אני לא יודע אם זה אומר משהו מבחינה סמלית, על רקע כל מה שקורה, אבל בשבוע שעבר נחתה לי על מפתן הדלת יונה פצועה. הרגל שלה הייתה מרוסקת, והיא ניסתה לעוף ולא הצליחה. החתול שלי הביט בה בסקרנות והסתובב סביבה הלוך ושוב וניסה להבין מה בעצם האינסטינקטים הקדמוניים שלו אומרים לו לעשות.
גם אני קצת הייתי מבולבל. גם ככה אני מתקשה להכיל את מעט האחריות שיש לי בחיי ועכשיו גם יונה. רק זה היה חסר לי. תפסתי את החתול והבאתי ארגז קרטון - שבו הנחתי את היונה הפצועה, שהייתה מבוהלת וניסתה בכל כוחותיה לנסות להזיז את כנפיה ללא הצלחה. התקשרתי לחבר שלי מהמושב שבו גדלתי והוא אמר לי לפורר לחם, להרטיב אותו במים ולשים לה בקרטון. עשיתי את זה ושלחתי לו תמונה. ״אחי, זו לא יונה, זה תור״, הוא כתב לי בחזרה.
האמת היא שלא היה לי מושג מה ההבדל בין תור ליונה, אבל שמחתי שזו לא יונה, כי יונה זה דבר מאוד סמלי עם קונוטציות רחבות שבכלל לא התאימו לי באותו הרגע. בדיוק באותו היום צצה לראשי מחשבה מטרידה באשר לכך שבין כל הביקורות שאני שומע באופן קבוע מחבריי בצד השני של המגרש הפוליטי, אלו שלא מחבבים את העובדה שאני פוקד את קפלן מדי פעם, יש ביקורת אחת שקשה לי להתעלם ממנה. הביקורת שאומרת ש״פתאום עכשיו, כשמזיזים לכם את הגבינה, אתם יוצאים בהמוניכם להפגין, אבל איפה הייתם כל השנים עם הפלסטינים? הם יכולים לסבול מבחינתכם מ־67׳ עד מחר. רק כשזה מגיע אליכם ולצלחת שלכם פתאום אתם יוצאים החוצה להפגין בקפלן. אתם מפגינים מאוד נרקיסיסטיים״.
יש משהו בטענה הזאת. האמת היא שאם כבר זכויות אדם ודמוקרטיה, נדמה שכאן אצלנו במחנה השמאל אנחנו כבר שנים מסתפקים בלתת לייק מדי פעם לפוסט של מוסי רז בפייסבוק, בלהדביק איזה סטיקר על דו־קיום על המכונית ולצאת מדי פעם לקניות בשבת בשוק של טירה עם התחושה שאתה דופק פה מעשה סופר־אלטרואיסטי לטובת בני המגזר. לפעמים בסופר אתה גם בוחר בגבינת לבנה של מחלבות ג׳ת במקום בזו של שטראוס, ואתה מרגיש שאתה מיישם אפליה מתקנת.
אבל חוץ מזה, מה באמת עשינו, מה עשיתי אני, בשביל לתקן את העוול של הכיבוש ולהקל את הסבל של הפלסטינים, שרבים מהם חיים במחנות פליטים מעבר לקו הירוק? האמת היא שלא חסמנו לא כביש ולא שביל ולא דרך כורכר וגם לא שביל גישה אחד בשביל הסבל הפלסטיני שמעבר להרי החושך.
יש משהו מעט צורם בזה שקפלן מלא והומה ככה רק כשזה מגיע אלינו ולחיינו האישיים. זו האמת. זה לא אומר שההפגנות עצמן לא מוצדקות, זה בעיקר אומר שהן גם תזכורת לעשות קצת בדק בית עם עצמנו.
״המעוף של התור הוא ישר ותנועות כנפיו קצובות״, התחלתי לקרוא בכתבה שנכנסתי אליה באינטרנט בשביל לנסות להבין מה אני עושה עם הטרגדיה המכונפת הזאת שנכנסה לחיי. ״קולו הוא המהום תלת־הברתי החוזר ונשנה, ההברה השנייה מודגשת וארוכה יותר. קול זה מזכיר את קולה של הקוקייה האירופית".
