באחת מאותן הפגנות עמד אדם מבוגר ונופף בדגל ישראל. הוא לא מהמנפנפים בחדוות מנגל או זעם לוחמני, אלא באופן מתון־מתון, מהורהר כאילו בינו לבינו, אחד מני מאות אלפים. פרצוף מרובע, מסותת משהו, שהזמן יימח שמו החריב את קווי המתאר שלו. זהו אודי אדיב (78), לשעבר בן וחבר קיבוץ גן שמואל, לוחם בצנחנים ומרגל בשירות הסורים. בפברואר 1973 הוגש נגדו כתב אישום על ריגול חמור, בגידה, מגע עם סוכן זר ומסירת סודות צבאיים לאויב.
הכל נכון, וכל זה קורה במדינה שעדיין מחלימה ממוראות מלחמת השחרור, מאופוריית מלחמת ששת הימים וכפסע ממלחמת יום הכיפורים. מילא אודי, שהצטרף למהפכה עולמית נגד האימפריאליזם כחלק מהתבגרות שיצאה משליטה – מי שספגו את הסערה דאז היו המשפחה והקיבוץ. נהגי אוטובוסים, שהיום הם מדד להשתלטות גל ההדתה, היו אז המדד לפטריוטיזם כאשר סירבו לעצור בתחנת גן שמואל.
מבועתים, הנמיכו בקיבוץ פרופיל לגובה דשא מול הסערה שבחוץ. לגן שמואל יש סמל גבורה שהיה אמור להיות מגן פטריוטי הרואי אולטימטיבי. אורי אילן, חייל בן גן שמואל שהתאבד בכלא הסורי תשע שנים לפני הגיחה הסורית של אודי. מחשש שיגלה סודות עקב העינויים שהובטחו לו, התאבד אורי אילן - ובפתק שנשר מבגדיו כשהוחזרה גווייתו חורר בדמו את הכיתוב "לא בגדתי".
מקרה אודי אדיב הפך טרף תקשורתי להמון מוסת ואמתלה לניגוח פוליטי מצד הימין הפטריוטי על סטרואידים של שנאה ופחדים. השב"כ (תכף יובהר במה מדובר) טפח בחשאי על שכם עצמו, ובעיקר נועד האירוע ללמד לקח קשוח למען יראו וייראו. בצדק. מדינה שעדיין חסרת ביטחון צבאי וציבורי לא מסוגלת לעכל מהלך מזעזע יסודות מעין זה.
כמי שמכיר חלק מהנפשות הפועלות באותם ימים, אני מעריך שהתעלול של אודי לא פגע בביטחון ישראל כהוא זה, ופרסום המקרה והמשפט התקיים בניגוד לדעת הדרג המבצעי של השב"כ - שהופתע מהפומביות. הרעיון המבצעי היה להמשיך בשקט כדי להגיע לחדירה סורית, ובינתיים אודי הועלם אי־שם. אברום שלום, ראש השב"כ דאז, מגיע לפריז כמה חודשים אחרי התפיסה. הוא פוגש את צביקה כפתורי (גילוי נאות: חבר ותיק) שהיה מפקד חוליית המעקב שאיתרה וצדה את אדיב, ומודיע לו שהפרשה תפורסם.
אברום לא טורח להסביר מדוע הוציא את אודי לאור בגלל שתי סיבות. הראשונה, אברום אף פעם לא מסביר לפקודיו שום דבר פרט ל"לכו לשם ותעשו כך וכך". השנייה, ממש באותם ימים התחוללה הטרגדיה והדרמה של רצח הספורטאים במינכן. במערכת הביטחון ראו בה כישלון ביטחוני, ותפיסת בוגד היא הצלחה ביטחונית שמאזנת את תמונת הכישלון במינכן.
הממזר צדק
וזה הזמן לחזור לאודי. מבחינתו הרעיון היה לא לצאת לרגל או להטמין מטעני חבלה, אלא להציל את העולם מרשעותו של הקפיטליזם שמנצל הן את הישראלים והן את הסורים. רק בדמשק נשאב לאקשן של אימונים (ובעצם ניצל על ידי כפתורי). ואיך אני יודע את זה? בניו גרינבוים, המורה והמנטור של אודי אדיב, המחנך המיתולוגי והמהפכן, בחר בעמי לוריא אללה ירחמו בן קבוצתי ובי, להיות נציגי המאבק בקפיטליזם כשנתיים לפני שטחן את אודי במשנתו המהפכנית.
