האלימות שמשתוללת בחברה הערבית מפחידה, אבל בעיקר מהווה את ההמחשה הטובה ביותר השבוע לגבי סדר העדיפויות של ממשלת המלא־מלא. אנחנו מקבלים עוד ועוד דוגמאות לסדר העדיפויות הזה באופן עקבי מאז ינואר, ובראש תמיד עומדת רטוריקה פוליטית שלא משתנה - והכל נהיה בדברה. היא גורסת שכל מה שנעשה על ידי יריבים פוליטיים הוא משוקץ - ומיועד להריסה טוטאלית ומיידית. זה נכון לגבי נושאים מז'וריים כמו מערכת המשפט, לגבי נושאים מינוריים כמו ביטול המיסוי על משקאות ממותקים, וגם לגבי התוכנית למיגור הפשיעה במגזר הערבי.

האלימות בחברה הערבית משתוללת ובמגזר זועמים: "אנחנו חלק מהמדינה, איפה המשילות?"

ממשלות ישראל תמיד המשיכו את שעשו קודמותיהן מתוך הבנה בסיסית שכך מתקדמת מדינה מתוקנת. לוקחים את השרביט וממשיכים הלאה. וגם אם מתחילים לסלול כיוונים חדשים, בונים אותם בהתאם לקיים, אחרי דיונים רציניים עם אנשי המקצוע במערכות השלטון השונות ותוך חשיבה מורכבת שמביאה בחשבון מגבלות ואיזונים.

ברור שזה לא תמיד נעשה בצורה מושלמת, רחוק מזה. ישראל אף פעם לא הצטיינה בעודף סדר או היגיון רגולטורי. אבל במסגרת גישת "עולם ישן נחריבה", הממשלה הנוכחית אפילו לא מנסה. הימין מלא־מלא כל הזמן שואף לשדר לבייס שהכי חשוב לשחרר את המדינה מעול "השמאל", וכדי לתחזק את הרעיון הזה צריך לעסוק לא מעט במלאכת ההחרבה. לכן פרצו בבליץ אימתני על מערכת המשפט, למרות אזהרות כל המומחים מתחומי הכלכלה, המשפט החוקתי והביטחון. לכן מתעמר השר לענייני אטום ופרפראות במיכל רוזנבוים וביו"ר רשות הדואר, שהרי חובה למסד סדר חדש לחלוטין ברשות החברות. לכן פירקה השרה מאי גולן את הרשות לקידום מעמד האישה, כי רק כשהרשות תוקם מחדש ניתן יהיה להתגבר על כל הדברים המזעזעים שעשו קודמיה.

לכן גם אצה הדרך לרמוס באכזריות את התוכנית של שר הבט"פ לשעבר עמר בר־לב וסגנו יואב סגלוביץ', אף שנתוני הפשיעה בחברה הערבית היו במגמת ירידה בשנה שעברה. הכל נזרק לפח כדי לאפשר לאיתמר בן גביר, שיש לו לא מעט ניסיון עם המשטרה רק מהכיוון ההפוך, להתחיל הכל מחדש. עכשיו ינסו לגייס את השב"כ כדי להילחם בפשיעה הערבית, על אף הסתייגותו המוצדקת, שהרי מדובר בתפקידה של המשטרה. המטרה, כמו תמיד, פוליטית ולא מהותית: להוכיח שהכל עדיף על מה שנעשה לפני שנה על ידי יריבים פוליטיים, שיש לבטל את כל מה שעשו. התוצאות המזהירות לפנינו.

שר השליטה

אין ספק שבחברה הערבית קיימת תופעה תרבותית של רצח על כבוד המשפחה, אבל זו לא הסיבה לכך שמקרי הרצח במגזר שילשו את עצמם מאז 2018. לכן הדמגוגיה הזולה של שרי הממשלה מזכירה יותר מכל את חדלות האישים של חברי הכנסת מהרשימה המשותפת. בסוף כולם מונחים על ידי הפרובוקציה, הבוטות והמסר הפוליטי. לא העשייה.

לזכותו של שר התקשורת שלמה קרעי ייאמר שאצלו אסטרטגיית ההחרבה של מעשי "השמאל" היא יותר מתוחכמת משל שרים אחרים. לכאורה, הרפורמה שהציג לפני חודש באה לשחרר את שוק התקשורת להמון תחרות חופשית, נקייה מכבלים רגולטוריים מוגזמים ואנכרוניסטיים. "היד הגסה שמתערבת כמעט בכל דבר בשוק הזה היא מיותרת", הוא אמר, "הכוח יעבור לידי הצרכן". אבל בפועל, גם התוכנית שלו מציגה הרס, ללא שלבים, מעבר מדורג או ניסוי וטעייה.

