תשובה לטור של קלמן ליבסקינד: בשבוע שעבר נפל דבר. התברר לי, למרבה התדהמה, שכשאני שונא, אני במרעי. ועוד גיליתי, שמאז הבחירות האחרונות, אני בעיקר שונא! אבל זה לא הכל. התברר לי עוד, שאין לי זכות להטיף, שאני משמש שופרו של כל מי שמקלל ומגדף, שאני מסייע לפירוק צה"ל ואפילו סייעתי לפרויקט גיוס חללי צה"ל לטובת משהו (מודה: אין לי מושג על מה מדובר). בעודי מנסה להתארגן כדי לאסוף את השברים של מי שהייתי, ניחתה עלי מכת המחץ עם המשפט שלפיו "אני לא במעמד לדבר על החינוך של מישהו".
הסערה סביב דברי אוחנה: "התנהלות עבריינית של אנשים שאיבדו את זה"
כינוס הועדה לבחירת שופטים: המכה שספג השר לוין לפני הדיון בבג"ץ
לאן ממשיכים מכאן? דבר ראשון, הצלחתי לקבל עיכוב ביצוע של פסק הדין. אישרו לי לכתוב עוד טור שבו אני יכול לשרבט מה שעולה בדעתי, בטרם תיפול על מקלדתי המאכלת ואיאלץ להשלים עם מעמדי החדש. אז תודה לך, קלמן, מעומק הלב. מעריך את הסבלנות והחמלה שאתה מגלה כלפיי. כמו גם את ההזדמנות האחרונה שנתת לי. זה לא יקרה יותר.
נתחיל בשנאה. אני מניח שהנסיבות המקילות של ליבסקינד הן שהוא בפוסט־טראומה. בשנים האחרונות הבחור הצליח לקושש פעמיים או שלוש פעמים מספיק אומץ כדי להישיר מבט אל תוך מכונת הרעל הביביסטית ולשרבט כמה מילים בגנותה. בכל הפעמים הללו הוא טופל מיד, טיפול פרימיום. תשמעו, זה לא נעים. המכונה הזו יודעת להעביר את קורבנותיה חוויות לא פשוטות.
עקבתי אחרי ליבסקינד בהרפתקה הזו, וקצת ריחמתי עליו. בכל זאת, אני מכיר את המכונה הזו מקרוב, וסימניה צרובים על גבי (אבל לא בנשמתי). אני מעריך שליבסקינד למד לקח. בסוף, אף אחד לא רוצה שיזרקו אותו מבית הכנסת (מטאפורה). אז ליבסקינד הפך לילד הכאפות של המכונה. התיישר. אל תשפטו אותו. אף על פי שזו הבחירה שלו.
לגבי השנאה שלי: היא כל כך יוקדת, השנאה הזו, שכשבנימין נתניהו קרא לבני גנץ להצטרף לממשלת הרוטציה כדי להציל את ישראל, להיכנס מתחת לאלונקה כדי להושיע את העם, בלעתי צנצנת שלמה של כדורים נגד בחילה, סתמתי את האף, ירקתי שלוש פעמים ותמכתי בהצטרפות של כחול לבן למיזם הזה. בכל זאת, הרי נתניהו אמר לגנץ "בלי טריקים ובלי שטיקים" ואריה דרעי נתן ערבות אישית!!! חטפתי מהמחנה שלי באבי־אבי (שהיה בכלל ביביסט), אבל התגברתי. איך זה נגמר, כולם יודעים.
בניגוד לליבסקינד, אני לא למדתי לקח. המשכתי בסורי. בשבוע שעבר, מיד לאחר שבלעתי את גלולת השנאה היומית, הבעתי בעמודים האלה תמיכה ב"מתווה כהנא". מתווה שמשאיר את נתניהו בתפקיד ראש הממשלה ומקים, שוב, את אותה ממשלת אחדות שאותה נתניהו פירק דקה אחרי שקמה, בפעם הקודמת. ומרוב שאני שטוף שנאה, השבוע כתבתי שצריך להגיד "כן" למתווה של נתניהו, כדי להציל את המדינה. זה לא כל כך הצליח לי, כי מי שלא אמר "כן" למתווה נתניהו הוא נתניהו עצמו, ונאלצתי להרגיש שוב איך שהרגישו כל הכסילים המשוטים שהתפתו לנתניהו לאורך השנים, אבל מי סופר.
מה שהרתיח את דמו של ליבסקינד, המטיף הלאומי, הוא מה שכתבתי על הציונות הדתית ועל מערכת החינוך. "אתה כותב על המשפחה שלי", זעם, והפך אותי לאויב המחנה כולו. נו, טוף, נהג להגיד יצחק שמיר במצבים האלה. אני מנסה לפשפש במעשי ונזכר שתכלס, המציאות שונה. מתוך כל עיתונאי המרכז המיינסטרימי, אני הייתי העיתונאי האוהד ביותר לנפתלי בנט ואיילת שקד, מהרגע שבו הגיעו לפוליטיקה. למעט התנגשויות נקודתיות, חשבתי (ואני עדיין חושב) שהצמד הזה הביא לפוליטיקה הישראלית רוח חדשה ורעננה, הערכתי את היצירתיות, הכישרון ויכולת הביצוע. כן, הרבה לפני שהוקמה ממשלת השינוי.
