מאיימים על מרקם חיינו: הבחירות המוניציפליות יוכלו לסייע בסיכול תוכניות הקואליציה | בן כספית

1. רוחות של דיכוי

במשך עשרות שנים נרדמנו. ישנו שנת ישרים ותמימים (שלא לומר טיפשים). לא הבנו שהחולות נודדים. שמנצלים את העובדה שאנחנו דמוקרטים וליברלים שמקדשים את הסובלנות ומכילים ברצון את כל הדעות והזרמים. לא קלטנו שהקשקושים על "חיה ותן לחיות" או "איש באמונתו יחיה" מתאימים לעולם האגדות האוטופי, ולא למציאות הקנאית והכאוטית שבה אנו חיים. עכשיו, תודה לאל (ולנתניהו), אנחנו מתעוררים להילחם על חיינו במקום הזה. על דמותנו. על העקרונות שעליהם הוקמה המדינה הזו. על ערכי מגילת העצמאות. על הזכות לחשוב מה שנרצה, ללבוש מה שנרצה, לאכול מה שנרצה, להתחתן עם מי שנרצה, להגדיר את עצמנו איך שנרצה. אין לנו כוונה לוותר על ישראל,

המדינה היהודית־דמוקרטית שערכיה שורטטו במגילת העצמאות. נגן עליה עד טיפת דמנו (המטאפורית) האחרונה. ברשת רץ סרטון שאורכו שש דקות, מוועידת החירום החינוכית שנערכה לאחרונה (ביוזמת דה מרקר ומשמר החינוך הממלכתי). מדובר בנאומו של רמי הוד, מנכ"ל המרכז הרעיוני בקרן ברל כצנלסון. כל ישראלי דמוקרט וליברל חייב לצפות בסרטון הזה.

אגב, אם תטורגטו כמוני, אז הפרסומת שיו־טיוב תנפק לכם לפני הצפייה תהיה בדמותו של רב כלשהו, שמשכנע אתכם לתרום מיד למוסדות רבי עקיבא, כדי לעלות לגדולה. למזלי, אני לא רוצה לעלות לגדולה. הדרישות שלי צנועות בהרבה: להמשיך לחיות ולגדל ולחנך את ילדיי במדינה שהוקמה כאן ב־1948 על ידי הציונות המקורית, הליברלית, הדמוקרטית, הסובלנית, הנאורה והלא־חרדית. היום, זה כבר לא מובן מאליו.

בדקות נוקבות ומטלטלות, הדגים הוד את השוד שנשדדנו בעשורים האחרונים. זה נפתח בסרטון המטלטל ההוא, שצולם לפני הבחירות האחרונות, כשאיתמר בן גביר, אז עוד לא השר לביטחון לאומי, מגיע לשבט צופי "דן" בתל אביב ומתקבל על ידי החניכים כמשיח בן דוד. "זה לא אנקדוטה או דאחקה", הסביר הוד, "רבע ממצביעי הפעם הראשונה בבחירות האחרונות הצביעו לציונות הדתית. הנוער בישראל הרבה יותר לאומני ופחות דמוקרטי מאשר בעבר".

הנתונים מדהימים: בהרצאה של הוד, הוא השווה בין דניאל, תלמיד בחינוך הממלכתי־דתי בירושלים, לבין דנה, תלמידה בחינוך הממלכתי בחולון. הם בני אותו גיל, אבל כאן מסתיים הדמיון. אצל דנה, מערכת החינוך תאסור על כל פעילות פוליטית. רק עכשיו פסל משרד החינוך פעילות משותפת עם פורום המשפחות השכולות, למשל. אצל דניאל, ערב בחירות יתקיים כנס מנהלים שבו יוריד מנכ"ל הציונות הדתית פקודות מבצע שיגייסו את המערכת כולה לטובת ניצחון בבחירות.

המורות והמורים של דנה לא ידברו איתה על שלום, למשל, כדי שלא יפטרו אותם. המורות והמורים של דניאל יטיפו לו פוליטיקה נון־סטופ, ייקחו אותו להפגנות מול ממשלת השינוי, יגייסו את בית הספר, הכיתה, מערך ההיסעים וכל מה שיכול לתרום למאבק הפוליטי־מלחמתי, בכל פעם שיש צורך לנוכחות ברחובות או מחאה.

המורות והמורים של דנה יחששו לדבר איתה על ערכי מגילת העצמאות, על סובלנות, שוויון ועוד ערכים ליברליים המצוינים במפורש בחוק חינוך ממלכתי. יש חריגים. בתל אביב והוד השרון, למשל, יש יותר סיכוי שהמורים כן ידברו על זה (בזכות תמיכת ראשי הערים הללו). בכרמיאל, בת ים, אשקלון וקריית שמונה, פחות. הרבה פחות. 