אבל התור שלי כמעט לא הוציא קול. היה ברור שהוא במצב לא טוב ושהוא זקוק לטיפול. התקשרתי למרפאה לחיות בר בספארי, אבל הבנתי שלא מקבלים שם יונים וציפורים ממשפחת היוניים - כמו תור למשל - אלא רק חיות בר. בעלי חיים יותר אקזוטיים, כמו שועלים, דורבנים, חסידות. לא ידעתי מה לעשות. הסתכלתי על התור הפצוע בקרטון ורציתי להגיד לו - שומע, זה לא משהו אישי נגדך, פשוט המין שלך וכל בני המשפחה שלך במשפחת היוניים, קצת לא סופרים אתכם, לא ממש רואים אתכם, די נדפקת שאתה במשפחה הזאת. אם היית קרקל, תוך שנייה יש לך חדר פרטי ואחות במרפאה של הספארי. נולדת לגזע הלא נכון.
הלכתי למצוא תשובות נוספות בגוגל, ואחרי חיפושים מאומצים מצאתי שיש מקום שבו לא מפלים בין בעל כנף לבעל כנף, מרפאה לחיות שבה יונה יכולה לשכב באשפוז לצד שקנאי כשווה בין שווים. למקום קוראים ״למען חיות הבר״, והוא ממוקם במושב אלישמע. התקשרתי לשם ואמרתי להם שיש לי תור פצוע והם אמרו לי להביא אותו עכשיו. נכנסתי לאוטו ביחד עם הקרטון ובו הפציינט, ונסעתי למושב אלישמע, שנמצא במרחק של רבע שעה נסיעה מתל אביב.
במהלך הנסיעה חלפתי על קבוצות של מפגינים שעמדו בצמתים השונים והפגינו נגד החקיקה המשפטית. בדרך כלל אני מצפצף כשאני עובר לידם, אבל הפעם לא עשיתי זאת, כי לא רציתי להלחיץ את התור הפצוע בקרטון. ״טוב, דבר ראשון זה לא תור, זו צוצלת״, אמר לי הווטרינר שקיבל אותי במקום. ״צוצלת? מה זו צוצלת?״, שאלתי. ״הרבה מתבלבלים בין צוצלות ליונים״, הסביר לי הווטרינר, ״זה בגלל שהם שניהם מאותה המשפחה - משפחת היוניים. למעשה גם התור שייך למשפחה הזאת״. ״משפחה רצינית זו המשפחה הזו״, אמרתי.
הבטתי בצוצלת הפצועה שלי, שקיבלה קופסת אשפוז משלה ושאלתי מה עכשיו. הבחורה שהכניסה את הפרטים שלי ושל הצוצלת למחשב אמרה לי שעכשיו היא תעבור בדיקה ותקבל דיאגנוזה, אחר כך שיקום כמה שצריך ואז, כשהיא בריאה, שחרור לחופשי. ״ועל כל צעד כזה שיקרה אתה תקבל הודעת עדכון בוואטסאפ״, היא הוסיפה. די נדהמתי.
בכלל המקום הזה הוא כל כולו לב אחד גדול של נתינה ועזרה לחיות פצועות וחלשות. הצוצלת שלי לא הייתה היחידה שם, באותו הזמן שכבו שם לא פחות מעוד 18(!) צוצלות פגועות, והיו שם גם קיפודים ותנים ובזים וצבים וחסידות ועורבים ויונים. בסך הכל באותה נקודת זמן היו שם קרוב ל־200 חיות מאושפזות.
״אז כמה אני צריך לשלם?״, שאלתי ונאמר לי שכלום. המקום מתקיים על תרומות, ואני מוזמן לתרום אם אני רוצה. כמובן שתרמתי. בנימה זו אני ממליץ לכם ללכת לאתר של ״למען חיות הבר״, לראות את העבודה המדהימה שהם עושים ולתרום גם אתם. היה משהו עצוב בזה שחזרתי לבד ממושב אלישמע. בסך הכל נכנסנו למושב שניים, הצוצלת ואני, וכעת בדרך חזרה זה רק אני ברכב.
כמה דקות לפני שהגעתי הביתה קיבלתי הודעת וואטסאפ שהקפיצה אותי. זו בטח ההודעה עם הדיאגנוזה מהווטרינר, אמרתי לעצמי והדלקתי את הטלפון בהתרגשות. אבל זו הייתה הודעה אחרת לחלוטין. הודעה מטעם מכון סקרים דיירקט פולס. ״מה הממשלה צריכה לעשות אם בג״ץ יבטל חוק יסוד?״, היה כתוב שם, ״וגם האם הרפורמה המשפטית פוגעת בכלכלת ישראל? הצביעו והשפיעו״.
כיביתי את הסלולרי והנחתי אותו בצד. כשחניתי, הוצאתי את הקרטון מהאוטו ושמתי אותו בפח. שום צליל הודעה לא נשמע כל אותו הערב והלילה.