אנחנו אומנם בעידן הפוסט־אמת, אבל מותר להגיד את האמת לפעמים. והאמת היא שבליכוד יש רצון להנמיך את הלהבות. מדובר ברצון אותנטי שרוחש מתחת לכל הפסאדה, הפאסון וההצהרות, כי בכל זאת חלחלה שם ההבנה שישראל הגיעה למקום בעייתי מאוד. יש חשש אמיתי מההשלכות.
ראשי ערים מהליכוד לנתניהו: "עצור את החקיקה המשפטית עד לאחר הבחירות המקומיות"
בזמן הדיון בבג"ץ, גדעון סער טוען: זה מה שהממשלה מתכננת בפגרה
אבל כדי להנמיך את הלהבות, הליכוד תיאלץ להיפרד מהרטוריקה החביבה עליה בשנים האחרונות - רטוריקה המבוססת על ביטול טוטאלי של כל יריב פוליטי, והתייחסות אליו כאל אויב מסוכן שרוצה למכור את המדינה לערבים תחת שם הקוד "שמאל" (כולל זאב אלקין, אביגדור ליברמן, שורה של אקס רמטכ"לים וראשי שב"כ, מוסד וגדעון סער).
הנמכת הלהבות היא יעד אמיתי, אבל מפלגה שכבר שש שנים בונה נרטיב בעמל רב, והתרגלה לגייס באמצעותו לגיטימציה פוליטית לכל מעשיה - תתקשה מאוד לוותר עליו. הוא הפך לכלי העבודה הכי נוח עבורה. כל מעשה שלה התגמד וקיבל לגיטימציה כשהוא ממוסגר כ"התגוננות בפני השמאל", שכידוע שואף למסור כמה שיותר שטחי מולדת לאויב ולהפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה (כולל זאב אלקין, אביגדור ליברמן, שורה של אקס רמטכ"לים וראשי שב"כ, מוסד וגדעון סער). הדבר היחיד שיסייע לליכוד לוותר על הכלי האסטרטגי הזה הוא ההכרה בעובדה שהכלי התבלה ונשחק מרוב שימוש, וכבר לא ממש עובד.
משחקים בגובה הלהבות
הצבא הישראלי המפואר על סף פירוק, העולם מפנה כתף קרה ובטוח שהשתגענו, על כל ראיון שאפתני של ראש הממשלה בנימין נתניהו בכלי תקשורת אמריקאיים יש מאה כתבות וסרטונים ויראליים שחושפים את שקריו, המשקיעים הזרים מתרחקים, כלכלני העולם מזהירים, ולפי הסקרים - אפילו הבייס הידלדל. בעצם, הליכוד מפסידה גם כשהיא "מנצחת" - היא הצליחה להעביר את צמצום עילת הסבירות, אבל המדינה בוערת.
במפלגה עדיין מאמינים שהנמכת הלהבות לא מצריכה שינוי רטוריקה, אלא רק מינון קצת יותר נמוך.
לכן שמענו השבוע שלל שרים וח"כים מדברים על רצונם העז "להרגיע", "לאחות" ו"להתפייס". מנגד, עדיין יצאו מהמפלגה אמירות כמו "לפיד מדבר עם אבו מאזן ללא תנאים"; "צריך להתראיין בחו"ל כדי לתקן את נזקי ה־BDS של המפגינים"; "מפקד פיקוד המרכז מעדיף חופש לפלסטינים על ביטחון לישראלים"; ולצד כל אלה שוגר שוב ושוב איום עמום לעבר בג"ץ, שאם יעז ליישם ביקורת שיפוטית על חוק יסוד בצעד תקדימי - שלא יבנה על הממשלה שתציית.
האמירות האלו הן בדיוק החומר שממנו עשויה המחאה. הן מבהירות למפגינים שגם אם הם מותשים, פשוט אין ברירה. חייבים להמשיך לצאת לרחוב כי אם לא - הליכוד תחזור בפול גז לתוכנית ההפיכה; כך שלמעשה, הממשלה ממשיכה להבעיר, רק טיפ־טיפה פחות. משחקת בגובה הלהבות.
בינתיים, כולנו מתנדנדים על פי התהום, וסביבנו חבית חומר הנפץ של המזרח התיכון. או במילים אחרות: אם באמת רוצים רגיעה, זה לא בדיוק המתכון.