אצל דניאל אין בעיה כזו. בחינוך הממלכתי־דתי ישנה מועצת חמ"ד, שומר הסף של הערכים של הציונות הדתית, שנותנת גב מוצק לכל המורים שמטיפים לערכים שאותם היא מנסחת. המועצה הזו קובעת מה נכנס לתוכנית הלימודים ומה לא, רק על פי עקרונות חמ"ד. אין רגולציה חיצונית, אין מנהלים פדגוגיים, אין קריאות לפטר מורה שסרח, כלומר הכניס דעה פוליטית כלשהי. להפך.

דנה תלמד עד שעה 1 בצהריים. דניאל עד השעה 4 אחה"צ. יש לו תוספות שאין לדנה: שעות רב, תפילה, יהדות. לא, אין לדנה שום מקבילה לזה: אין לה תוספות דמוקרטיה, סובלנות, יהדות ליברלית. אם היא רוצה תוספות כאלה, שתממן אותן. התלמיד בתיכון הממלכתי־דתי מתוקצב ב־25% יותר מהתלמיד בתיכון הממלכתי הכללי (הילדים שלנו) וב־40% יותר מהתלמיד בתיכון הממלכתי־ערבי.

המציאות ברורה: החינוך של הילדים שלנו, בזרם המרכזי, מופלה פעמיים: גם בכסף ושעות לימוד לחינוך לערכי מגילת העצמאות, וגם ביכולת של המורים לחנך לאותם ערכים, מבלי שחרב הפיטורים תאיים עליהם. מדובר במחדל היסטורי של דורות שלמים. חוק חינוך ממלכתי חוקק ב־1953 ואיחד את כל הזרמים המרכזיים לזרם אחד. זה הזרם שלנו. הוא השאיר בחוץ שני זרמים: הממלכתי־דתי והחרדי. הנחת העבודה הייתה שהזרמים האלה יהיו מיעוט שולי לנצח, ושהחינוך הממלכתי יחנך לערכים הדמוקרט־ליברליים של מגילת העצמאות לנצח.

שתי ההנחות הללו קרסו. אנחנו מסתובבים עכשיו בין עיי החורבות שנותרו מהן. הזרם החרדי והזרם הממלכתי־דתי מהווים היום כמעט מחצית (48%) ממערכת החינוך של היהודים בישראל. הם מקבלים חינוך אידיאולוגי מובהק, מוצק ובמקרים רבים קיצוני. הם כמעט לא מחנכים לערכי מגילת העצמאות. דמוקרטיה, שוויון, סובלנות, נתפסים שם כערכים שנויים במחלוקת.

ומה החינוך הממלכתי עשה בינתיים? כלום. פשט רגל. עשורים של הזנחה, תחלופה מהירה של שרים, אג'נדות סותרות ובעיקר סיפוח זוחל מבחוץ: מאות עמותות דתיות וחרד"ליות חדרו פנימה. מכיוון שבחינוך הממלכתי אין "מועצה רוחנית עליונה", לא היה מי שיגן על התלמידים שלנו מההתערבות החיצונית הזו. עמותות נגד להט"ב, נגד הפלות, שמטפחות ערכים גזעניים ולאומניים, הצליחו להסתנן ללב המערכת. כל זה קרה לאט־לאט, טיפין־טיפין, עד שהגיעה הממשלה הנוכחית.

עכשיו מדובר בשיטפון. זה כבר ממוסד, מאורגן, ממומן ומתוזמר. אורית סטרוק מקימה מנהלות שילמדו את הילדים שלנו את היהדות שלה, אבי מעוז הקים מערכת ניטור תוכניות לימוד חיצוניות, הממשלה עצמה שופכת מיליארדים על זרמי החינוך האחרים, הלא דמוקרטיים, חלקם גם לא ציוניים, וכך הגענו לאן שהגענו: מצד אחד, מערכות חינוך אידיאולוגיות, ממומנות, חדורות מטרה, פוליטיות ומיסיונריות. ממול, מערכת מדולדלת, ניטרלית, נטולת רוח לחימה או רוח מפקד, מצוידת בעיקר ברוח נכאים.

