יש לי עצה לאנשי יש עתיד והמחנה הממלכתי, המזילים ריר על כל מילת ביקורת פנימית מפי שר או חבר כנסת בליכוד, בתקווה שאלו ניצני מהפך. אני מציע להם שקודם יתחילו להסתכל לאחור, שמא לפני שיטרפו את הליכוד - שקמה ברסלר וחבריה יטרפו אותם ללא הותרת פליט, שריד ובעיקר לפיד. אני מציע להם גם לשאול את עצמם מה יקרה כאשר ייפול האסימון לציבור תומכיהם, ויבינו שבני גנץ ויאיר לפיד הם האשמים העיקריים במשבר הגורם להם לייאוש עמוק עד כדי מחשבות ירידה מן הארץ.
"כבוד גדול להיעצר": טראמפ כפר באישומים נגדו בביהמ"ש
אחרי הדיון בבג"ץ: אלו הנקודות שישפיעו על העילות לנבצרות נתניהו
הם הלא שומעים השכם והערב כי בנימין נתניהו שבוי בידי "שותפיו הקיצוניים". לבסוף הם יבינו שהסיבה היחידה לתלות המוחלטת של ראש הממשלה בשותפיו היא החרם של לפיד עליו בגלל "שלושת כתבי האישום החמורים", שהם כשלעצמם על סף ז"לות כיום. אצל גנץ אלו הצלקות העמוקות מימי ממשלת האחדות. מאוד אנושי. אלא שיגיע רגע שמי מתומכיו, המבועתים מהממשלה הנוכחית, ישאל אם משקעיו האישיים של גנץ מההתנהלות כלפיו בממשלה המשותפת - גם אם הם צודקים, לפחות חלקית - הם לפני הכל. גם לפני ישראל.
תקוות השווא שלפיד וגנץ מפתחים על רקע השיח הפנימי בליכוד, הורתן ולידתן בעובדה שהמושג "דמוקרטיה פנימית" זר להם ונשמע באוזניהם כמו סינית עתיקה. הם לא מבינים שמה שנראה להם כסדקים בליכוד, הוא שיח טבעי במפלגה שבה חברי הכנסת אינם ממונים על ידי האב המייסד אלא נבחרים בהצבעה חשאית בקרב 150 אלף חברי המפלגה. במפלגה דמוקרטית דעות שונות אינן חזון נפרץ ובעיקר אינם אקט סופני, כפי שקרה פעמים רבות ביש עתיד.
עם זאת, קיים עניין אחד שאותו מתפקדי הליכוד מקבעים בזיכרונם הקולקטיבי ועליו לא סולחים – הצבעה נגד עמדת התנועה בכנסת, לאחר שפורום הסיעה קיבל החלטה בעקבות דיון שבו השמיעו החברים את דעתם. השיח הביקורתי הנוכחי בליכוד נובע מתסכול בגין המבוי הסתום שאליו נקלעה הרפורמה, בייחוד בכל הנוגע לחתירה לשיקוף מאוזן של כל חלקי הקשת החברתית והאידיאולוגית בבית המשפט העליון. במפלגה דמוקרטית בריאה זה היה לא טבעי לולא התפתח שיח פנימי מתחקר ומבקר, במטרה לשפר ביצועים בהמשך.
שהרי עם העובדות קשה להתווכח, וגם לא עם מבחן התוצאה: הרפורמה לא המריאה בשל התבהלה מפניה. תבהלה חסרת כל בסיס במציאות שנולדה בהצלחה באמצעות הרבה כסף שהושקע בארגון ובהסברה, והרבה כותרות שוטפות מוח המציגות טיעון חד־צדדי ושקרי כהגדרה עובדתית ואובייקטיבית, והרבה שעות טלוויזיה מגויסת.
