סיפרה לי האישה התוניסאית שדומה כל כך לסבתי איך בתור ילדה בג'רבה, ציפתה מאוד לימי הסליחות. אף שבפי המקומיים כונו הימים הללו “אימת הסליחות" או “הימים המאיימים", היא אהבה אותם. הלילה מעולם לא קסם לה, עוד בינקותה סירבה לעצום עין, גם אם בטנה הייתה מלאה בחלב אמה ושקט וחשוך, כלום לא עזר, השינה לא באה אליה.
לשטוף את האגו | מרסל מוסרי
שלום, חבר | מרסל מוסרי
לעומת זאת, בבקרים ישנה שנת ישרים. לא יודעת וגם לא שאלתי, אבל אני מניחה שחכמים ישנים בבוקר. חשבו על זה - השמש מאירה על כל פושע או מפלצת המתדפקים על דלת. הירח סהרורי ושמן מדי, הוא משאיר את הקרבות למשטרה.
אמה לא ניסתה לדחוף קירות ולא להילחם בה, אלא קיבלה את זה. בהתחלה עוד ניסתה, דיברה אל לבה, שרה לה שירים, ערסלה אותה גם כשהייתה בת 4 או 5 וביקשה ממנה לעצום עיניים. הבטיחה הבטחות, נישקה וכלום.
פעם בשלושה או ארבעה לילות הסכימה לישון ובכל שאר הזמן - הפוך.
“את רחומה מדי", הפציר אביה באמה, “תחנכי אותה, כי אף בעל לא יישן איתה בבוקר".
לילה אחד, כשחזר קצת שיכור מהקלפים, ראה אותה ערה והיא ממיינת גרגרי שעועית. “יאללה מספיק", כעס.
“אין לי שינה", הביטה בו וחזרה אל השעועית, “זה מה יש".
הזלזול שלה בו, בתוספת כמה כוסות של מחייה לפני, גרמו לו לחלוץ את נעל העור שלו, להניף אותה ולחבוט בה. “עכשיו למיטה, כל האחים שלך כבר ישנים, תתביישי". הוא לא עשה זאת חזק, למען האמת, היא כמעט לא הרגישה את המכה. בפעם השנייה פספס ובפעם השלישית שוב חבט ושוב חלש. היו לה הורים טובים, אולי טובים מדי.
לפעמים, כך סיפרה לי, דמיינה שהוריה היו השכנים מלמעלה או למטה, “או שהייתי עושה את עצמי ישנה או שהיו קוברים אותי מתישהו. זיכה אותי הקדוש ברוך הוא", אמרה. בלילה ההוא עשתה עצמה בוכה, כאילו כאבו לה המכות, רק שלא ייעלב אביה. אחר כך ישבו שניהם על הספה, הוא שתה עוד כוס מחייה ולפני שקם אל מיטתו, נשק למצחה ולחש לה בערבית: “פרי השקט הוא שלוות הנפש, יא בומה".
“בומה זה ציפור של לילה יעני", סיפרה לי.
“ינשוף?", שאלתי.
“אייווה. עד היום, כל האחיות שלי קוראות לי ככה, בומה".
בזמן ששאר הילדים חיכו לפורים, פסח, שבועות - היא חיכתה לימי הסליחות. יומיים לפני שהתחילו לקח אותה אביה איתו אל השוק. “יאללה, תבחרי אחד יפה", עמדו שניהם מול בסטת האבטיחים. כך הרימה אחד, דפקה עליו קצת, הסתכלה על צורתו והשיבה למקומו, ועוד אחד, ועוד אחד, עד שצעק הרוכל: “מה, בומה? את מחפשת חתן או אבטיח?".
בדרך הביתה, כשאביה סוחב שני אבטיחים והיא אחד, שרו את “עננו" ואת “בן אדם, מה לך נרדם".
“בומה", שאל אותה, “יש לך הרבה סליחות לבקש השנה?".
“רק מכם אבא".
“אין דבר", אמר לה והוא מתנשף ומזיע, “אין דבר, את שומרת עלינו בלילה".
לבה חייך. “ואתה, אבא? תבקש סליחה?".
“הקדוש ברוך הוא סולח לי תמיד, הוא לא הבעיה".
“הוא מעל הכל, אבא", אמרה.
הם הגיעו הביתה, אמה בחוץ, מורידה כביסה לבנה מחבל מתוח.
“מעל הכל? את בטוחה?", קרץ לה. שניהם פרצו בצחוק, אמה צחקה איתם ונטלה מהם את כל האבטיחים. לאישה, לאמה, יש כוח של עשרה גברים, תרצו או לא.
ערב לפני הסליחות הכינה אמה “מרקה בלחוט", קוסקוס חריף עם חומוס ולצדו בורי טרי.
זו הייתה המנה האהובה עליה, אבל האבטיח קרץ לה. בסוף הארוחה ובזהירות מיוחדת, חתכה אמה את האבטיח, קוביות לילדים הגדולים, פלחים לקטנים.
