבוע. "הניסיון של נתניהו לכופף את ידה של מערכת המשפט במדינה שאין לה חוקה הוא מכה אמיתית לשמה הטוב של הדמוקרטיה. אותה דמוקרטיה שבה התגאה המערב כאשר דיבר על ישראל, למרות כל מה שהיא עושה באדמות הכבושות".

ידיד ישראלי שאל אותי השבוע, דווקא ברצינות, על איזו אמנה דמוקרטית שהופרה מדברים אצלנו כל הזמן. הסברתי לו שלמיטב הבנתי, בדמוקרטיה מערבית האזרח בוחר את מנהיגיו, ובתמורה הם מחויבים להגן עליו ולהבטיח את חירויותיו. אם לא בעצמם, אז באמצעות שומרי הסף שמוטל עליהם לשמור. הוספתי, לשם השוואה, את אמנת השבט הנהוגה במדינות המפרץ. שם הנתין אומנם אינו רשאי לבחור את מנהיגיו, אבל אם הוא יבטיח להם נאמנות - בתמורה תדאג ההנהגה לכל מחסורו. בחברות הללו הדמוקרטיה איננה ערך עליון, אלא הביטחון אישי. בעיראק של סדאם, למשל, התקיימה אמנת השבט, אבל לאחר שהודח היא קרסה.

יש חידוד המיוחס לימי סטלין, שאותו אימצו אל חיקם המשטרים הערביים, המגדיר בשני משפטים קצרים כיצד נראית דיקטטורה ומה חשיבותה של מערכת משפט חזקה. בבחירות, כך אמרו שם, אין זה חשוב כמה הלכו להצביע - חשוב מי סופר.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל