תמיד יש פעם ראשונה, אפילו בגיל רבע ל־54. יום שלישי ההוא היה מטורף: בשבע וחצי בבוקר כבר הייתי בעבודה, לא לפני שסידרתי קצת את הבית לקראת המנקה, שפוקדת אותו לעת צהריים. בעדה של הגברת קיפניס בטוחים שצריך להכין את הבית למסדר העוזרת - מסירים את המצעים ואת המגבות, מעבירים כלים סוררים מהכיור למדיח, מפנים את כל הנעליים למקומן, מרוקנים את הפח ומוציאים עבורה את הסולם הקטן - כדי שלא תתכופף חלילה להוציא אותו בעצמה. 

ליסבון עוררה אצלי רצון שלא היה קיים בי כבר שנים | קיפניס

בשבועות כתיקונם כל טקס ההיטהרות הזה (שבגדול אחריו נשאר רק לטאטא ולשטוף את הרצפה) מצחיק אותי, אבל מאחר שהגברת התעופפה לרגל עסקיה יומיים לפני כן - אני נאלצתי להפוך את הבית לנקי ונעים יותר עבור “המנקה".

דהרתי לעבודה והתנפלתי על המקלדת, עוצר רק פעמיים להפסקת שירותים קצרה ותוקע את הסנדוויץ' שהבאתי מהבית, מול המחשב. מהמשרד המשכתי לרדיו - ובערך בשמונה בערב נכנסתי הביתה, מנסה לכלות את כל משימותיי ולהמריא ליסבונה בטרולי מלא ובלו"ז ריק.
לרוב, כשאני אמור לטוס לפנות בוקר, אני מדלג על שנת לילה חטופה: ממילא אני מתעורר ממנה עייף ומבולבל - כבר עדיף למשוך את הלילה עד לקצה בתקווה לנום מעט בטיסה (דבר שקורה לי רק לעתים רחוקות), אבל ליתר ביטחון, מאחר שהטיסה שלי נקבעה ל־05:00 בבוקר, כיוונתי את השעון ל־01:30 בלילה: מספיק מוקדם כדי לקום, לצחצח שיניים, להוסיף את תיק כלי הרחצה לטרולי, לשתות קפה ולהתייצב בזמן למונית.
בתחושה הנעימה הזאת נפלה עליי תרדמה, שממנה התעוררתי והמבט בשעון הקפיא את דמי: השעה הייתה 03:38. 

נתתי ללב לצנוח למשך פחות מדקה, עד שהחלטתי שאני עושה מאמץ לתפוס את הטיסה הזאת על הקשקש - ואכן ב־3:50 הייתי כבר במונית, מקווה שאם אגיע לשדה בתוך 20 דקות, יש לי סיכוי להינצל.

הגורל חשב אחרת: קילומטר לפני נתב"ג ומשהו כמו שעה לפני ההמראה המתוכננת, נחסם הכביש לתנועה בגלל עבודות, כך שב־25 הדקות הבאות ישבתי לי במונית, בדרך לשומקום, שונא את כל העולם ואת עצמי יותר מכולם. לשדה הגעתי כשאשנב הצ'ק־אין היה כבר סגור. לא הייתה לי ברירה אלא לשוב על עקביי ולרכוש כרטיס בכיוון אחד לטיסה הבאה, זו של 17:00. אגב, הנה טיפ לחיים: אם קניתם כרטיס הלוך־חזור ולא הגעתם להלוך, אל תצפו מחברת התעופה שתכבד את הכרטיס בחזור, אף ששילמתם עליו כדין. בבקשה אל תשאלו איך אני יודע.

עוד לפני ההלוך, ביליתי שעה קסומה בטרקלין העסקים של אל־על. בניגוד לישראלים רבים, אני דווקא מחבב את מי שהייתה פעם חברת התעופה הלאומית, אבל עם כל האהבה שבעולם, אני לא מבין מדוע מאפשרים כניסה עם ילדים לטרקלין העסקים. אני לא מתכוון לילדים שלכם כמובן, שאין לי ספק שהם מחוננים ומחונכים, אלא לאלה שקיפצו סביבי וצרחו, כשהדבר היחיד בעולם שהיה מעצבן יותר מההמולה שהקימו, היה המבט חסר האונים על פני הוריהם. ספרו לי, מטומטמים - מתי הפסקתם להיות הורים והתחלתם לפחד מהילדים שלכם?

נחתי בבירת פורטוגל לעת ליל, רק כדי לגלות שהיא מתמרקת במרץ לכבוד ביקור האפיפיור: יותר ממיליון תיירים עמדו לפקוד את רחובותיה לקראת האירוע, ומולם יותר ממיליון ליסבונאים משכילים נמלטו מעירם כל עוד נפשם בם, ללמדנו שסגידה פנאטית לשרלטנות דתית אינה רק מחלה ישראלית.

אבל פרנציסקוס הקדוש לא נגע לי, לא רק מפני שאין לי עניין בכל מי שמתיימרים להיות שלוחי האל עלי אדמות (או מינימום פרשניו), אלא בעיקר משום שידעתי שבביקור הבזק הזה אני עתיד לעזוב את ליסבון עוד בטרם ינחת בה. מה כן נגע לי? כל אותם דברים שתיארתי בטור הזה בדיוק לפני שבועיים: האוכל הבסיסי, חביבותם של המקומיים, העובדה שרגליי כבר מתחילות ללכת מאליהן ברחובות וההנאה שאני שואב מליסבון למתקדמים, זו שנמצאת הרחק מהאזורים המתוירים של העיר, שאליהם הגענו רק בערב האחרון - גם זה רק בגלל חיבתי לבר יין מקומי בשם “ביי דה וויין" (תודו שזה שם נחמד).

בין לבין, יצאו לנו לשוחח גם עם צעירים מקומיים, שמתוסכלים מהעלייה של יוקר המחיה (הכל יחסי, כן?) ואפילו שוקלים הגירה, רק שעם כל הכבוד לצרות של המקומיים, שום דבר לא הכין אותנו לשאלה של אחת המתמחות במשרד עורכי הדין, שתלתה בנו זוג עיניים נוגות ושאלה: “למה הייתם צריכים לשנות את השיטה הכל כך מצליחה שלכם? אני רואה פה המון ישראלים צעירים ונחמדים ואתם ממציאים כל כך הרבה דברים, למה החלטתם לחסל את הדמוקרטיה?".

לא ניסיתי להסביר לה את מה שאני מתקשה להסביר אפילו לילדיי, רק הנהנתי בעצב והתאפקתי שלא לפרוץ בבכי.