בגדי איתמר החדשים: המחזה הגרוטסקי של איתמר בן גביר וחנמאלו מהדסים במדי היחידה הטקטית של מג"ב, כולל תגי שם תואמים ודגלי כחול־לבן, היה בעיקר מכמיר לב. לא מזמן נתקלתי במי ששירת בשב"כ עשרות שנים והגיע לצמרת הגבוהה (מאוד) של הארגון. "אני מסתכל על בן גביר", הוא אמר לי, "ומבין שהכל בגללנו". לא הבנתי, אז הוא הסביר: "בזמנו, השב"כ הוא זה שהמליץ לצה"ל לא לגייס את הבחור. הוא היה פרובוקטור מקצועי, בדוקאי ותיק, לגייס טיפוס כזה אין טעם. מאז ועד עכשיו אנחנו משלמים את המחיר על זה. כל מה שאתה רואה מבן גביר, זה מסע לשיקום האגו".
זה היה הסיבוב ה־200 שבן גביר עושה על הראש של המפכ"ל האומלל שלו, רנ"צ קובי שבתאי. בניגוד לרבים מהקולגות שלי, אני לא כועס על שבתאי. המאץ'־אפ בינו לבין בן גביר אכזרי. הם לא באים מאותו תחום ולא שייכים לאותו מקצוע. שבתאי היה לוחם כל חייו. לא מתוחכם, לא ערמומי, לא פוליטי. פשוט מסתער.
בן גביר הוא ההפך הגמור. תמיד שיגר אחרים לקו האש. הוא הסתער רק כשהגיעו מצלמות הטלוויזיה. מתוחכם, ערמומי, חסר עכבות. משחק מוחות בינו לבין שבתאי צריך להיפסל בגין חוסר ספורטיביות. ועדיין, המשטרה הרוויחה השבוע את מלוא הקלון שבו זכתה. להביט בשני אלה, בן גביר וחנמאל דורפמן, שזמנם המשותף על מדים מזכיר את סך התשלומים של משפחת נתניהו במסעדות, ולהתפלץ.
יום שלם שבו הפך אדם שהוגשו נגדו עשרות כתבי אישום והורשע שמונה פעמים, אדם שהתגולל על שוטרים בכל דרך אפשרית עד לפני חצי שנה, את המשטרה כולה למגרש משחקים פוליטי פרטי. נדמה לי שהפעם, באופן חד־פעמי, באמת הגענו לתחתית החבית. בשבוע הבא אגלה, כרגיל, שטעיתי.
הטור המלא במעריב סופהשבוע