כך הפכה הציונות הדתית לאליטה פוליטית חדשה ומלוכדת, בעוד מוסדותיה הופכים לתשתית הרעיונית־רוחנית של עקרונותיה. זוהי הרוח שהביאה אלינו את ההפיכה המשטרית. זוהי רוח רוטמן, רוח סמוטריץ', רוח העוועים של בן גביר. תוסיפו לכל אלה את הטרפת האידיאולוגית של יריב לוין ואת בן הערובה של כל אלה, בנימין נתניהו, ותקבלו מה שקיבלנו.

ב־2014, בהיותו ח"כ צעיר, התראיין סמוטריץ' ואמר ש"לציבור הדתי, שפעילותו הערכית מובילה את עם ישראל כולו, מגיע לקבל תקציב חינוך מועדף". היום הוא שר האוצר. התקציב הזה כבר עבר. הוא קיים בהסכמים הקואליציוניים. אנחנו מקבלים את הדין בהכנעה ומרכינים ראש. במשך שנים התקבעה התפיסה כאילו הסטטוס קוו המקובל הוא העדפה מתמשכת של החינוך הממלכתי־דתי, מול קיפוח החינוך הממלכתי. אנחנו הרוב, הם המיעוט, צריך לעזור להם. היינו אדישים. התמקדנו בחינוך למיומנויות בשוק העבודה, שפה שנייה, הזנחנו לגמרי את החינוך לדמוקרטיה ולערכי הליבה הבסיסיים שלנו. לא האמנו שהם תחת איום. נרדמנו.

עכשיו אנחנו מתעוררים. הם העירו אותנו. הנאום ההוא של אבי מעוז, בדיוק כמו נאום הצגת ההפיכה המשטרית של יריב לוין, היו השעון המעורר. אחר כך הגיע הגל העצום והעכור של חקיקה שמרנית, חרד"לית, לאומנית (מעל 200 חוקים כאלה הוגשו עד עכשיו). כל זה עזר לנו לצאת מהסרט שחיינו בו. הבנו שמדובר בסרט אימה והוא בכלל לא סרט. הוא מציאות. הבנו שצריך לצאת ולהילחם על המובן מאליו. על עקרונות מגילת העצמאות, על היותנו מדינה נאורה, ליברלית, דמוקרטית, שמקדשת ערכי שוויון וסובלנות. הבנו שנתנו מונופול על היהדות לכוחות הכי קיצוניים, אורתודוקסיים ושמרניים שקיימים בה. שהפקרנו את הזירה. מאות בתי ספר, מנהלים, מורים, אלפי הורים, כולם קמו בבת אחת והודיעו, עד כאן. ההפיכה המשטרית, כך גילינו, מלווה גם בהפיכה חינוכית. החינוך הממלכתי הפך לזנב, לסרח עודף שכולם מתעללים בו. ובכן, לא עוד.

את נאומו סיים רמי הוד בהמלצות לפעולה מיידית: הפסקת האפליה של החינוך הממלכתי. בניית החינוך הממלכתי־ליברלי כמגדל עוז של מצוינות ולהגן עליו מפני קעקוע מבחוץ. להפוך את ועדי ההורים מוועדות קישוט לשומרי סף. להפוך את החינוך לערכים דמוקרטיים לציפור הנפש שלנו ולעגן ולבצר אותם בהזדמנות הפוליטית הראשונה. "כי אין דמוקרטיה בלי חינוך לדמוקרטיה", אמר.

2. ברית הגנה

בחודשים האחרונים, מאז פרצה לחיינו ההפיכה המשטרית, התרבו מאוד הדיבורים על היפרדות. יש כאן שני שבטים שהמפריד ביניהם הולך ומתעצם, עוד מעט הוא יהיה רב מהמחבר. כן, כולנו יהודים וישראלים, אבל מסתבר שזה לא מספיק. יש כאן קהל גדול שרוצה לחזק את הדת על חשבון המדינה והדמוקרטיה, יש כאן קהל גדול שסייעתא דשמיא חשובה לו יותר מההרתעה של צה"ל, יש כאן קהל לא קטן שמאמין שיותר חשוב להיות אברך מאשר גולנצ'יק ושרוצה לראות את הנשים בחלק האחורי של האוטובוס, כשהן מכוסות.

כפי שקוראי הטור הזה יודעים, גם אני מהרהר באופציה ההיפרדות ברצינות בזמן האחרון. ולא רק אני. "תנועת ההיפרדות" צוברת פופולריות עצומה ברשת, עם עשרות אלפי מצטרפים. התנועה מאמינה ב"אקטיביזם מוניציפלי", בהנהגת "חוקה עירונית" ברשויות הליברליות, ומתחילה לדבר על יסוד ברית ערים ליברליות שיתאחדו סביב עקרונות החוקה הליברלית לטובת אורח החיים ורווחת התושבים. הרעיון הוא הגשמת חזון ההיפרדות מלמטה למעלה.