מיהו אנרכיסט
מה הרעיון? מדוע להמשיך לטפח את הרטוריקה שמזינה את המחאה, לצד ההשתדלות להרגיע אותה? כי הליכוד במלכוד. רטוריקת "השמאל הנורא" אומנם סייעה לה להשיג תמיכה למהלכיה, אבל יש גם תופעת לוואי: יותר מדי אנשים מאמינים בה עכשיו.
לאור הקריאות המתגברות להוצאת איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' מהממשלה לצורך כינון ממשלת חירום, אמר השבוע בן גביר: "אם תהיה ממשלת אחדות, בבחירות הבאות נקבל 30 מנדטים". אומנם מדובר בקשקשן צמרת, אבל בליכוד באמת יש מקום לדאגה. אחרי שבנו מכונת תעמולה משומנת לאורך שנים, היא כבר מפמפמת באופן אוטומטי את הרטוריקה וכמעט עובדת מעצמה.
וכשבליכוד מגבירים את הרטוריקה - המחאה מתחזקת, ואיתה התנועה שפשוט נמאס לה וכבר דורשת להיפרד לקנטונים עצמאיים של ישראל ויהודה. כשבליכוד מנמיכים את הרטוריקה, בן גביר משתולל איתה לבדו ורוכב על אותם הסנטימנטים - שמשמעותם היא סוף הליכוד וסוף המדינה.
בליכוד שואפים לשקם את אמון המשקיעים, את היחסים עם הבית הלבן, את היחסים התקינים עם כוחות הביטחון, ולהחזיר את היציבות. המדינה לא מנוהלת. אבל בעוד הם משחקים עם גובה הלהבות, בן גביר משתלט על המשטרה, ומפטר את מי שלא מתיישר עם ערכיו הנעלים, שקובעים מיהו אנרכיסט ומיהו גיבור. למעשה, בליכוד מאפשרים את גידול הפרא שהתעצם על ברכי השיח הפרוע והציבור שמאמין בו. בסופו של דבר, הליכוד לא יכולה להיות בתחרות עם נערי הגבעות בשאלה מי יותר ימני, כי בתחרות הזו נערי הגבעות ינצחו. עבורם זו דרך חיים אמיתית, לא הצגה.
במעמד צד אחד
מה אפשר לעשות? התשובה פשוטה, אבל גם מאוד מסובכת. בליכוד הוציאו השבוע מכתב פורמלי שמתנגד לקרע בעם, רק מה - שכחו שהם מייצגים רק צד אחד. לא מספיק לחתום על מסמך כזה לבד, צריך לחתום עליו עם רוב סוחף של ח"כים, גם מהאופוזיציה. יותר מכך, כדי שלמילים יהיה ערך כלשהו מעבר לשווי האפסי של הנייר שהם מודפסים עליו, נדרשים עוד כמה מהלכים, פרט לחתימה על איזה מכתב. למשל, להפסיק לסנוט באופן אוטומטי בכל תגובה, בין שכלפי האנרכיסטים ובין שכלפי השמאלנים, תומכי ה־BDS, הסרבנים, ושאר האנשים שבונים עליהם שימשיכו לייצר ולשרת. לחזור לתגובות ענייניות, כפי שידעו לעשות עד שנת 2016.
וגם להתראיין לערוצי תקשורת מרכזיים, אפילו אם הם לא תומכים במפלגה ובראשה. רוב העם לא צופה בערוץ 14 ובתקשורת הזרה. בנוסף, לקדם גם הצעות חוק יחד עם האופוזיציה. להוכיח שלא על כל דבר יש מחלוקות, ולהדגיש את זה בפני הציבור - ולהבין שאיומים במשבר חוקתי ובהמשך חקיקה במעמד צד אחד לא יקדמו את המפלגה ובוודאי שלא את המדינה. זהו בדיוק הזמן להתחיל להביע תמיכה במערכת המשפט, ולהפסיק לרמוז שאולי לא יהיה כיבוד של פסיקה.
לבסוף, שימוש בכוח התקשורתי תומך הליכוד כדי למתן את המסרים, ולו מתוך הבנה שזה בעצם מחזק את בן גביר ומפרק את ישראל. והמהלך ההזוי מכל: לשכנע את הציבור בצורך להתפשר ולהגיע להסכמות, תוך הכרה בעובדה שיש בישראל אלקטורט גדול שנקרא מרכז - ולא שמאל - ושאפשר לעבוד איתו.