אט־אט יוצא המרצע מהשק. מה שהתחיל ונמשך שבועות רבים כהפגנות נגד הרפורמה המשפטית בכללה, הפך להפגנות כמעט על כל נושא שברומו של עולם ומדינה. העיקר – להפגין. העיקר – להיות בכיכרות. העיקר – לגדף את הממשלה והעומד בראשה ולעשות כל מאמץ להפלתה.
הפגנות, שאין בינן ובין ימין ושמאל ולא כלום, כביכול, והן כבר בוודאות הפגנות של השמאל, בעידוד גורמי חוץ, נגד הימין, נגד הליכוד, נגד הדתיים.
בן גביר יעדר מהפגישה עם ראשי הרשויות הערביות - וזו הסיבה למה
לאחר שהתנגדה להקמת ועדת פגסוס: הממשלה נוקמת ביועמש"ית?
איזו תמימות קדושה בדבריה של מפגינה המגדירה עצמה כדתייה: "המחאה איננה מחאה הומוגנית, היא לא מחאה של השמאל ולא מחאה של חילונים. היא מחאה רחבה שחוצה מגזרים. היא מורכבת גם מדתיים מתונים ואנשי ימין ליברלי. המחאה מעוניינת להשיב לפה את הזהות היהודית ההומניסטית הליברלית".
המרצע שיוצא אט־אט מהשק הוא במילה אחת – הכיבוש. על הכוונת – יהודה ושומרון והקריאה לנסיגה לקווי 67'. מנכ"ל הארגון התבוסתני והמטיפני "ג'יי סטריט" בישראל, מביע זאת חד וחלק: "הניסיון של חלק ממנהיגי המחאה לנתק אותה מהמאבק בכיבוש, כאילו מדובר בשני עולמות נפרדים, לא יצליח". אני יכול לנחם אותו: נושא ה"כיבוש" יתעצם בהפגנות העתידיות מעל לנושא המשפטי. השאלה היא, כמה יחזרו להפגין כאשר יתברר יותר ויותר כי זה הנושא המרכזי?
אחד מראשי המפגינים נגד הממשלה, האלוף (מיל) יאיר גולן, ביטא זאת מפורשות מעל דפי עיתון זה ביום שישי: "ישראל עומדת בפני ברירת חייה – סיפוח או היפרדות. אם נבחר בסיפוח, מדינת ישראל תדעך לתוך מציאות אלימה שתביא עליה את חורבנה מבפנים ומבחוץ. אם נבחר בהיפרדות, אזי יש סיכוי להציל את המפעל הציוני". דברים שכדוגמתם נכתבו על ידי תבוסתנים קודמים לפני 50 ו־40 ו־30 שנה. המפעל הציוני חי וקיים, תנועת ההתנחלות מתרחבת, כחצי מיליון ישראלים כבר מתגוררים מעבר לקו הירוק, אבל השמאל הקיצוני - בשלו.
גל הדיבורים החדש על ה"כיבוש" התגבר עם הגל החדש של הטרור הערבי, שכבר גבה יותר מ־30 חללים מאז תחילת השנה ועשרות פצועים. כידוע, ה"כיבוש" הוא בן 56 שנים, הטרור בן 120 ויותר שנים. פובליציסטים בתוכנו מצדיקים את גל הטרור, במישרין או בעקיפין, בשלטון ישראל בשטחים, בחיכוך בין האוכלוסיות.
"הכיוון צריך להיות הפרדה, ועד שלא נבין זאת – אנחנו נשלם בעוד ועוד קורבנות", כותב פובליציסט הדגל של "ידיעות אחרונות" בן־דרור ימיני, ש"מבין" את מניעי הטרור, ואף לא מילה אחת על השנאה היוקדת, הרצחנות הקמאית שמלווה את הציונות מראשיתה. היש מקום להידברות כלשהי עם בני עוולה שרוצחים אב ובנו, ואם לעיני בתה בת ה־12, המסיתים והשולחים, ראשי הנחש שיוצאים ממאורותיהם להכיש ולחסל? החוגגים על דם הטהורים שהם שופכים?
דברים ברורים יותר יצאו – שלא במפתיע – ממקלדתה של אשת השמאל ענת סרגוסטי. כך הגיבה על פשעי הטרור: "אחרי עשורים של כיבוש. של השפלה. של עקירה. של גזילת אדמות. של דיכוי. של הרג. של מעצרים ומאסרים. של מחסומים. של הרתעה. של מבצעים ומלחמות. של ירי והפצצות והפגזות. של צווים צבאיים, וחקירות שב״כ, ומניעת תנועה, והטלת מגבלות.
של פירוק המנגנונים החברתיים. של פגיעה אנושה ברקמה החברתית, הפוליטית. של מניעה ועצירה וכתישה... אז מה חשבתם שיצא מכל זה? קולה? אז יש גל טרור, ועוד גל טרור, ועוד גל טרור." ב"הארץ" וברמאללה לא יכלו לכתוב את זה יותר ברור ויותר מסית.
השמאל הקיצוני בשלו. מסתבר שגם אחרי ההתנתקות ועקירת אלפי מתיישבים מגוש קטיף, שהביאו עלינו ירי רקטות וטילים מעזה, השמאל לא הפיק לקח. אינני יודע היכן גרים האדון גולן והגברת סרגוסטי, אבל גם מקומות מגוריהם שבתחום הקו הירוק הם בעיני הערבים הפלסטינים "שטח כבוש".
כך הם מחנכים את ילדיהם בבתי הספר שלהם, כך הם מצמיחים דורות של טרוריסטים ותאי טרור, רק בהבדל אחד בין עזה ליו"ש. ברצועה שולט חמאס, בגדה הביטחון נתון בידי צה"ל. אלמלא זרועות הביטחון שלנו, לא היו מסוכלים מאות ניסיונות לטרור, ובזכותם אין (בינתיים) ירי טילים על כפר סבא.
אין להתפלא אפוא אם מכאן ואילך נראה בהפגנות נגד הרפורמה המשפטית כביכול, יותר ויותר דגלי אש"ף, זה הארגון ששם לו למטרה לשחרר את כל "פלסטין", ודוברים שידגישו בהכרזותיהם המתלהמות את ה"כיבוש". ימשיכו אותה מפגינה דתייה וחבריה הימנים להיתמם, אך נושא ה"כיבוש" כובש את ההפגנות, שכבר מהוות פלטפורמה להצדקת האויב, להבנת הטרור, להפלת הממשלה הלגיטימית. יוצא המרצע מהשק: מניפים את דגלי ישראל - ולא בוחלים בדגלי האויב.