יש רעיונות נוספים בכיוון הזה. לא מזמן פגשתי יזם ותיק בשם אלדד הלוי שהגה תוכנית בשם "נפרדים כידידים". יחד איתו, לדבריו, גם הדמוגרף המוערך פרופ' ארנון סופר ופטריוטים ישראלים נוספים. העיקרון פשוט: ישראל תהיה מדינה אחת עם ממשלה פדרלית אחת, אבל היא תחולק לשתי אוטונומיות: לא מדובר בחלוקה על בסיס גיאוגרפי, אלא חלוקה על בסיס של ערכים, תרבות וסגנון חיים. הבדיקה של הלוי העלתה שלמעלה מ־90% מהרשויות המקומיות בישראל הן ליברליות "מובהקות" או שמרניות "מובהקות".

בדרך זו תוכל כל רשות לקבוע את אופיה ולנהל את חייה בהתאם לערכי הליברליות, או עקרונות השמרנות. המיעוט שחי באותה רשות ושייך "לצד השני", ישמור על זכויותיו אך ייאלץ לכבד את הכרעת הרוב: בערים ליברליות תהיה תחבורה ציבורית בשבת, יהיה גם מסחר בשבת, לעומת זאת בערים שמרניות לא. וכן הלאה.

התוכנית, אף שהיא מפורטת ומנסה לענות על כל האתגרים, רחוקה משלמות. אין תוכנית מושלמת בהקשר הזה. מה שיש זה צורך אמיתי ודחוף לכבות את השריפה שעלולה להוביל אותנו למלחמת אזרחים. תכירו את אריק רוזן סרור, אחד מיוזמי עמותת "ברית ערים", שלוקחת את רעיון ההיפרדות על בסיס ערים ליברליות חזק ומהר קדימה. "המטרה שלנו היא לייצר כוח ליברלי מאוחד כבר ב־1 בנובמבר, למחרת הבחירות המוניציפליות", אמר לי סרור אתמול. שאלתי אותו מאיפה הגיע הרעיון. "הבנו שהמאבק אליו נכנסנו עכשיו לא ייגמר בחודשיים־שלושה.

המחאה זה דבר נפלא, אבל קשה יהיה להחזיק אותה שנים. אין לזה היתכנות. המחאה טובה לנקודות הקיצון, לבלימת הפיכה משטרית בבליץ, אבל ככל שהזמן יעבור תהיה שחיקה. הם ישחקו אותנו בחקיקה מתמשכת, אינסופית. האופציה השנייה, של תוכנית ההיפרדות, היא פחות מעשית. זה מסובך מאוד, זה דורש הסכמה של הצד השני, ולא תהיה הסכמה כזאת. ואיך מחלקים את הרכוש? איך מחלקים את צה"ל? אז מה שנשאר זה הרעיון שלנו. גם באתונה עשו את זה פעם, עם ברית הערים שחלקו את אותם הערכים".

סרור נותן כדוגמה את פרויקט "נעים בסופ"ש", שמפעיל תחבורה ציבורית בסופי שבוע בחלק מערי המרכז והשרון. "זה מודל מצוין ופיילוט נהדר", הוא אומר, "הממשלה לא מאפשרת תחבורה ציבורית בסופ"ש? אז הרשויות הליברליות באו והקימו את זה בעצמן. הן מצאו פרצה בחוק, שמאפשרת להפעיל את זה בתנאי שלא נגבה כסף תמורת הנסיעה. כך זה הופך להסעה פרטית ועוקף את המגבלה החוקית. העיריות סגרו ביניהן חלוקת משאבים, וזה עובד נפלא. בדקנו את זה לעומק. החלטנו לא להמציא את הגלגל אלא להתבסס על הצלחה מוכחת וקיימת. הרי המים עולים, ואנחנו בקושי מחזיקים את החור בסכר. אז יום אחרי הבחירות אנחנו נבוא לראשי הערים ונציע להם להצטרף למודל הליברלי. 

זה יקנה לנו כוח עצום בכל התחומים, מכוח קנייה ועד כוח אלקטורלי. תחשוב על זה, ברית כזו יכולה להקיף עשרות רשויות, 3 או 4 מיליון אזרחים, שאחראים על 70% מהתל"ג, על רוב הסייבר והמדע והטכנולוגיה וההייטק והרפואה והתעשיות הביטחוניות וכל מה שהופך את ישראל לאימפריה שהיא, עדיין. ואנחנו יכולים, ברגע קיצון, פשוט להוריד את השאלטר. תאר לעצמך שהברית הזו קיימת היום וההפיכה המשטרית פורצת עכשיו. מישהו צריך לחכות לטובות של ההסתדרות? הרי בציבור שלנו יש הכל, מהמצאות הדיסק און־קי, הווייז, כיפת ברזל והמובילאיי, ועד כמעט כל המערכת הרפואית".

