הסרט החדש "ברבי", שכבר גרף מעל מיליארד דולר של הכנסות ברחבי העולם, הוא למעשה יריית הסיום לאחר שורה של תהליכים שמנסים להתאים את בובת הברבי הקלאסית לעידן הפוליטיקלי קורקט, המי־טו והפמיניזם. הסרט "ברבי" מתאמץ מאוד להיות אותנטי ולהגיד את האמת בפנים. האסטרטגיה השיווקית המנצחת היום בקרב הצעירים היא אותנטיות, לשים את הדברים על השולחן בצורה אמיצה ולא מתנצלת.

וכשהאותנטיות משולבת בקורטוב של הומור עצמי, זו נוסחה מנצחת. אבל באופן אירוני, ההצלחה של הסרט רק מדגישה עד כמה ערכי הפמיניזם לא באמת יהפכו למיינסטרים בזמן הקרוב. הפמיניזם נחל בפעם השנייה הפסד צורב, שממנו כבר יהיה קשה להשתקם.

הסרט אמור היה לספק מענה לביקורת שעמה התמודדה הבובה במהלך השנים, ולהתאים את הבובה הבלונדינית ודקיקת המראה לעידן המי־טו והפמיניזם בכך שהוא נגע באלגנטיות בסוגיות של דימוי גוף, שוויון ופטריארכיה. אבל עוד לפני שנבין למה הפמיניזם נחל הפסד צורב בסרט "ברבי" בפעם השנייה, כדאי להבין מתי היה ההפסד הראשון. למעשה, אחד התהליכים שהיו סמל למאבק שהובילה התנועה הפמיניסטית באידיאל היופי הנשי הוא המהפך שעברה בובת הברבי המפורסמת. חברת מאטל החליטה לשנות את מידות גופה של ברבי כדי להוריד לחץ מילדות צעירות להגיע לממדי גוף לא הגיוניים. הטענה של חברת מאטל, שמשווקת את הבובה, היא שבכל שנייה נמכרות בעולם שתי בובות ברבי.

ואכן, ברבי נתפסת כפריט חובה עבור ילדות. לכן הביקורת נגד ברבי הייתה כל כך נוקבת. ילדות מבלות שעות בלהלביש את ברבי, לסדר לה את השיער ולמצוא לה חתן, וסופגות על הדרך את כל הערכים הפטריארכליים - כולל דימוי מעוות של איך גוף האישה צריך להיראות. כדי לחדד את הביקורת כנגד ברבי עוד יותר, הביאו רופאים שטענו שאישה בפרופורציות הגופניות של ברבי לא הייתה יכולה לקבל וסת.

אחרי אין־ספור מחאות סביב הלחץ שמפועל על נשים להתאים את עצמן למודל גוף לא טבעי, המאבק נשא פרי. ב־1997 הורחבו במעט מותניה של הבובה, וב־2016 הוציאה חברת מאטל ליין של ברביות בעלות מבני גוף שונים, ביניהן ברבי עגלגלה בעלת קימורים, שדגמנה על שער המגזין "טיים" תחת הכותרת "עכשיו אפשר להפסיק לדבר על הגוף שלי?".

בנוסף, כדי להראות מודעות חברתית גבוהה ולהציג עצמה כנלחמת בדימוי הגוף המעוות של נשים, חברת מאטל הוציאה ברביות על כיסא גלגלים, ברבי היספאנית וכאמור ברבי עגלגלה עם קימורים. עד כאן הכל טוב ויפה, ואולם, לאחר שהוצגה בקול תרועה לעולם, התברר שניצחון השכל הישר על הרגש נחגג מוקדם מדי. הניסיון לקדם מידות גוף של אישה ממוצעת נחל כישלון חרוץ. המכירות של ברבי צנחו ב־15% לאחר הצגת הברבי העגלגלה.

התשובה לצניחה במכירות נמצאת במוטיבציות הלא־מודעות שלנו, בפנטזיות שמושרשות כל כך עמוק בתודעה שהן לא ניתנות לשינוי קוסמטי. מה ילדות קטנות רוצות? שברבי שלהן תגשים להן פנטזיות, הן רוצות לדמיין את כל מה שהן לא יכולות להיות דרך בובת הברבי שלהן.

הסיבה שברבי הייתה כזו הצלחה מסחררת בקרב ילדות היא שניתן היה להשליך עליה את כל הפנטזיות. ברבי הייתה עבור הילדות כל מה שהן רצו או שאפו להיות. הירידה במכירות הייתה אמירה מאוד ברורה – אל תהרסו לנו את הפנטזיה. בפנטזיה אנחנו בלי גרם עודף, עם שיער חלק ומבריק, כשכל הבגדים יושבים עלינו מושלם. ילדות לא רוצות ברבי שתהיה כמוהן, הן רוצות לשחק ב"נדמה לי", וברבי מלאה או עגלגלה לא יכולה למלא את התפקיד הזה.