מעולם לא נבהלתי, חבטתי או הכפשתי את חובשי הכיפה שהגיעו לתפקידים בכירים במערכת הביטחון. יעקב עמידרור, יורם כהן, אלעזר שטרן ועוד רבים ומצוינים, מטובי בניה של הארץ הזו. לאורך כל שנותיי בתקשורת אני משבח ומעלה על נס את תרומתן של הכיפות הסרוגות למערך הלוחם של צה"ל. חילי טרופר ומתן כהנא נמנים עם הפוליטיקאים האהובים עליי ביותר.
נראה לי מוזר לגבש אליבי מול האשמותיו של מי שהפך את עצמו לזנבו של מחנה שבו מככבים טיפוסים כיעקב ברדוגו, אבי רצון (תכף נחזור אליו), שמעון ריקלין ודומיהם. מחנה שחלון הראווה שלו מקושט במנהיגים דוגמת דודי אמסלם, טלי גוטליב, מאי גולן, ניסים ואטורי, גלית דיסטל אטבריאן ועוד כמה תכשיטים שמתחרים ביניהם סביב השעון מי יקלל יותר את צה"ל והשב"כ, מי יבייש יותר את המדינה, מי יגרום יותר נזק לכל מה שנבנה כאן ב־75 השנים האחרונות.
בעוד טורו של ליבסקינד ובו גיליון הציונים להתנהגותי מצהיב בדוכנים, הבליחה טלי גוטליב עם האמירה שצה"ל והשב"כ עובדים אצל המחבלים הפלסטינים. כמה דקות אחר כך פורסמה כוונתו של "שר החינוך" יואב קיש להדיח את דני דיין (פאר הציונות הדתית) מתפקיד יו"ר "יד ושם", כי לאסונו הזמין את קרן פלס לשיר באחד מאירועי המוסד, אף על פי ששרה פעם את "התקווה" בהפגנה בקפלן.
חלפו עוד כמה דקות ואיתמר בן גביר החליט לבטל את שיגורם של בכירי משטרה להשתלמות בהרווארד, על חשבון קרן וקסנר. מישאל ועקנין, מסיפורי ההצלחה המפעימים של ציונות דתית פלוס פריפריה, הפך לשק החבטות של שלמה קרעי ודודי אמסלם. וזה רק מה שקרה בסוף השבוע שעבר. אני פוטר אתכם מחזרה על שלל הפאדיחות והמבוכות שעולל המחנה של ליבסקינד בימי השבוע הזה.
נזכרתי שפעם, כש"מעריב" נכנס לכינוס נכסים תחת ידיה של אי.די.בי, רכש אותו כסיל שימושי בשם שלמה בן־צבי. הוא פיטר אותי. לזכותו ייאמר שאמר לי שהוא רוצה שהעיתון יהיה יותר יהודי. הקמנו אז עיתון אלטרנטיבי ("סופהשבוע"). ניהלתי מלחמה עיקשת על זה שקלמן ליבסקינד יבוא איתנו. והוא בא. לא, לא עשיתי את זה כדי ש"מעריב" יהיה יותר יהודי. לדעתי, אני לא פחות, אולי אפילו יותר יהודי, מליבסקינד. אבל זה עניין אישי. ביהדות, לתפיסתי, אין דרגות והיררכיות. כולנו יהודים. השאלה היא אם כולנו בני אדם.
הבעיה שלי עם ליבסקינד היא שהוא יודע את האמת, או שיש לו כלים לדעת את האמת, אבל הוא לא משתמש בהם. אם יש בעיה, אני מוכן לסייע. מתהלכים בינינו מאות אנשים שעבדו עם נתניהו מקרוב. שהיו שם, בתוך החדר. שחוו את הטראומות והאסונות הניחתים על כל מי ששם נפשו בכפו והולך לשרת את בני המשפחה הזו.
אם קלמן לא מסוגל לבד, אני מוכן לחבר אותו אליהם. לא מדובר בסמולנים. חלק מהם עדיין מעריצים את נתניהו. לא מדובר בסוכנים זרים. מדובר בישראלים טובים, פטריוטים, רובם אנשי ימין, חלקם חובשי כיפה. לכל אחד מהם סיפור אישי והכל מתאחד לפסיפס ענק ומחריד של טירוף, של התנהלות חזירית מחליאה, של תהליך קבלת החלטות מעורער ומדורדר, של עזובה מוחלטת ואופורטוניזם אינסופי.