ב־7 בספטמבר תקיים "ברית ערים" כנס גדול על תחבורה ציבורית. יהיו בו ראשי עיריות ומועצות, מועמדים ופעילים. "כל מי שלא סמוטריץ', בן גביר או ביבי מוזמן", אומר סרור, "אבל אנחנו לא ניפול בפח בקלות. כל מועמד שיצהיר על עצמו ליברל, יעבור סקרינינג רציני. מתחזים יש כאן מספיק".

3.  ליברל בכאילו

עוד לא דיברנו על המחאה ועל האנרגיות האדירות שהיא מייצרת בשטח. ראשי המחאה הקימו מטה מוניציפלי, וגם הם מעודדים מועמדים לחתום על "הצהרת נאמנות" ליברלית. אלא שהמחאה נרתעת מלתמוך במועמדים בצורה מפורשת. חוששת להיקלע לשדות מוקשים מיותרים. אני חושב שאין ברירה. צריך להוריד את הכפפות, לרדת לשטח ולבדוק מי לנו, מי לצרינו. חינוך הילדים שלנו אינו דבר של מה בכך, גם ניהול חיינו ברמה המוניציפליות חשוב. השפעתו של ראש עיר על חיי האזרחים גדולה במקרים רבים מהשפעת ראש הממשלה. המאבק צריך להתחיל שם.

רוצים דוגמה? בבקשה: נס ציונה. עיר קטנה, ליברלית, "כחולה" באופן מובהק. לראש העיר קוראים שמואל בוקסר. הוא בן 74, בן למשפחת אצולה מקומית (דודו, ראובן לרר, ממייסדי העיר), בעל קרקעות רבות ונדל"ניסט שהיה גם הבעלים של יקבי ברקן ואיש עסקים מצליח. בוקסר נבחר לראשות העירייה לפני חמש שנים, אף שלפני הבחירות נחשף כי תחביבו הוא ציד וב"ידיעות אחרונות" פורסמו תמונות רבות שלו חוגג ליד גופותיהן של חיות בר רבות שבהן ירה באפריקה. הוא התנצל, וניצח.

בוקסר מתחפש לליברל. זה נוח לו, כי נס ציונה היא עיר ליברלית. בתכלס, הוא ליכודניק, הוא ביביסט והוא משתף פעולה עם גורמים דתיים וחרדיים לצרכים פנים־קואליציוניים. בוקסר הוא, לדעתי, הדוגמה הקלאסית למי שייבחר כליברל אבל לא יהיה מחויב לחוקה ליברלית כלשהי. מולו מתמודדת מועמדת מסקרנת שהצליחה לפרוץ את תקרת הזכוכית של התקשורת המקומית שלא בטובתה, כשצילמה סרטון תגובה כלשהו בסופו פלטה את המילה "תמותו".

תכירו את גלית אבינועם. אדריכלית, מרצה, חוקרת, אם לשלושה, תושבת נס ציונה, עם טיקט ברור וחד של ערכים ליברליים, ירוקים, סביבתיים, דמוקרטיים. הרזומה שלה מרשים, היא הקימה וניהלה משרד לאדריכלות ועיצוב לאורך 22 שנה, היא החליטה לעזוב הכל ולהסתער על העיר שבה היא גרה. ברשימה שלה ייושם עקרון ה־50:50, מחצית המועמדות יהיו נשים. ב־2016 היא נבחרה לאחת מ־50 הנשים משנות המציאות בארץ (באתר "סלונה"). פליטת הפה (שבעיניי הייתה בסה"כ משעשעת) ההיא באותו סרטון, בלמה את המרוץ שלה. לפניה, היא הייתה האיום העיקרי על בוקסר בסקרים. עכשיו היא עובדת קשה כדי לתקן את הנזק.

יש לה עוד הרבה זמן. אם אני במחאה, אני מזהה את אבינועם ודוחף אותה קדימה. יש בה כל מה שהמחאה מעודדת, כולל עובדה מדהימה: היא המועמדת הראשונה לראשות העיר נס ציונה מאז ומעולם, ואנחנו מדברים על עיר שנוסדה ב־1883 והוכרזה כעיר ב־1922. שאלתי את אבינועם מה מניע אותה.

