לו הייתי ילדה בתקופת הצנע, והיו מאלצים אותי לרוץ למשאית הקרח ולחזור הביתה עם בלוק של קרחון, סביר להניח שלא רק הקרח לא היה שורד בדרך, גם אני. בכל פעם כשאני נתקלת בעניין פעוט של המודרניזציה שמוציא אותי מאזור הנוחות, מקרר ששבק חיים למשל, אני מנסה לזכור שכשההורים שלי היו ילדים, הם לא פתחו וסגרו 30 פעם ביום את דלת המקרר סתם כדי לבהות ולתהות “מה יש לאכול", ושהסבים והסבתות שלי הלכו לקבל ביצים עם תלושים ולא זרקו את הביצה לפח רק כי משהו בצבע שלה לא היה נראה להם.
פעם הייתי נעלבת כשאמרו שאני נחמדה מדי | טליה לוין
אני מעדיפה לנטוש את סל הקניות לפני שהוא נוטש אותי | טליה לוין
אז למרות הרומנטיזציה בגבר שהולך להביא בלוק קרח הביתה לאשתו, הם לא היו משתמשים בקרחונים לשמפניירה שמקררת להם את היין הלבן. לא נעים לומר, אבל בין השלב שבו חיכיתי לטכנאי שיגיע לתקן את המקרר לבין רגע קביעת מותו של הזצוק"ל שנרכש רק לפני שלוש שנים, ירדתי לסופרמרקט וקניתי שקית קרח ומיד קיררתי שם שני בקבוקי בירה. שיהיה משהו קר לשתות בערב מול חתונמי.
יוסי הטכנאי הגיע אליי בתוך פחות משעה. זה היופי בעידן התחרות, שבו אנשי שירות מבינים שבמקרים מסוימים בן אדם לא יכול לחכות עד למחרת בבוקר. מקרר זה פיקוח נפש, וכל הקודם זוכה. בפעם הראשונה סימסתי לטכנאי שהיה עסוק מאוד ואמר לי להוציא את המקרר מהחשמל ולחכות שעתיים ואז להחזיר ולהודיע מה קורה. לא השתכנעתי מהדיאגנוזה והתקשרתי לטכנאי הבא שקפץ לי בגוגל ונשמע נחמד בטלפון. זה מה שהולך היום, נחמדות. וזמינות. הכי חשוב שהטכנאי שלך יהיה פנוי. אחרי משחק קטן בטינדר טכנאים, הפור נפל, סוויפ ימינה, יוסי מגיע.
“אני בדרך", עדכן כמו רובין הוד, וכל התקוות והחלומות שהיו לי בלב עד אותו רגע נתלו בדמותו העלומה. לחכות לטכנאי זה כמו לצאת לבליינד דייט. את אף פעם לא יודעת מי יגיע, ואיך הוא יהיה, אם הוא ידיף ריח טוב, אם הוא לא מתחזה ואם הוא יודע מה הוא עושה ואפילו לא יבקש אקסטרה על תיקון לפני שהוא הולך הביתה.
“אישה במצוקה היא כמו חיה פצועה", הוא אמר אחרי שהודיתי לו על מהירות התגובה וההגעה. ואז, כשהוא ראה אותי מוציאה עשרה בקבוקים של יין מהמקרר כדי לפנות אותו לקראת ההחייאה, הוא כנראה הבין שהמצב היה יכול להיות גרוע הרבה יותר. “אני עדיין לא מתחתנת", הסברתי לו אחרי שקלטתי את המבט ההמום לגבי מלאי הבקבוקים שהיה אצלי בדירה. “זה פשוט לכתבות יין לכבוד ראש השנה". לכאורה.
פחות מחמש דקות חלפו מרגע ניתוק המכשירים וניסיון ההחייאה והחולה מת. “אני לא רוצה סתם לנסות לתקן פה, עדיף לך חדש", הוא אמר ומיד הוצאתי לו את הכסף על הביקור וגם בקבוק בירה לאות תודה, כי כמובן ששכחתי לקרר מים אחרי שקניתי את הקרח.
אחרי הביקור הזה הבנתי שבעצם אני רגילה שעובדים עליי. כשמישהו מתנהג בצורה ישרה איתי, במיוחד אנשי מקצוע, במקום לקבל זאת כעובדה מובנת מאליה אני יוצאת מגדרי כדי להודות על המחווה. זה מזכיר לי שפעם יצאתי עם בחור שהציע לבוא לאסוף אותי בכל פעם שנפגשנו. כל כך נפעמתי מהמחווה, עד שחבר קרוב אמר לי שזה אלמנטרי ותהה: “עם מי יצאת עד עכשיו?".
התובנה השנייה שהכתה בי עוסקת במכשירי חשמל. בלוקים של קרח או מקררים של אמקור משנות ה־60 שפועלים על מנוע ידני, או אפילו על מנואלה, מחזיקים מעמד הרבה יותר מכל המוצרים המשוכללים שקיימים כיום, שחוץ מלדבר הם עושים הכל ועולים בזול, יחסית. זה קורה כמובן כדי שנחליף אותם מהר ונמשיך את שרשרת הייצור, והרכישה המיותרת של מוצרים שילכו לגריטה. מוצרי צריכה שעובדים על כוח סוס, הם בול כמו חברות פארמה שלא ממש רוצות שנירפא, אלא שנהיה תלויים בהן לנצח.
הרשתות החברתיות עשו ללא ספק שינוי עצום בכל הנוגע למהירות השירות. אם בעבר היינו צריכים לחכות חמישה ימים למקרר חדש, עכשיו אפשר להזמין ולקבל בתוך יום. פחד אלוהים.
אני מודה שנוחות היתר הזאת מכניסה אותי דווקא לחוסר נוחות משווע. לקלות הבלתי נסבלת של הרכישה, לקלות הבלתי נסבלת של חוסר האונים שנופל עלינו כשמשהו מתקלקל, הקלות הבלתי נסבלת שבה אנחנו נשלטים על ידי חומר, מקרר מסכן ניהל לי את החיים במשך יומיים. היי, אנחנו צאצאים של פרטיזנים!
כשהייתי ילדה, אמא שלי הייתה שולחת אותי לשכנה לאחסן אצלה דברים כשהיא הייתה מנקה את המקרר ומפשירה ממנו את הקרח לפני פסח. היום זה לא קורה, כי יש למקררים מערכת קרח משוכללת שממיסה את עצמה. אבל יש משהו שלא משתנה גם ב־2023 - חבר אמיתי הוא עדיין זה שמפנה לך מרצונו החופשי מגירה במקרר עד שמגיע לך החדש.