“אמא, את נזהרת?", שאלה בומה.
“בואי תסיימי את, זה שלך", אמרה אמה והלכה אל החצר, לאכול את האבטיח עם כולם.
כמו ביד אומן הוציאה בומה את כל שאריות האבטיח וגילחה לגמרי את קליפתו מבפנים, אחר כך נטלה סכין חדה, וציירה בו חלונות קטנים עם מרווח מדויק ביניהם.
“אמא", קראה בומה מהחלון, “תחתכי לי את החלונות?".
אמה קמה ממקומה, לקחה קוביית אבטיח בידה ונכנסה אל הבית: “תפתחי את הפה שלך, תטעמי קצת מתוק", אמרה לבומה. היו פירות אמיתיים פעם, בתוניס. בומה הניחה את הסכין על השולחן, כדי שלא יריבו חלילה, ואמה לקחה אותה וחרצה באבטיח חלונות. אחר כך ניקו השתיים את המטבח, הניחו את האבטיח בצד ויצאו אל החצר, שם כבר התאספו עוד שכנים, חלק עם שקדים וחלק עם מלבי. אביה דיבר על ארץ ישראל, אחד אחר דיבר על הכנסת ספר תורה לבית הכנסת הגדול, והנשים דיברו אחת על השנייה.
והנה יורד הלילה ובעוד כמה שעות סליחות, השכנים מתחילים להתפזר לבתיהם, לא לפני שמביטים על בומה ומפצירים, “הסליחות בידיים שלך, אה?". ובומה מחייכת, רק בת 9 היא וכבר מרגישה חשובה כל כך, ואביה לוקח בעלות ומסנן: “בעזרת השם, בעזרת השם".
האבטיח מסתכל עליה והיא עליו, היא מתקרבת אליו בחרדת קודש, מכניסה את אצבעותיה בין חלונותיו ומלקקת, משהו מהמתק נשאר. והנה כמעט ועולה השחר, היא ניגשת אל חדרם של הוריה, אין לה דלת לדפוק עליה, רק וילון, אז היא לוחשת “באבא, קום סליחות, יאללה תקום, צריך לקום, סליחות". הוא מתעורר, מברך “מודה אני" והולך לנטול ידיים.
כשהוא מוכן, אומר לה “אל תחכי עד שאתלבש, אני מדליק לך את הנר ותלכי להעיר את כולם, תתעכבי על סמדג'ה, הוא קשה לו להתעורר". היא מהנהנת בהסכמה, אביה מדליק שני נרות, באחד מהם שורף את תחתיתו של השני ומדביק אותו בדיוק באמצע האבטיח. בומה אוחזת את האבטיח בידה, במרכזו הנר דולק ומאיר ריבועים מתוך חלונות האבטיח.
“צדיקה, לכי תעירי אותם, צדיקה", הוא נושק לראשה. גם אמה מתעוררת, פותחת לה את הדלת, מיישרת את שמלתה ולוחשת “ראבי מעאקי, יא בנתי'" (אלוהים איתך, בתי).
וכך הולכת בומה, הינשוף של השכונה, בין הבתים צבועי הלבן והטורקיז ולוחשת “סליחות, לקום לסליחות", וכשאף אחד לא קם מגבירה את קולה, וכשמתחילים להיפתח החלונות, מצטרפים אליה עוד ילדים, וכשכבה הנר מתווכחים הבנים מי ידליק לה אותו שוב, לא משום הפלירטוט אלא משום הגבריות, שלהם מותר להדליק אש ולה לא.
ויוצאים המתפללים לאמירת הסליחות, וגבאי בית הכנסת כבר מבשל קפה על אש גלויה ועושה סולחות בין מתפללים במריבות, מהם ביקש מראש שישכימו קום ויגיעו, כי חבל על ספר החיים שלהם שיתלכלך. ורק כשכולם התעוררו והגיעו אל בית הכנסת (חוץ מסמדג'ה, הוא אף פעם לא מתעורר, אבל ביום כיפור בוכה פי שניים מכולם כמו לכפר על עצלותו), היא שבה אל ביתה, מניחה את האבטיח במטבח, אוכלת קצת לחם עם גבינה, שותה תה, ונרדמת במיטתם של אחיה שכבר התעוררו ויצאו מן הבית.
אני לא יודעת מה עלה בגורל האישה התוניסאית הזאת. נפגשנו מזמן, הראיתי לה את הצמידים שהורישה לי סבתי, כי אני קרויה על שמה, והיא הראתה לי את שלה.
“כשיבוא היום ותרצי לעשות ילדים", קרצה לי, “תורידי את הצמידים בלילה".
“למה?", לא הבנתי.
“כי אחרת כל השכנים יידעו מה עשית בלילה", צחקה. “בלילה שומעים הרבה דברים".
הסמקתי.
טוב, אם בומה אומרת, היא יודעת. מעניין מה איתה, הלוואי והיא עדיין ערה.
שנה טובה.