"אני גרה כאן", אמרה, "אכפת לי ממה שקורה ונמאס לי לראות מה שקורה. זה מתחיל במה שקורה במדינה, ברעל שזורם כאן, וזה מגיע לעיר. אני בוגרת פעילות קהילתית אינטנסיבית, אני מכירה את כל הנפשות הפועלות ואת כל הבעיות של העיר לפני ולפנים. אין כאן מי שייקח אחריות, אז החלטתי לעשות את זה בעצמי. יש לי ילדים במערכת החינוך, ואני רואה איך הופכים את העיר היפה והשקטה הזו לנכס נדל"ני עתיר בטון וצפוף. נס ציונה לא צריכה מרכזי קניות ענקיים. היא צריכה להחזיר את מערכת החינוך למה שהייתה פעם, היא צריכה להשתלב בסביבה, היא צריכה להישאר ליברלית. ערים קטנות פגיעות יותר לחדירה של יסודות לא ליברליים מבחוץ, ואנחנו צריכים לדאוג שאף אחד לא ישנה את האופי של נס ציונה. זה קורה לאט ובהיחבא, וכשאתה מבין את זה, מאוחר מדי".

הסיפור של נס ציונה הוא הסיפור של ישראל. בימים רגילים, ראש עיר ששייך לליכוד לא מהווה איום על הערכים הליברליים. רוני מילוא, למשל, היה איש הליכוד, בימים שבהם הליכוד הייתה עדיין מפלגה עצמאית ולא סרח עודף ביביסטי. קריאת ההשכמה שכולנו קיבלנו בינואר השנה, כשיריב לוין התייצב בראש להקת הדחפורים לאיים על מרקם חיינו כאן, רלוונטית למערכת המשפט (לוין־רוטמן), לתקשורת, להסתערות הקלשונית על כל שומרי הסף, לפגיעה בלגיטימציה של זרועות הביטחון וראשיהן ולעידן הפייק והשקר שהנחיל לנו כאן האיש שחטף את המדינה. הבחירות המוניציפליות המתקרבות הן מערכה נוספת בדרך לסיכול המזימה הזו.

תגובת מטה שמואל בוקסר: "בוקסר הוא אחד מראשי הערים הליברליים ביותר בארץ. על כך מעידים מעשיו בפועל. הוא לא מתעדף אף מגזר על פני מגזר אחר. הוא קידם אוכלוסיות שלא זכו למענה עד הגעתו, כמו הקהילה האתיופית והקהילה הגאה, כולל הכנסת 'איגי' לעיר. הוא גם קידם והכניס את נס ציונה למיזם 'נעים בסופ"ש' של עיריית ת"א וקידם מיזמים ותוכניות לקידום נשים, לרבות שת"פ עם ארגון 50-50. מערכת החינוך של נס ציונה התקדמה בחמש השנים האחרונות, נבנה בי"ס אנתרופוסופי חדש, ראש העיר הכניס גם את זרם החינוך המונטסורי ונמצא בתהליך להכנסת הזרם הדמוקרטי. מערכת החינוך החרדית־דתית בעיר לא התרחבה, אלא להפך. העירייה פעלה להכנסת מוסדות החינוך הדתיים תחת מטריית אגף החינוך עם סמל מוסד כדי שגם ילדי נס ציונה הדתיים יזכו ללכת למוסד בטוח, מסודר ומפוקח".

"צר לנו", הוסיף מטה בוקסר, "שבמקום לראות את פועלו האמיתי בחרתם לשים זרקור על שייכות מפלגתית, למרות שאף היותו איש ליכוד ותיק, הוא בחר לרוץ בסיעה עצמאית ללא תמיכת המפלגה".

כאן יש התקדמות מסוימת, כי מתברר, באופן סופי, שכשמדובר באוכלוסייה ליברלית, השייכות לליכוד הפכה לנטל. בוקסר מודה בזה. הוא גם שכח שהליכוד הביע תמיכה במועמדותו במרוץ הנוכחי. צריך להוסיף שהוא "גילה" את פרויקט "נעים בסופ"ש" רק עכשיו, ערב הבחירות.

כשנשאל בישיבת המועצה שאישרה את ההצטרפות לפרויקט איפה הוא היה בשלוש השנים האחרונות (מאז הקמתו), אמר שלא ידע שיש דבר כזה. ובכן, עכשיו הוא יודע. וכדי לסכם: בוקסר לא נאשם בדבר. יחד עם זאת, הוא שייך למפלגה שהייתה פעם ליברלית והפכה לשמרנית, משיחית, חרד"לית ונגועה בשחיתות עמוקה, הוא מחויב לבריתות פוליטיות הנגזרות מהשייכות הזו, ולתחושתי הוא לא יהיה מחויב לחוקה ליברלית כלשהי ביום שאחרי הבחירות, כשבסיבוב הבא הוא יהיה כבר קרוב לבן 80.

