זה יהיה ערב החג הראשון שאותו לא נבלה יחד. ראש השנה יחול בשבת שבה אביה של גפן לוקח אותה, ואין בי שמץ מועקה. מאז שהכיר את בת זוגו רווח לי עד מאוד, היא כל כך טובה עם גפן, מכילה, מחבקת, עושה לה קוקיות וממלאת לה שקיות בממתקים. ניכר שזה מוציא ממנו גם אבהות יפה, שברגעי כעס שנינו לא נתנו לה מקום. זכיתי, איזה כיף.

עם זאת, תחושת הריק הולכת וגוברת. אם פעם הייתי יחידנית כמעט לגמרי, הרי שעכשיו יש שבתות קבועות, והוא משתדל להוסיף לזה גם לינה של פעם בשבוע. כמעט שלוש שנים שאני לא נושמת ולא מתפנה לדבר מלבד גפן ועבודה כדי שאפשר יהיה לאכול ולהדליק חשמל בבית. לא ראיתי את עצמי. שמנתי המון, מניחה שזו אכילה רגשית בכל לילה מול המקרר, כשהלבד, שבו חשקתי כל כך פעם, הופך למפלצת ענקית ומאיימת. איכשהו, השניצלים, החטיפים המלוחים והטייק־אוויי ניחמו עד לא מזמן, והיו איתי עד נעצמו עיניי.

תמיד ידעתי שתהיה לי ילדה כמו גפן. אומנם דמיינתי אותה שמנמנה יותר ועיניה עצובות, אל תשאלו לפשר המחשבה, זה מה שזה. קיבלתי ילדה רזה הרבה יותר ועיניה שמחות וצוחקות. יש לה חיוך שובה לב והיא כל כך חכמה, ובכל זאת, בהריוני היו לי חרדות, לא מזה שתצא עם פגם כלשהו, אלא מהמחשבה היוקדת, המפחידה, המטרידה - שבה יגידו לה יום אחד “אמא שלך שמנה" והיא תיעלב. כרגע היא עוד נהנית מזה, שוכבת על ירכיי, נוגעת לי בטוסיק וצוחקת, וכשאני מתאפרת היא מסתכלת עליי ומתפעלת: “אמא יפה, נכון, אמא?".

אני שוקלת 35 ק"ג פחות ממה שהייתי לפני שש שנים ובכל זאת כבר חציתי את רף 100 הק"ג. נרשמתי לאימונים אישיים, שעולים לי לא מעט. שלוש פעמים בשבוע, בעשר בבוקר בדיוק, אני מתייצבת אצל אלכס, המאמן הקשוח שבכל רגע מנוחה צועק לי באוזן (“נו דוואי!") ומבקש ממני שאתלה על המקרר דמות שכמוה אני רוצה להיראות, בשביל ההשראה. הוא גם הרבה מעבר לזה, אני מצחיקה אותו מאוד, משגעת אותו להחליף את הפלייליסט (לא מזמן השתקתי טראנס קצבי של אימונים ובמקום זה שמתי לו את “הרדופים" של שלמה ארצי, הוא רצה לבכות). הגוף מתחטב, אני יוצאת בהיי מהאימון ומיד חותכת לי ירקות לסלט, לא מוותרת לעצמי, אבל בערב שוב, בדידות ושוב אוכל. אני חייבת למצוא לזה פתרון וכמה שיותר מהר.

בשיחת הזום עם הפסיכולוגית שלי הכרזתי בפניה שאני בדיכאון, שאין לי תחושת חיות או הנאה מדברים שמהם סופקתי פעם. שייכתי הכל למשקל, אף על פי שכמה ימים לפני כן שוחחה איתי אמי ושאלה “זה כל מה שאת? זה מה שמגדיר אותך? 20 הקילו האלו מעל השאר? תפסיקי עם השטויות שלך, גברת מרסל, עכשיו תני לי את הילדה לטלפון". רציתי להסכים איתה ועם זאת, ביקשתי גושפנקה גם מהפסיכולוגית. גם היא, כמו אמי, לא תלתה הכל בזה. “אולי את באמת קצת בדיכאון", אמרה לי ופרשה בפניי כל מיני שאלות, ביקשה שאענה עליהן ולפי זה תשקלל. בסוף יצא שאני בדיכאון קל. היא הציעה, בתור התחלה, כל מיני דברים נטורופתיים שיעזרו ואם לא - נתקדם משם. סירבתי.