אודי נסע לסוריה להציל העולם מיד הקפיטליזם. עמי לוריא, שהחל כיורשו של ההיסטוריון צבי יעבץ בעיצוב ההיסטוריה של מדינת ישראל, הפך לסוחר יהלומים וזהב, ואני המראתי לרפת. עכשיו טוויסט קצת פסיכי: מה הסיכוי שיש פריט עבר משותף (פרט ללינה משותפת) בין אודי אדיב, ביני ובין אהוד ברק? קלוש עד אפסי, נכון?
אז הסכיתו. כחודשיים לפני שתנועת המחאה החלה לשרג שרירים וכלל לא היה בטוח שניתן להרים אותה, ישבתי אצל ברק כדי לנסות, כמו כולנו, לזהות את הנוסחה שתרים את הציבור שלנו, תסחף המונים ותציל אותנו מההפיכה המשטרית המתרקמת. היה בלפור, אבל הוא היה נקודתי וקל: רחוב אחד ואדם אחד. עכשיו מדובר ברוב פרלמנטרי ובתערובת של קנאים, מטורללים, ציניקנים וסמרטוטים. בלי 100 מיליון דולר, אמרתי לאהוד, ומטה קבוע שיפעיל מפגינים בכל הארץ, לא תהיה כאן מהפכת המונים שתחסל פוליטית את פירמידת הפונזי של נוכלי הקואליציה.
ברק שאל אותי אם אני מכיר את הספר "ניצוצות" של לאון טרוצקי. אמרתי שכן. "הניצוצות יגיעו מעצמם מכל מיני מקומות ויתלכדו לתנועה גדולה", אמר ברק (בעיניים נוצצות? אני חושב שכן), והממזר צדק. תסתכלו סביב, ומה אתם יודעים? זה הספר שבניו גרינבאום, לפני 60 שנה, המליץ ללוריא ולי לקרוא כדי להבין כיצד בונים בעזרת ניצוצות של תאים מרדניים את מהפכת האש הגדולה שתאחד את מעמד הפועלים בישראל ובעולם, ותחסל את הקפיטליזם הממאיר.
ברור שאודי אדיב שאב גם ממנו את הדלק שהניע אותו מישראל לדמשק. אגב: אני מניח שאם תעשיית הרעל תעלה על ה"חשיפה" הזו, ברק יואשם לא רק בפדופיליה, אלא גם בחתרנות קומוניסטית (טרוצקיזם גדול עליהם). ובחזרה לאדם המבוגר שנופף בדגל בעיקול הכביש. אודי, אמרתי לו, יש לי חדשות בשבילך. צלצלתי לכפתורי, שהיה איש היחידה המבצעית של השב"כ שעקבה, זיהתה ועצרה את אדיב. מישהו רוצה לדבר איתך, אמרתי והגשתי לו את הטלפון. דיברו. איך היה? שאלתי את אודי כשסיים. שיחה מרגשת, אמר. למחרת שאלתי את צביקה. כנ"ל.
למה לא אוסטרליה?
כעבור שבוע. אותה הפגנה, אותו מקום בעיקול הכביש, אותו ילד בן 8 מעצבן עם זמבורה. היום, אמרתי לאודי המנפנף, יש לי עוד חדשות. לא המתנתי כדי לפענח את המבט שתקע בי ופניתי לגרור את אביטל גבע מעין שמר (גילוי נאות: חבר־חבר), שהיה מ"פ הצנחנים שהעיף את אודי מהפלוגה. היו אז טענות (שווא, אומר אודי) על רשלנות שנבעה מסטייה אידיאולוגית. תכירו, אמרתי לשניהם. אף אחד לא מחפש כאן תיפוף אקסהיביציוניסטי על בלוטות בסגנון אילנה דיין או צופית גרנט, והשיחה הייתה מאופקת. כצפוי וכראוי.
ובחזרה לפרשה: המהפכן צעצוע הנחוש הזה סירב להתחרט במשפטו, והצהיר בגאווה "אני רואה את עצמי כקומוניסט בעל השקפת עולם מרקסיסטית־לניניסטית... והתנועה הציונית מראשית קיומה ראתה באימפריאליזם את פטרונה", וחטף את המקסימום (17 שנה). לאחר שחרורו השלים דוקטורט במדע המדינה, וכיום הוא מלמד בבית הספר הערבי־פלסטיני לקולנוע בנצרת.
היום הוא תוהה בינו לבינו מדוע במקום לטוס לדמשק, לא נעתר לבקשת חברתו באותם ימים וטס איתה לאוסטרליה, מקום מגוריה. ואה… לאחרונה הוציא אודי אוטוביוגרפיה ("המהפכה שלא הייתה", הוצאת פרדס, 345 עמ') שם הוא מג'נגל בין הצדק האבסולוטי לצדק היחסי. לאון טרוצקי הוא לא, אבל בשר מבשרנו כן.