4. שומר שב"כ

אי אפשר לסיים את הטור הזה בלי איתמר בן גביר, האיש, האגדה והחוצפה. ביום רביעי הוא יצא לסבב אולפנים, כמו בימים הטובים. קצת התנחמדות, המון רעש וצלצולים, יידוי בליל מופרך של עובדות ופרטים בדיוניים, תן לי לסיים, אל תפריע לי, הבאתי 9 מיליארד שקל, הכל באשמת הממשלה הקודמת, סליחה, מוחמד (מג'אדלה), אבל הזכות שלי ושל משפחתי גוברת על הזכות של הערבים ביו"ש.

בואו נתחיל עם ה־9 מיליארד. בן גביר מרבה לצווח את המספר הזה, משל מדובר בסוג של קונץ־פטנט שבעקבותיו ייכון שלום נצחי על פני כדור הארץ. אז ראשית, אין שלום נצחי. הביצועים של בן גביר עלובים. המספרים שלו גרועים אפילו מהאנגלית שלו. הוא הכפיל את כל הפרמטרים, החמיר את כל הבעיות, הקדיח את כל התבשילים. לגבי הכסף: גם אם יש איפשהו מספר כמו 9 מיליארד (ואין), זה לשנתיים. כלומר כבר ירדנו בבת אחת ל־4 וחצי מיליארד. אבל: קחו בחשבון שמדובר בתוספת תקציב למשרד לביטחון לאומי. לא למשטרה כגוף. זה כולל את השב"ס, כיבוי אש, סיירת ירוקה, תוכנית להגנת עדים ומה לא. למשטרה נשאר, על פי החישובים, בסביבות 1.2 מיליארד לשנה. וזה בדיוק מה שהוסיפה גם הממשלה הקודמת.

חוץ מזה, צריך לשים לב גם לעובדה שרק תוספת לבסיס התקציב יכולה להיחשב לתוספת אמיתית. כל שאר התוספות, כמו תקציב חד־פעמי או "הרשאה להתחייב", זה כלאם פאדי. זה מתפייד בסוף השנה. כך, למשל, אם האוצר נתן למשטרה "הרשאה להתחייב" של מיליארד וחצי שקל לגיוס שוטרים חדשים, הכסף הזה מתפוגג בסוף השנה. המשטרה, בשנה טובה, במצב אופטימלי, מסוגלת לגייס מקסימום 400 שוטרים בשנה. זה תהליך: סינון, מבדקים ביטחוניים, גיוס, הכשרה, מה לא. בקיצור, ה־9 מיליארד של בן גביר זה פייק.

הלאה: באחד הראיונות הוא צווח ש"לראש השב"כ אין 14 מנדטים. לי יש ואנחנו קובעים את המדיניות". כאילו טוב, כאן בן גביר צודק. העניין הוא שאף שאין לו מנדטים, שירות ביטחון כללי מופקד על הגנת הדמוקרטיה ועל הביטחון וסיכול הטרור. עכשיו בן גביר זועק השמיימה ומפציר ודורש ומבקש ומקושש ומתחנן שהשב"כ יבוא להציל אותו. כלומר, "ייכנס לאירוע". אלא שעד היום, לאורך רוב שנותיו, היה בן גביר זה שרדף את השב"כ, השמיץ אותו, הדביק לו שמות גנאי, קרא לו "משטרה חשאית", טען שהוא גוף לא דמוקרטי, ומה לא. זה קרה לאורך שנים, כשבן גביר טיפח, שלח והגן על נערי הגבעות שהשב"כ היה עוצר מדי פעם. הוא התנגד בתוקף למעצרים מנהליים, טען שזה אקט דרקוני, לא דמוקרטי, דרש לחקור את השב"כ, להגביל את השב"כ, להרחיק את השב"כ מצאן מרעיתו. עכשיו הוא מתהפך בסללום מרהיב, כאילו כלום.