קן בחוף, בפעילות פנאי

נחזור לסרט. בתחילת הסרט ברבי חיה בברבילנד, אוטופיה מטריארכלית שבה כל הנשים בטוחות בעצמן, עצמאיות, מצליחות ומחזיקות בשלל משרות אקדמיות ואילו הגברים – "הקנים", עסוקים בפעילויות פנאי בחוף הים. קן, בן זוגה של ברבי, שמח רק כשהוא לצדה ומעוניין בקרבתה, אך ברבי דוחה אותו לטובת עצמאותה. בשלב מסוים מגיעה ברבי לעולם האמיתי שבו הגברים שולטים. קן, שיוצא עמה למסע, מקבל רעיונות של שליטה גברית, ומביא אותם עמו בחזרה לברבילנד. כדי להחזיר את השליטה הנשית בברבילנד - ברבי נדרשת להפעיל תככים ומניפולציות נשיות של פיתוי גברים.

אם הפמיניזם מקדש את ערך השוויון, בסרט אין מצב של שוויון - אלא עולם של שליטה נשית בברבילנד ושליטה גברית כאשר ברבי יוצאת מעולם הפנטזיה ועוברת לעולם האמיתי. הדרך של ברבי לחזור לשלוט בגברים היא באמצעות פיתוי גברים ומניפולציות נשיות. למעשה, המסר מהסרט הוא שנשים יכולות לשלוט רק בעולם הפנטזיה, והדרך שלהן להילחם היא באמצעות הפעלת מניפולציות נשיות זולות - לפתות את הקן'ס, לגרום להם לקנא ואז להילחם זה בזה.

נראה שרות הנדלר, ה"אמא" של ברבי, זו שהביאה את הבובה לעולם, הייתה מתהפכת בקברה לו הייתה רואה שברבי, שסימלה עבורה יותר מכל את המאבק הפמיניסטי, נהפכה לסמל לסטריאוטיפ הנשי. למעשה, האנשים הראשונים שראו את בובת ברבי ביריד הצעצועים באמריקה ב־1959 החליטו שאף ילדה לעולם לא תרצה לקנות בובה כזו. חברת מאטל, שכינתה אותה "הבובה עם השדיים", כלל לא רצתה לשמוע עליה, ומנהליה חשו חוסר נוחות לייצר ולשווק בובה כזו. הסיבה שאנשים לא ניבאו לבובת ברבי המפורסמת הצלחה הייתה הנחתם המוטעית לגבי מה שילדות רוצות. הנחה שלפיה ילדות קטנות רוצות לשחק "בלהיות אמא", לשחק "במשפחה".

ואולם אף שרות הנדלר עצמה הייתה נשואה באושר, הרעיון שכל מה שאישה צריכה לקוות לו זה משפחה וילדים מילא אותה בעצב. האסימון נפל לה לאחר שעות של צפייה בבתה הקטנה ברברה, שעל שמה נקראה הבובה. רות הבחינה בכך שלבתה הייתה דרך מיוחדת לשחק בבובות נייר: היא דמיינה דרכן את חייה כנערה בוגרת במשחקי תפקידים שלא כללו "להיות אמא" או "עקרת בית". היא יכלה באמצעות בובות הנייר לשחק כל דמות שרק תרצה. כאן ניטע אצל רות הרעיון שילדות קטנות רוצות להעמיד פנים שהן גדולות עם בובות אמיתיות ובגדים אמיתיים.

ברבי, שנוצרה ועוצבה על ידי אישה שפילסה דרכה לעולם העסקים הגברי, הצליחה להביא לאמריקה הבנה חדשה על נשיות. היא לימדה את אמריקה, ואחר כך את שאר העולם, שנשים יכולות להיות המרכז של חייהן, ולא עוד אביזר של הבעל, המשפחה או הבית. באופן אירוני, בובת ברבי, שנתפסת כיום כסמל למודל היופי המעוות, נוצרה כדי להילחם בתפיסות הפטריארכליות המיושנות שלפיהן אישה צריכה לחלום על משפחה וילדים. במובן זה ברבי הייתה פורצת דרך, רק שבמקום להעצים את המהפכנות והחתרנות שמסמלת הבובה ולאפשר לילדות צעירות לפנטז את חייהן כבוגרות באיזה אופן שירצו - הפכו את ברבי סמל לכל מה שרע בחברה שלנו.

הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, אוניברסיטת רייכמן, הרצליה