בשיח הפנימי בליכוד יש מי שמפנה אצבע מאשימה כלפי מובילי המהלך על שלא צפו את ההתנגדות ובעיקר לא את עוצמתה. אלא שזו היא חוכמה שלאחר מעשה. שהרי קשה היה לצפות מראש שהתנגדות פוליטית לרפורמה כל כך צודקת ומתבקשת, תצליח לייצר כדור שלג של היסטריה חסרת בסיס, שבגינה עשרות ריבוא ישראלים ייצאו לרחובות שבוע אחר שבוע, רדופי פחדים שונים ומשונים, מופרכים והזויים.
ועוד יותר מכך, איש לא ציפה שסחיפת המונים בקרב מתנגדי הממשלה למאבק תיצור אווירה שתאפשר לקברניטי המחאה, בעידודה האקטיביסטי של התקשורת, להשיק פעילות לא לגיטימית לחבלה במשק - ובהמשך גם לאיים בפגיעה בצבא ובביטחון אזרחי ישראל ואפילו בתנועתם החופשית בארץ. כל זאת אם הרוב הנבחר לא יוותר על הגשמת מדיניותו "האנטי־דמוקרטית והלא לגיטימית".
עד כאן על המרד בליכוד שלא היה ולא יהיה. עד כאן על העבר שלא ניתן לשינוי מאז נפחה ברית המועצות את נשמתה. ומכאן לעתיד: שמעון פרס היה נוהג לומר שקל להפוך ביצה לחביתה וקשה מאוד להפוך חביתה לביצה. לדאבון הלב זה בדיוק המצב שאליו נקלענו: בשל המעורבות הרגשית החזקה של המונים משני צדי השסע, כל הכרעה ברורה תותיר המונים מאוכזבים המתקשים להשלים עמה. המכנה המשותף בין שני הצדדים אינו רק דגלי ישראל המונפים בהפגנותיהם, אלא השדים על הקיר, הפחדים הקמאיים ממזימות אפלות של הצד השני.
כשם שבקואליציה יש מאמינים שטייסים יבקשו בזמן מלחמה, לפני שהם מעניקים סיוע אווירי ליחידת קרקע מותקפת, לברר מה עמדת מבקשי הסיוע בעניין הרפורמה, כך משוכנעים המפגינים בגשם ובשרב, שפרוסת הסלמי האחרונה בנקניק שלוין מתכנן להחליק לגרונם, היא הפיכת בג"ץ למחלקה במשרד ראש הממשלה, שתורכב בעיקר מרבנים. שהרי חוקי התורה והלכות התלמוד יחליפו את חוקי היסוד, ומי כמו הרבנים יודע להלך במשעולי המשפט העברי.
אבל כאן מסתיימת הסימטריה. כי הצד הימני חושש ברובו ממלחמת אחים יותר מאשר מהפסד במערכה הפוליטית ואפילו יותר מניצחון גדול מדי. כזה שיגרום לצד השני להרגיש שחרב עולמו ללא תקנה. המחנה של מנחם בגין היה לאורך השנים הצד הסופג והמבליג. זה קרה בסזון, עת הוסגרו יהודים על ידי מחתרות השמאל לבריטים. זה קרה כש"התותח הקדוש" של בן־גוריון ורבין הטביע את אלטלנה, אוניית הנשק והמתנדבים לצה"ל. וזה קרה שוב לאחר שנוצרים טבחו בפלסטינים בלבנון כנקמה על רצח הנשיא בשיר ג'ומאייל, כאשר מפגיני שמאל רבים שאגו בכיכר מלכי ישראל "בגין רוצח" ו"שרון רוצח" במטרה להפיל את הממשלה, במה שנקרא אז בתקשורת הפגנת ה־400 אלף.