נדמה לי שבן גביר יודע את האמת. סיבוב ההופעות שלו היה לצורכי פנים. יש לו בייס מתפורר שצריך לתחזק, יש לו פאסון שצריך לשמור, יש לו בלון הליום ענק שצריך לנפח כל פעם מחדש. הוא יודע שאין מה "להכניס את השב"כ". הוא יודע שהשב"כ בתוך האירוע, במגבלות החוק. הוא יודע שהשב"כ מטפל בכל חשד לפגיעה במשילות, בסמלי שלטון, כל נגיעה באמל"ח או בלאומנות. לו בדק, היה מגלה שרונן בר הזהיר מפרצי אלימות בחברה הערבית לקראת הבחירות המוניציפליות. בן גביר גם יודע שאי אפשר להפריד בין החברה הערבית ליהודית. הא בהא תליא. כשיש חדירה לבחירות המוניציפליות אצל הערבים, תהיה גם אצל היהודים. לכל משפחת פשע ערבית תהיה בעלת ברית יהודית. אלה כלים שלובים. מה שמעניין זה שפתאום הוא בעד "המשטרה החשאית". הפלא ופלא.

מדובר במדרון חלקלק. שירות ביטחון כללי, ארגון חשאי הפועל לסיכול במערכת כללים שונה מזו של המשטרה, לא יכול לטפל בפשע פלילי. היום זה פרוטקשן, מחר זה חקירות ראש ממשלה. צריך להיות קיר ברזל שיחצוץ בין התחומים. השב"כ לא יכול להחליף את המשטרה. הישיבה שהיתה השבוע, ובעקבותיה פורסמה אף הצהרה מעורפלת, לא שינתה מאום בדפוס ההפעלה. שום דבר שהשב"כ לא עשה קודם, הוא לא יעשה עכשיו. בן גביר יודע את זה. זה לא מפריע לו לקשקש.

את הבעיה אפשר לפתור על ידי חיזוק המשטרה. על ידי פעולה מקצועית. בשביל זה צריך בעלי מקצוע, לא מאחזי עיניים. יואב סגלוביץ', ראש אגף חקירות ומודיעין וניצב לשעבר, דוגמה טובה. גם אל"ם עמר בר־לב, מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר. הם הביאו תוצאות. עכשיו בן גביר, בחוצפה שאין לתאר, טוען שהממשלה הקודמת הורידה את הפשע והרצח במגזר הערבי כי היא "נתנה כסף לערבים". לטענה הזו אין כלל טעם להתייחס. היא לא ראויה למאכל אדם.

הקטע המדאיג והמחריד ביותר מגיע בפרשת הרוגלות (פגסוס). הביביסטים מצווחים כבר זמן רב שצריך להקים ועדת חקירה ולבדוק את זה. ביום ראשון יעביר יריב לוין החלטה כזו בממשלה. מדובר באסון. שירות הביטחון הכללי, יחד עם גופים רבים אחרים, הביע התנגדות. מיד כשפורסמה ההתנגדות הזו, נפוצו תיאוריות הקונספירציה המחויבות. ההיפנוזה הביביסטית גורמת לכל כך הרבה אנשים לאבד את כושר השיפוט שלהם, שצריך להכריז עליה כפטנט בינלאומי.

השב"כ מתנגד, כי השב"כ חושב שצריך להחזיר למשטרה, בדחיפות, את כלי העבודה האלו. בלעדיהם, המשטרה עיוורת וחירשת, עובדת עם כלים של לפני 20 שנה, בעוד העבריינים טסים קדימה. ועדת החקירה תרחיק את כלי העבודה הזה מהמשטרה לשנים קדימה, עד שתסתיים החקירה ויפורסמו המסקנות. זה לא פחות מטירוף הדעת. 

זאת ועוד: חקירה כזו עלולה לחשוף את הכלים הללו לעיני אויב. מדובר בכלים אסטרטגיים, חלק מהם בבלעדיות ישראלית. אומרים שהוועדה תהיה סגורה? גם הקבינט סגור. כשהדברים נחקרים הם גם נחשפים. הרי כבר הייתה חקירה, בראשות משנה ליועמ"ש, בהשתתפות גורמי שב"כ ומוסד. נמצא שהיו חריגות במספר קטן. מה הם רוצים עכשיו, חוץ מלגרום נזק אסטרטגי למדינה?

הם רוצים לשבש את תיקי נתניהו, זה מה שהם רוצים. על הדרך, לשרוף את המדינה. בינתיים, לפחות החלק השני, מצליח להם. יש כאן ניגוד עניינים חריף, אולי חסר תקדים. ממשלה שבראשה עומד נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים, תקיים חקירה ממשלתית על אמצעי החקירה שבהם עושה המשטרה שימוש. על הדרך, תמשיך לפרוק את המשטרה מנשקה ולקטר על הפשע הגואה ומשפחות הפשע החוגגות. רק בישראל.