היסטוריונים שינסו להבין את ״תורת הספין והשקר״ של בנימין נתניהו יוכלו לעלות על הסיפור בזכות חמש שנים ושתי מילים: ״מתווה האו״ם״. כך כינה נתניהו היום את המתווה שהציג בחגיגיות לעם ישראל אז, באפריל 2018. אלא שאז, במסיבת העיתונאים ההיסטורית והפומפוזית שבה כיכבו נתניהו (בתפקיד החתן), שר הפנים אריה דרעי (הרב ומשגיח הכשרות) והיועץ לביטחון לאומי מאיר בן שבת (אבי הכלה), זה לא היה מתווה האו״ם, אלא המתווה של נתניהו.
אושר ביצוע מעצרים מנהליים: אלו ההחלטות שקיבלו נתניהו והשרים
הטכניקה המבריקה הזו, שבה יום אחד אתה מציג הסכם שהשגת במהלך מדיני ממושך ומבריק כהישג אישי מזהיר, וכעבור זמן אתה מציג את אותו ההסכם כסוג של גזירה שהפיל עליך האו״ם השנוא, היא שהביאה את נתניהו לאן שהביאה. הוא? מה לו ולהסכם הזה? זה האו״ם השנוא, האו״ם־שמו״ם, שהביא עלינו את המכה הזו, עד שנתניהו התעשת והצילנו מידם.
ב־2018, כשהציג את המתווה הזה בהתרגשות ופאתוס, לא חסך נתניהו מילים: הוא זיהה כאן קרדיט פנוי וקופון עזוב, והתנפל עליהם. הוא החמיא לבן שבת (בצדק) שעמל קרוב לשנה על ההסכם, ״בהנחייתי האישית״. הוא הסביר שזה הסכם היסטורי, הישג נדיר, הדבר הכי טוב שאפשר היה להביא, אחרי ש״המדינה השלישית״ חזרה בה. הרי אי אפשר לגרש את המסתננים בלי יעד מסודר שיסכים לקבל אותם. אז הנה, לא צריך מדינה שלישית. האו״ם הסכים ללכת לקראת ישראל ולקח אחריות על הוצאת מחצית ממסתנני העבודה. האמת? זה היה הסכם מצוין שפוטר את ישראל בבת אחת ממחצית הצרה. את המחצית השנייה אפשר לפזר ולהוציא אחר כך, בדרכים שונות ומתונות. אה, לא?
אז הוא הסביר ששאר המסתננים יקבלו מעמד ארעי לחמש שנים בלבד. היום הוא טוען ששאר המסתננים היו מתאזרחים. שזה אסון לציונות, כידוע. השאלה היא מה נתניהו גילה בדקות שאחרי מסיבת העיתונאים, שלא ידע לאורך שנה שלמה שבה הוא עצמו עמל, יחד עם בן שבת וצוות גדול נוסף, על הפתרון. מה הוא גילה פתאום. איזה אור זרח עליו לפתע. את התשובה פרסמתי מזמן: שיחת טלפון נזעמת שהגיעה מבנו יאיר, שטלטלה אותו עד כדי כך שמיד בהגיעו בחזרה ללשכה, דקות אחרי סיום מסיבת העיתונאים, הוא הורה בקול רפה ״לבטל הכל״.
זה הניהול של נתניהו: אפס כישורים, אפס יכולות, אפס תכנון, אפס אחריות. הכל מאולתר באופן תזזיתי, מזגזג את עצמו בתנועה, מיטלטל מקצה לקצה על פי תנועות הרוח והאוושות הרפות ביותר. וכשמשהו כבר מתוכנן כמו שצריך, כמו מתווה המסתננים, אז קוברים אותו קבורת חמור תוך חצי דקה, כי שפי פז אמרה משהו או מאי גולן דרשה משהו. ואם זה מזכיר לכם את מתווה הכותל, שעליו טרח ועבד במשך שנה שלמה, בהנחייתו של נתניהו, מזכיר הממשלה (דאז) אביחי מנדלבליט, אז אתם צודקים לגמרי.
אותו סיפור בדיוק, עם השלכות קשות בהרבה מעניין המסתננים. ממשלת נתניהו אישרה, בהצבעה, את מתווה הכותל. אלא שאז החלה התקשורת ברחוב החרדי לתסוס, הפעילה לחץ על הח״כים, שהפעילו לחץ על גדולי הדור, שנבחו על נתניהו נביחה קצרה ופוף - מתווה הכותל מנוחתו עדן. שם התרחש השבר הגדול ביחסי ישראל והתפוצות, שבר שרשום כולו בטאבו ע״ש נתניהו והוא רק הולך ומעמיק, הולך ומתרחב.
במוצ״ש אירחנו ב״פגוש את העיתונות״ את השרה מאי גולן, מי שחייבת את חייה הפוליטיים למסתנני העבודה. כששאלתי אותה על ביטול מתווה המסתננים היא אמרה משהו כמו ״האו״ם לא יחליט עלינו״. זו הייתה רמת הטיעון. אלא שיש בעיה: האו״ם לא ״החליט עלינו״. האו״ם התנדב לעזור לנו, לפנים משורת הדין, ולגייס עבורנו מדינות קולטות במערב ליותר מ־16 אלף מסתננים. סתם ככה, כמחווה של רצון טוב. אלא שאנחנו רצינו ה־כל. מה הם חושבים לעצמם, החצופים מהאו״ם, שהם ייקחו אחריות (בחינם) רק על חצי צרה שלנו? שייקחו את כל הצרה.
זו דרכו של הימין הקיצוני, הנבער, הקנאי, שמסוגל רק להצהיר, לדרוש ולצרוח. זה, בקליפת אגוז, מה שהיה כאן סביב החלטת החלוקה ההיסטורית של האו״ם, בהצבעה ההיא שאישרה להקים מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל. החלוקה הגיאוגרפית בינינו לבין הערבים, על פי ההחלטה הזו, הייתה אסונית. גבולות אושוויץ, דכאו ומיידנק. הקו הירוק היה אימפריה בהשוואה לשלושת הנקניקים הצרים שהרכיבו את מדינת היהודים. אבל בן־גוריון, למזלנו, הבין שצריך להגיד ״כן״. כי לא תהיה הזדמנות אחרות.
היו שחשבו אחרת. קבוצה של אנשי רוח וציבור מהצד הרוויזיוניסטי, פרסמה אז מודעת ענק ב״ניו יורק טיימס״ וקראה לבן־גוריון להגיד ״לא״. החצופים האלה באו״ם יסגרו את העם היהודי בתוך גבולות השמדה, שנתיים אחרי השואה? לא יקום ולא יהיה. את הקבוצה והמודעה אירגן אחד, פרופ׳ בן ציון נתניהו. למזלנו, לא נתניהו היה אז בשלטון היישוב היהודי, אלא בן־גוריון. הוא אמר ״כן״. קודם ניקח מה שנותנים לנו - אחר כך נראה. ואחר כך ראינו, גדלנו, צמחנו, התרחבנו, התחזקנו והתעצמנו, בעוד הערבים ממשיכים ליילל ולהגיד ״לא״. עכשיו היוצרות התהפכו. שיהיה לנו בהצלחה.