היא הייתה כמו שן חלב הממאנת לנשור, מתנדנדת שוב ושוב. שן החלב האחרונה שנשארה עד המעבר לשלב האחרון בילדות. ויש כאב מוזר כזה סביבה, אף שהמבוגרים אומרים להרפות, לתת לה ליפול בקצב שלה, אנחנו נגרה אותה, נמשוך, נטעם את טעמו המתכתי של הדם ונחייך מול המראה, לראות עוד מה היא צריכה כדי ליפול ולחשב את דמי הכיס או המתנה שנקבל בעבורה הפעם.
כולם יודעים שאלו ימיה האחרונים. הרופאים קוראים לה גיבורה, בין שהיא שומעת ובין שלא - שכן המחלה כילתה כל חלק בגופה. והיא עדיין צלולה, משוחחת וצוחקת. נכדיה באים לבקרה, מביאים איתם שוקולד או פירות טריים, ילדיה קוראים תהילים לצד מיטתה, אף שבביתם לא היו תורה ומצוות, אלא רק מה שבין אדם לחברו. כשהיא מבחינה שמישהו מתפרק, בוכה או הולך רגע אל הצד, מדפדפת מיד בארכיון זיכרונה ושולפת סיפור מצחיק. על הדוד ההוא, שמתנשא מעל כולם, שהגיע עם טוקסידו לחתונת אחד הנכדים ונפל שם לבריכת הנוי, באמצע החופה. או על זה שצפתה בסרטים ערביים מבלי לדעת את השפה, רק כדי לאכול מהכיבוד של חביבה, וכשראתה שכולם בוכים, בכתה גם היא, וכשצחקו - צחקה.
או על הברית של עדי, בנה בכורה, אהוב לבה, שלא מש ממיטתה: מספרת לכולם איך אמרו לה בבית החולים “נו, ארגנת רב לברית? זה הקטן גדול יהיה", והיא, מה לה ולרבנים? הרי הגיעה ממדינה שבה זה שאין לו צלם ודמות הגוף שכח לבקר, ובגלל זיכרונו הסלקטיבי, אביה צעד אל מותו, ואיתו כל משפחתו.
שמונה ימים אחרי כן נזכרה שצריך רב, אז שלחה את בעלה, יגאל, זכרו לברכה, להביא איש דתי. “אתה צריך לחתוך, לא?", אמרה לו כשהגיע חסר האונים לביתם. “לחתוך? חשבתי שאני משלים מניין".
“אתה לא עושה ברית?", שאלה.
הוא כמעט התעלף. רץ אל בית הכנסת והשיג להם מוהל, שהגיע ביום למחרת.
כשכולם צוחקים היא קצת מסמיקה, מלטפת את פניו של עדי, ואומרת “ככה זה היה פעם, היינו תמימים".
אחר כך היא נחה, עוצמת את עיניה וכשפוקחת אותן, כבר ערב. החיים חולפים מהר מדי, גם בהתחלה, גם באמצע ובסוף הם בכלל רצים. לאן כבר יש להם? יאללה.
בלילה עדי נכנס. הוא גבוה וכתפיו חסונות. הוא לבוש בפשטות, טי־שירט ירוקה, דגמ"ח וסנדלי שורש.
“קילחו אותך, אמא?", שואל.
היא שותקת. אחות נכנסת למדוד לחץ דם וחום - כוסות רוח.
“קילחו אותה היום?", מפנה את השאלה אל האחות.
“אני צריכה לבדוק", היא עונה. “עזבי, אני אקלח", הוא מחליט, ואמו שותקת. בית החולים הזה מיטיב עמה, אבל יתר־הנחמדות שלה גורמת ליתר־עצלנות אצלם. פעם היה זועם על כך, אבל מאוחר מדי לתקן אותה, ובכלל, אם נולדה טובה - שתמות טובה.
האחות מסייעת לו לנתק אותה מאינפוזיית משככי הכאבים. הוא נושא את אמו בידיו ומושיב אותה על הכיסא הייעודי במקלחת. היא מרימה מעלה את ידיה והאחות מפשיטה אותה.
“אתה תסתדר?", שואלת אותו.
הוא מהנהן ומפעיל את המים. בהתחלה הם חמים מדי, אחר כך פושרים ובסוף נעימים, בדיוק כמו שהיא אוהבת. אף פעם לא הייתה שמנה, גם לא מלאה. היא הייתה צרה למטה ומעט עגולה למעלה, היה לה חזה קטן מאוד, בכל פעם שאביו הגניב מבט אל אילנה, השכנה השופעת שתלתה את כביסתה בהפגנתיות מודעת לגמרי, צחקה והכניסה שני תפוזים אל חזה. כשסובב את הראש אליה, אמרה: “הנה, תסתכל לפה, מה יש לך שם?". אביו צחק ונשק לה, כמעט מיד.