קלמן גם יודע שאין כאן סוגיה של ימין או שמאל. הוא יודע שגדעון סער, זאב אלקין, נפתלי בנט, איילת שקד, מתן כהנא ועוד כמה, הרבה יותר ימניים מנתניהו. הוא יודע שהקולקציה שנאספה סביב נתניהו כוללת מספר רב מאוד של אנשים שהקשר שלהם לימין אידיאולוגי מקרי עוד יותר מהקשר של גלית דיסטל אטבריאן להסברה. הוא יודע שצחי הנגבי היה בקדימה. שניר ברקת היה בקדימה. שאבי דיכטר היה בקדימה. שיואב גלנט היה בפורום חווה, מזכיר צבאי של שרון ותומך מובהק בהתנתקות. ואלי כהן הגיע לפוליטיקה על הגב של כחלון והיה איש מרכז מובהק. והרשימה עוד ארוכה.
קלמן גם יודע למה בוטל מתווה המסתננים דקות אחרי שהוצג. למה עוכבה ההחלטה להוריד את המגנומטרים מהכניסה להר הבית. מה קרה סביב תאגיד השידור הציבורי, שבו קלמן מככב היום. מה קרה בפרשת אלאור אזריה. אני מאמין שהוא יודע מי מקבל את ההחלטות בקן הקוקייה הקרוי גם "מעון ראש הממשלה". הוא ראה את מכונת הרעל דורסת אנשים טובים שניסו לחלץ את ישראל מהמערבולת שאליה נקלעה והקימו את הממשלה הקודמת, שנראית עכשיו כמו גן עדן עלי אדמות מול ממשלת הבלהות הנוכחית. הוא שמע איך קוראים לא להכניס אותם לבתי הכנסת. והוא עוד מדבר על שנאה.
קלמן יודע מי שלח את אורלי לב וכנופייתה לטנף משפחה שכולה. ומי שלח את החבורה שהתגודדה חודשים ארוכים מול ביתה של ליאת בן־ארי, כשהיא מפיצה עליה ועל ילדיה עלילות דם. נדמה לי שקלמן שמע גם את אבי רצון, מהעשבים היותר שוטים של ערוגות הרעל, מכנה השבוע את תא"ל דניאל הגרי, דובר צה"ל, בתוכנית הרדיו שלו, "הטמבל הלאומי". הגרי, האיש שנלחם כבר קרוב ל־30 שנה כדי שרצון יוכל לטנף אותו, מפקד השייטת לשעבר, ראש אגף המבצעים בחיל הים ומטובי בניה של הארץ הזאת. אני מניח שקלמן התפלץ השבוע כשקרא ציוץ של טרלול המכונה גם אבישי בן־חיים, שכתב כי "מנהיג ישראל השנייה מדבר באהבה ובכבוד לגנץ, כי זה האתוס של המחנה".
כן, בן־חיים סבור שבני גנץ זוכה מהמחנה שלו לאהבה וכבוד. בני גנץ, שהמכונה הביביסטית דרסה, רמסה, גידפה, השחירה, הכפישה, טינפה ורדפה לאורך כל הדרך, עד שהתפתה להיכנס תחת האלונקה ואז חטף את הסכין החלודה בין הצלעות. אז ליבסקינד יודע את כל זה, או שהוא יכול לדעת ופשוט לא רוצה. אותי זה מעציב. כמו גם העובדה שהציונות הדתית המפוארת (באמת) עברה השתלטות עוינת על ידי שתי מפלגות תאומות המייצגות גזענות, משיחיות, לאומנות ובעיקר אפסות מוחלטת בכל מה שקשור לעבודה אמיתית.
את עבודתו הנוכחית מקדיש ליבסקינד להכשרתה של מכונת הרעל, לגיבוי ממשלת האסון הנוכחית שלוקחת אותנו לחורבן כולל, ולפירוק מה שנשאר מהברית הישראלית באמצעות התקפתו הפרועה על העדה הדרוזית. חלק ממה שהוא כותב על הדרוזים נכון. מתברר שהם לא מושלמים. קשה איתם. יחד עם זאת, המצב מורכב. העדה הזו קשרה את גורלה בגורלנו ברגעים הכי קשים שלנו. בניה נופלים על הגנת המדינה באחוזים גבוהים מבנינו. אי אפשר להמתין עם פירוק השותפות איתה לימים רגועים יותר?
בכל זאת, באחד המשפטים שהוא כתב בשבוע שעבר, מצאתי נחמה כלשהי: "גם לנו", הוא כתב, "יש געגועים לשמאלנים של פעם. געגועים ליצחק רבין, שייסד את ההתיישבות הראשונה בגוש קטיף". ואללה. פתאום נזכרתי ברבין. הכרתי אותו. אהבתי אותו, על מגרעותיו ויתרונותיו. האמת היא שגם אני מתגעגע אליו. באמת, לא היינו צריכים לרצוח אותו. השנאה העבירה אותנו על דעתנו. סליחה, קלמן.
הטור המלא יתפרסם ב"מעריב סופהשבוע"