השבוע יצאה הודעה משותפת של התאגיד, ערוץ 12 וערוץ 13 (ע"ע אל־ג'זירה), שמפרטת את התנגדותם ל"רפורמה" של קרעי. מעבר לעובדה שהתוכנית היא לבטל תקנות של משרד התקשורת מלפני שש שנים בלבד, שעל בסיסן בוצעו השקעות כבדות של בעלי הערוצים; מעבר לריסוק מודל הפרסום שנקבע לערוצים 12 ו־13 על ידי משרד התקשורת לאורך השנים; ומעבר למקריות המשעשעת שדווקא ערוץ 14 והוט ירוויחו מהמהלך; קרעי לא באמת מעוניין לשחרר שום דבר. להפך - הוא מעוניין להיות השר ששולט בתקשורת הישראלית.

בעבר, כשדובר על ביטול הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו כמו גם על מועצת הכבלים והלוויין, דובר על גוף רזה, מקצועי ועצמאי, שייתר גם את משרד התקשורת. אבל קרעי לא באמת מעוניין לצמצם את הרגולציה, אלא להכפיף את גופי הפיקוח החדשים למשרדו: את הגוף שיפקח על התוכן החדשותי ועל זהותם של בעלי חברות חדשות, וגם את הגוף שיבצע את מדידת הרייטינג. הרי הכי נכון שפוליטיקאים יפקחו על החדשות ועל המטבע שלפיו נבנים ההסכמים המסחריים בין מפרסמים לבין גופי השידור. מה, לא?

אל תקרא לי שמאל

השבוע זו הייתה האלימות המטורפת במגזר הערבי, אבל הדוגמאות לא מפסיקות לנבוע. לכאורה, לא משנה כמה מידרדר הביטחון, מתגבר התיאבון של העסקונה החרדית ומזנק יוקר המחיה - כל זה עדיף על "השמאל". מפלגות הקואליציה אומנם יורדות בסקרים, אבל יש קהל מסוים שעדיין קונה את זה.

רק מה, "השמאל" כבר מזמן איננו. מרצ לא עברה את אחוז החסימה ואין לה ייצוג בכנסת. מפלגת העבודה הכניסה ארבעה ח"כים בדוחק, וספק אם תשרוד בבחירות הבאות. תכלס, "השמאל" כבר מזמן אינו רלוונטי לשום ויכוח שמתנהל פה.

בנימה אישית, קצת נמאס לראות כותרות שמתעקשות להסביר למה "השמאל" טועה, או משקר, או עושה דה־לגיטימציה לימין, או לכאורה מנהל את מחאת המיינסטרים המאסיבית ביותר שקמה בישראל אי־פעם. זה חורה לי בעיקר משום שאני לא שייכת לשמאל, ומעולם לא הייתי. אני חשה צורך עז לבקש להפסיק לכנות אותי "שמאל", לא רק כי זה תירוץ עלוב ורעוע לממשלה שמחריבה ולא מושלת - אלא בעיקר כי אני לא.

אני לא קוראת "הארץ", ולא מתקוממת על המדיניות מול מסתננים, מבקשי מקלט או פליטים. אין לי דרכון זר, ומעולם לא חלמתי לאכול מילקי זול בברלין. אני לא שרופה על בג"ץ ולא גרופית של הפרקליטות, לא חשה אשמה בשל הסכסוך ארוך השנים עם הפלסטינים, ולא חובבת עמותות דוגמת בצלם. נהפוך הוא.

המרכז הפוליטי אוהב את ישראל ומוכן לעשות הרבה עבורה. הוא אוהב את היהדות, את התנ"ך, את המסורת, וגאה להיות יהודי ולהשתייך לעם הנבחר. אבל מה שקורה פה לאחרונה רחוק מאוד מלהיות מובחר. העובדה שצריך לקרוא להייטקיסטים "אנרכיסטים" ולטובי טייסינו "סרבנים", ולכנות אותי ושכמותי כ"שמאל" רק כדי להצדיק את חוסר המקצועיות, חוסר האחריות והחורבן שעומד לפתחנו, היא חלק אינטגרלי מהבעיה. כשכל כך הרבה אנרגיה מושקעת ברטוריקת ה"שמאל" הדמיוני, לא נותרת הרבה יכולת להתמודד עם האתגרים האמיתיים.