טבעי או לא, התגברתי על הכל ועל יותר מכך בעברי, אצליח גם עכשיו. רק שאמצא דיאטה שתיטיב איתי. חמותי מציעה פליאו, המאמן מציע תזונה נכונה, אבל קשה לי מאוד, ואבא שלי אומר שזה יפה ככה והוא תמיד אהב שמנות. בסך הכל איש שמעודד להצלחה ואמביציוזיות. “את צריכה ללמוד איך למלא את הריק הזה", אמרה הפסיכולוגית, “לא חייב שזו תהיה זוגיות, אולי עוד סדנאות, אולי חוג מסוים, אולי תטוסי קצת?".

פה כבר הפסקתי להקשיב, הרי בכל פעם שטסתי משהו בי נח קצת, נרגע, קיבל כוחות. עם זאת, מאז שנולדה גפן היה לי קצת קשה יותר לטוס, שוב, מהסיבה הזו שהיינו לבד, אני והיא - ואת עזרתי קניתי בכסף. חיבוק שנרכש בכסף, גם אם המון ממנו, לא מחליף ידיים של הורה, ארצה או לא. זה עדיין כך, עניין הבייביסיטר, אבל עכשיו יש קצוות עזרה יפים מאביה, אבקש ממנו. אני בחיפוש טיסות, אכוון את זה לראש השנה, אחיותיי עושות את החג עם משפחות הבעלים/הנשים שלהן. אבי עם חבריו מבית הכנסת, ואמי בשלה.

אין לי שום רצון להגיע לבית חברים עם יין ופרחים ולהקשיב לבדיחות פרטיות של משפחות אחרות. אטוס לקבל השראה, החלטות, ולהתבונן, בעיקר להתבונן. הכל יקר כל כך. ראש השנה, ערב חג, די קשה למצוא. פלרטטתי בראש עם ברלין, כמעט תיניתי אהבים עם אמסטרדם, ורגע לפני שלחצתי אישור על הזמנה למדריד, נזכרתי באיים של יוון. פעם, בהחלטה ספונטנית, לקחתי מעבורת מאתונה לאגינה, ומשם לשאר האיים, אחרי שבוע שבתי הביתה עם ספר חדש, לדעתי זה היה "דמעות של יין", אבל מי זוכר.

פעם ביוון פגשתי איש אחד, אני לא זוכרת איך, לדעתי דרך אחת האפליקציות שהיו אז. עוד הייתי רווקה וכהרגלי, אהבתי לטוס לבד, כמו היום. יוון הייתה אז במשבר הכלכלי הגדול שלה, והוא היה נאה מאוד, כך אני זוכרת אותו לפחות. גבוה, שיער שחור עם קצוות כסופים, והיה לו קול בס כזה. הלכנו לאחת הטברנות, היה כבר די מאוחר והמקום מלא בחציו. על הבמה זמר אחד עם מיקרופון שנראה לא מחובר לכלום ונגן בוזוקי מבוגר מאוד. איך אני זוכרת? בעיקר דרך רגלו, היא רעדה והוא חבט בה עם הבוזוקי בכל פעם שנסחפה. האיש ההוא היה מודאג מאוד, סיפר לי שעמד לפני אירוסים וברגע האחרון ביטל הכל כי הבין שעתידו בחברת החשמל של יוון מוטל בספק.

בעיניו ראיתי (טוב, הנחתי, למה אני צריכה להתיימר כל הזמן?) שמלכתחילה הוא לא רצה להינשא. גם הוא, כמוני, מטייל לבד, אוכל לבד, לעתים, חולק תשוקה עם מישהי, אבל הולך לישון לבד. דיברנו בעיקר על התופת הכלכלית ואז שתקנו, הוא לא העז לגעת בי כל הערב, גם אחרי שני קראפים של יין אדום מקומי וגם כשליווה אותי אל המלון. בסוף נשק ללחיי כמו ג'נטלמן אמיתי. אומנם לא היו המון נושאי שיחה, אבל הייתה שם משיכה, את זה אני אומרת לכם בוודאות. אין לי מושג למה לא מימש אותה, אולי ציפה שאני אזום יותר, אבל אחר כך, במלון, שוחחנו שוב באותה האפליקציה ואהבנו דרך האנגלית הקלוקלת של שנינו עד שנפלנו אל השינה.

לא יודעת למה נזכרתי בזה עכשיו. אולי כדי לשכנע את עצמי לנסוע בלי ייסורי מצפון, להבין, כמו שידעתי כל החיים, שאני יותר מכפי משקלי ולהיכנס לפרופורציות. יש לי ילדה מדהימה, יחסים טובים עם הגרוש ועבודה שאני אוהבת, ואת חיי החברה והאהבה שהיו לי פעם, אשיב מתישהו, בתקווה שייענו לי. אז המכנסיים קצת לוחצים, אנסה לטפל בזה. ואם לא אצליח - אקנה שמלה. זהו, סלוניקי. נראה לי שאסע לסלוניקי.