עכשיו אין חזה בכלל, וגם לא טיפת שומן. רגליה כמו שני מקלות, צלעותיה בולטות מאוד ואפילו שער ערוותה כבר נשר ואינו. הוא מסבן אותה, את אזוריה האינטימיים מסבנת בעצמה והוא שוטף. אחר כך חופף את מעט שערה ומעסה לה את הקרקפת. זה נעים לה, היא עוצמת את עיניה והוא מושך את הרגע עוד קצת.
פעם שב מאיזה מחנה קיץ בצפון והוא מלא בכינים, לא היה לה מושג מה לעשות, היא חפפה לו ואחר כך שוב, וגם לקחה אותו להסתפר, אבל הכינים נשארו. “תנסי עם נפט", אמרו לה חברותיה. כך עשתה. הכניסה לקערה נפט, שמן וחומץ, ערבבה ומרחה על שערו. הוא צרח מכאבים, הרגיש איך ראשו בוער, מההלם רץ בכל השכונה והיא אחריו. “בוא, אשטוף לך, בוא! תעצור רגע", צעקה. בסוף, ליד המדרחוב, הצליחה לתפוס אותו, השכיבה אותו ליד מזרקה ושטפה את כל ראשו. בלילה, בבית, קילחה אותו, הם בכו יחד. היא עיסתה לאט את קרקפתו וקיללה את שכנותיה הטיפשות. כנראה שגם הכינים ריחמו על הילד, כי יותר לא שבו.
האחות מחברת שוב את אינפוזיית משככי הכאבים ומניחה ארוחת ערב ליד מיטתה. פרוסת לחם, גבינה, ביצה וירקות. “אמא", הוא אומר, היא מהנהנת לשלילה.
“אולי קצת? רק גבינה, את אוהבת", מנסה.
“לא, תאכל אתה, אני אסתכל".
הוא לא רעב, כבר חודשים שלא מצליח לאכול דבר. אשתו מנסה, בכל קונסטלציה, בכל שעה ביום. יש נשים שכך מראות אהבה, דרך אוכל, אבל פיו ולבו חד הם: כשהאחד שבור, האחר נסגר. עדי מורח גבינה על לחם, מעליה שתי פרוסות עגבנייה, ומכניס אל פיו.
“לא בירכת", היא מתבדחת, מנסה לצחוק וקול שיעול חרישי יוצא ממנה.
“אמא", הוא לועס בחוסר חשק, רק שתראה אותו אוכל, שינוחו דעותיה ודאגותיה. “את מפחדת?", שואל.
היא לא עונה מיד, שכן הכינה עצמה לזה, הרי גדלה בבית כזה, שבו מוות הוא חלק מהחיים ובניגוד לאוטובוסים, לרכבות ולאושר, הוא לא נתקע בדרך, המוות תמיד מקדים. אבל אליה נסע לאט־לאט, משפחתה המורחבת כבר שילמה לו חובות רבים, עליה הוא חס. “זכיתי לראות אתכם גדלים, אבא שלך בטח בנה לי שם וילה, כמו שביקשתי פה והוא התקמצן, אז מה יש לי לפחד?".
“הוא לא התקמצן, אמא, לא היה לו", מסנגר על אביו.
“התקמצן, התקמצן, כמוך, חסכן", היא אומרת, “למה אתה לא מוציא אותה קצת לחו"ל?".
“עכשיו היינו בצימר בצפון!", עונה לה ושאלת הפחד כמעט ונשכחת.
“תתגעגע אליי?", מביטה בו, “אני בטוח אתגעגע אליך".
הוא לא מסוגל לסיים את הלחם. מניח אותו חזרה במגש ונשכב על ידה. יש לה ריח סבון טוב. השכיבה לא נוחה, חצי מגופו בכלל באוויר, אבל לבו וראשו צמודים לאמו - ומה עוד צריך אדם? כלום.
“אני אבוא אלייך, רק תבטיחי שתחכי לי שם ותזמיני אוכל, אל תנסי לבשל".
“בסדר, בגיהינום יש על האש טוב", היא שוב מנסה לצחוק והוא מתפקע.
“אני אוהב אותך, אמא שלי", הוא אומר לה, והיא עוצמת עיניים. “תיזהר להחליף אותי, שמעת?", שואלת.
“שמעתי", עונה, מנשק את לחייה ועוצם את עיניו.
אחות אחת נכנסת עם מגבת. “התקלחת, גברתי?". אף אחד לא עונה לה, היא מכבה את האור הקטן ויוצאת.
השן נשרה.