אני מגיח באמצע הלילה, כמעט בחשאי, מרוכז במטרה, פותח את המקרר, לוקח את הקוטג' 9% ואת העגבנייה האדומה, זורק אותם על פרוסת לחם, לוקח צלחת מהארון, שם את הסנדוויץ' על הצלחת ומתחיל לצעוד בחזרה אל עבר הסלון - שם מחכה לי דוקומנטרי חדש על היסטוריה (והפעם דוקומנטרי על הטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי בקצה של מלחמת העולם השנייה).
הפכתי להיות חבר קטן במועדון צרכנות גדול | ליאור דיין
בזכות צוצלת פצועה הכרתי מקום שכולו לב אחד גדול של נתינה | ליאור דיין
זה הייעוד האמיתי שלי בחיים: הכנת סנדוויצ'ים עם קוטג' ועגבנייה באמצע הלילה - תוך כדי צפייה בסרטים דוקומנטריים היסטוריים בדגש על המאה ה־20 ומלחמות העולם הראשונה והשנייה.
זו ההתמחות האמיתית שלי. אני צועד בקצב אטי, לוקח את הזמן, יש לי אורך נשימה ויש לי מוטיבציה, הוויטאליות מניעה אותי, ופתאום אני מאושר. פתאום ככה, בדרך לסלון, באמצע הלילה, ביחד עם הסנדוויץ', בחסות ההיסטוריה והמקרר, אני מאושר.
גם בהרס עצמי ובשנאה עצמית אני כמובן מתמחה. ובכלל, אני לא אחד כזה שממהר להכריז שהוא מאושר, ממש לא, אושר הוא איננו מצב צבירה שכיח אצלי. רוב הזמן אני לא מאושר, רוב הזמן אני מוטרד, לחוץ, חסר מנוחה, מדוכדך, מזיע פחדים וחרדות. לפחות 90% מהיום שלי עובר עליי בבהלה מוחלטת, בניסיונות להתחמק מרעשי הלוואי שהמציאות שלנו מייצרת ומהפחדים שמזנקים עליי מכל כיוון.
כל הרעשים והחרדות והפחדים האלו לא נותנים לי מנוחה וזורעים בתוכי טרור נפשי שלא עוצר לרגע. אבל מדי פעם, אי־שם באמצע הלילה, בין השעות 22:00 ל־24:00, כשאני נודד מהסלון אל עבר המטבח עם מטרה ברורה ומוצדקת, פתאום הכל נרגע, הווליום של העולם סביבי נחלש, ופתאום יש לי קצת שקט בראש.
על המסך הנשיא הארי טרומן מחליט שהרגע הגיע ונותן הוראה לחמש את מטוסי הקרב בנשק גרעיני. עוד מעט הפצצה הראשונה כבר תנחת על הירושימה. זה יקרה בשעה 8:15 בבוקר, ועד 18:00 יהיו כבר 70 אלף גופות ברחבי העיר היפנית.
אבל לי, לעומת זאת, יש זמן, ואני ממוקם על הספה כשממולי צלחת עם סנדוויץ׳ ואני דרוך לקראת ההתפתחויות שיביאו את ארצות הברית להטיל את פצצת האטום השנייה - הפעם על נגסאקי. פתאום אני נזכר בהיסטוריה הפחות רחוקה, שבה רינה, המטפלת בבית הילדים בקיבוץ, הייתה מכינה לי סנדוויץ׳ בדיוק כזה, ואני תוהה ביני לבין עצמי אם עכשיו אני בעצם אוכל ״את הזיכרונות״ שלי, כפי שנהוג להגיד בתוכניות ריאליטי האוכל השונות.
אני מהילדים שדווקא מאוד אהבו את בית הילדים - בניגוד להרבה בוגרי קיבוצים שמרגישים עד היום מצולקים בגלל ההשתתפות בניסוי הקומוניסטי. יש לי זיכרונות טובים מבית הילדים על ריצות עם שאר הילדים בין החדרים וצחוקים ושטויות שעשינו בארוחות. זה לא אומר שאני מזדהה עם הצד הקומוניסטי במלחמת העולם השנייה, ולעומת היפנים, שחשבו שבאמצעות הסובייטים של סטלין הם ישיגו הסכם כניעה טוב עם האמריקאים, אני לא מחפש הסכמי כניעה עם אף אחד.
לשעה הזו, הסיטואציה הזו עם הסנדוויץ' באמצע הלילה, אני מגיע כנוע מראש. גם עם עצמי ועם הלבדיות שלי. כי ככה פתאום הלבדיות שלי באמצע הלילה הופכת מבדידות לחירות. ואני כבר לא טרוד בכל ההכנות הפרוצדורליות שיביא עליי יום המחרת - לאסוף את הילדים, לקנות פילטרים חדשים לבריטה, להדפיס את הקבלות מכביש 6 ולשים אותן במגירה עם שאר הקבלות לרו״ח, לשים את השטיח בניקוי יבש.
כל זה כבר לא משגע לי את המחשבה. כי באותם רגעים אינני יותר ממומחה לענייני הכנת סנדוויצ'ים באמצע הלילה וסרטים דוקומנטריים היסטוריים. באותם רגעים אני לא רוצה להיות משהו אחר, אני לא רוצה להיות מישהו אחר, ואני לא רוצה להיות בשום מקום אחר. טוב לי עם הקיום של עצמי, עם מצב העניינים הנוכחי, ואני יודע שחוץ מהסנדוויץ' ומלחמת העולם השנייה, כלום כרגע לא באמת חשוב.
כל השאר - הצומח, הדומם, הנושם, הזוחל, המצפצף, הנוזל, המדבר והמטריד - מיותר ולא נחוץ. ואני נהנה מכל רגע, כי בתור מומחה לענייני סנדוויצ'ים באמצע הלילה ומלחמות עולם אני יודע שבקלות היה אפשר לגמור את מלחמת העולם השנייה גם בלי שימוש בפצצות האטום שגרמו ל־129 אלף הרוגים, ושהאושר, בדיוק כמו סנדוויצ'ים באמצע הלילה, הוא דבר שבא והולך.