דווקא מן ההיבט הזה, הניצחון חסר המשמעות המעשית בקרב על צמצום עילת הסבירות, יכול להיות הצעד הראשון להיחלצות מהשבר העמוק המקשה מאוד על הקמת ממשלת אחדות, אבל בה בעת מחזק את הצורך בהקמתה. גילוי נאות. בעיניי, ממשלת אחדות אינה משאת נפש, אלא גלולה מרה שחייבים לבלוע. גם איני נמנה עם אלה בציבור, ואולי גם בחלקים מהליכוד, שרואים בעיה בשותפותם של איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' בממשלה. שהרי מן ההיבט האידיאולוגי, הממשלה הנוכחית היא ממשלת החלומות של כל מי, שכמוני, מדבר אליו המאמץ ליישב יהודים בהמוניהם גם במקומות שבהם נולדנו כאומה, ולא רק על ידם בשפלת החוף.
עם זאת, אני מודע לכך שיש לנו לא רק חברון אחת מאז ולתמיד וירושלים אחת לנצח, אלא יש לנו גם רק עם אחד שאינו רב כחול על שפת הים - שעוצמתו מעוגנת באחדותו ובשלמות הנכס הקדוש ביותר שיצר עם ישראל מאז התנ"ך והתלמוד והוא צה"ל. חשיבות שלמותו של העם וצבאו אינה פחותה מחשיבותה של שלמות המולדת, הן מן ההיבט הרגשי והן מן ההיבט המעשי. ושלמות העם היום נמצאת תחת מתקפה חסרת תקדים מבפנים, ואסור להזניח את הטיפול בה.
וכמו ברפואה, כדי לטפל בבעיה צריך לאבחן את שורשיה, ואינני מתכוון לאיתור האשמים, כי הוא לא רלוונטי לאיחוי. אומנם קשה במקומותינו להתגבר על הדחף לחטט בגורמי הפצע, אבל דחוף יותר להתמקד באבחון הצעדים לאיחוי השברים כדי למנוע נמק שיוליך לכריתת איברים. זאת בדיוק כשם שרופא המאבחן מחלה מתעניין פחות בשאלה כיצד באה לעולם ויותר מה הדרכים לרפא אותה מהר ככל שניתן.
מכיוון ששלמות העם חשובה בעיניי כמו שלמות המולדת, אני נאלץ להשלים עם כך שישראל זקוקה לממשלת אחדות. אף שהיום שבו גנץ, לפיד ומרב מיכאלי ייכנסו לממשלה, אפילו לצדם של כל שותפיה הנוכחיים (שצריך לעשות הכל כדי שיישארו בתפקידיהם), יהיה יום של פרידה מממשלה שלה ייחלתי כל השנים. זה גם יקשה על מימוש הרצון העז לבוא חשבון עם מי שבעיניי יזמו בזדון את הקרע בשיטות נלוזות, כדי לשרת שנאת חינם ותאוות שלטון. ובעיקר, שידרו לעולם את המסר שישראל הולכת לדיקטטורה וקטסטרופה כלכלית, ועכשיו הם מזמינים לחץ על נתניהו לעצור את הרפורמה בגלל הנזק התדמיתי בעולם, אותו נזק שהם עצמם יצרו. ממש כמו הילד שרצח את הוריו ומבקש את רחמי השופטים בגין יתמותו.
לדעתי גם גנץ ולפיד, חרף הכחשותיהם הנמרצות, מצויים בתהליך הפנמה שעבורם ממשלת האחדות היא קרש הצלה - והם צריכים להתעשת מהר. כי ביום שבו ארגוני המחאה יקימו מפלגה עם פריימריז ודמוקרטיה פנימית, יש עתיד והמחנה הממלכתי פשוט יתאדו כמו בלון שנפער בו חור. רווח והצלה יבואו להם רק בממשלת אחדות שתאפשר להם בולטות הן בשלוש שנות עשייה והן במאבקים מתוקשרים בתוך הממשלה על עמדותיהם. לכן הקמת ממשלת אחדות היא צעד כמעט בלתי נמנע בייחוד כשמביאים בחשבון שעד לנקודה זו לא הוזכרו כאן מילים כמו איראן, ביידן וערב הסעודית.
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד
[email protected]