יותר מכל דבר אחר, סיפק הדיון בבג״ץ אתמול כותרת ברורה ובוהקת אחת: מאבק האיתנים הניטש כעת בישראל בין שני מחנות ניצים אינו בין ימין לשמאל, לא בין דתיים לחילונים, לא בין ערבים ליהודים. המאבק ניטש בין מקדשי מגילת העצמאות לבין שולליה. בין מי שסבורים שהדמוקרטיה הישראלית שואבת את ערכיה המכוננים מהמגילה, לבין אלה שסבורים שהמגילה היא מסמך חביב מאוד, אבל נטול נפקות ותוקף אמיתיים. או כפי שהיטיב לנסח זאת עו״ד אילן בומבך: ״37 אנשים שהיו חתומים על הכרזת העצמאות המהירה, הבהולה, החפוזה...״.
מתחת לשולחן: המסר שהעבירה הנשיאה חיות לעבר הממשלה
גוטליב והעימות החריג של חיות ואילן בובמך: הרגעים הגדולים מהדיון בבג"ץ
זה הסיפור כולו. 75 שנה היו האותיות, המשפטים, סימני הפיסוק והניקוד של ההכרזה הזו חקוקים על כל לב ציוני. הם מוכרים גם בעולם, בשפות רבות. אדניה של הדמוקרטיה הישראלית נשענים עליהם. אלא שעכשיו, זה לא מתאים לממשלה. צריך להתפלל שחוק היסוד הבא שיחוּקק בחיפזון לא יבטל את מגילת העצמאות ויעגן במקומה את מצע הליכוד. בעצם, נזכרתי שאין לליכוד מצע. אז מצע עוצמה יהודית, למשל.
לחצו כאן וקבלו את עיתון מעריב לחודש מתנה למצטרפים חדשים>>>
מבוכה נוספת שגרם עו״ד בומבך, בעיקר לעצמו, היתה ההסתמכות שלו, לאורך כל הדיון, על המאמר המפורסם שכתב השופט סולברג בעניין עילת הסבירות ב״השילוח״. הבעיה של בומבך היא ששכח שסולברג כתב אחר כך מאמר המשך. במאמר הזה, מתנוססת הפיסקה הזו: ״אני לא סבור שהשעה כשרה לביטול עילת הסבירות לחלוטין, אבל המגמה צריכה להתהפך. לא שימוש גובר, גורף, כברירת מחדל, גם כשהדבר אינו מתחייב. הצימצום והמיקוד הכרחיים".
הדיון אתמול היה מרתק. מי שצפה בו לא יכול היה שלא להתרשם מרמת הבקיאות של השופטים, עומקן של השאלות, המאמץ לרדת לשורשי הסוגיה ולהקשות על הצדדים, העותרים והמשיבים כאחד. כרגע קשה לראות איך זה ייגמר.
נכון, מי שחטפו אתמול יותר היו באי כוחה של המדינה, אבל השאלות הקשות הושמעו גם מול חלק מהעותרים. האם דווקא הסוגיה הלא־מרגשת הזו של ביטול עילת הסבירות היא קו פרשת המים שמצדיק שימוש בנשק יום הדין מצד בג״ץ? ההימור שלי: גם אם כן, זה יקרה ברוב לא גדול.
עד שתיפול ההכרעה, אסור לשכוח: בקואליציה הנוכחית יש כאלה שסבורים שישראל צריכה להתנהל על פי משפט התורה, ולא על פי ערכי מגילת העצמאות (סמוטריץ׳), יש כאלה הסבורים שהציונות היא סוג של מחלה ממארת (אייכלר) ועכשיו מתברר שמפלגת השלטון סבורה שהמגילה היא לא באמת מסמך מכונן, אלא יותר סוג של פתק חפוז שמהווה, במקרה הטוב, המלצה. על זה ניטש היום המאבק.
בעוד 15 השופטים חוקרים ומקשיבים לאין־ספור עותרים ומשיבים, קרה היום עוד משהו. התכנסה ועדת הכספים בראשותו של משה גפני ואישרה 500 מיליון שקל (חצי מיליארד) לצרכים שונים. כלומר, לא צרכים שונים מדי, אלא צרכים של חרדים ודתיים בעיקר.
הנה הפירוט: 123 מיליון לחינוך העצמאי של יהדות התורה; 115 מיליון לחינוך התורני של ש"ס; 96 מיליון למִנהל החינוך ההתיישבותי; 12 מיליון לצורכי "תרבות יהודית" (כולל עמותות חרדיות), לצורך מימון הנ"ל יקוצצו 31 מיליון מהמשרד לביטחון לאומי (כי כבר החזרנו את המשילות); 131 מיליון ממשרד הביטחון (כי כבר החזרנו את הביטחון); 32 מיליון מתקציב שיעורי עזר, כולל הסעות לתלמידים הנזקקים לסיוע (כי כבר סגרנו את הפערים); 18 מיליון מהאגף לאנשים עם מוגבלויות במשרד הרווחה (כי הממשלה הזו מנוולת); 28 מיליון מתקציב משרד הבריאות (כי הבראנו); 22 מיליון מסבסוד מעונות ומשפחתונים (לא צריך); 19 מיליון מעידוד המגזר העסקי (שיתעודדו לבד); 5 מיליון מסבסוד ריבית והלוואות במשרד השיכון ו־327 אלף מהרשות לניצולי שואה (כי כבר אין הרבה כאלה). איזו בושה.
וסיפור אחרון לסיום: אתמול נשאלה לא מעט פעמים השאלה מי צריך את עילת הסבירות. ״זו עילה אמורפית״, אמר ח״כ אביחי בוארון מהליכוד בכל אולפן אפשרי. אנשים שומעים על העילה הזו ונוחרים בבוז.
נשיאת העליון אסתר חיות תיקנה מעט את המעוות, כשציינה שגם עכשיו יש אין־ספור תיקים תלויים ועומדים שעוסקים בסעד שמבקשים אזרחים נגד החלטות שלטוניות הנגועות, לדבריהם, באי־סבירות קיצונית. ביטול עילת הסבירות שומט את הקרקע תחת הסעד הזה, ובעצם תחת אזרחים מוחלשים - מול עריצות ושרירות שלטון.
כולם מכירים את הדוגמאות מהעבר, ובראשן העובדה שרק עתירה לבג״ץ על בסיס אי־סבירות גרמה לממשלה למגן את מוסדות החינוך בעוטף עזה מירי רקטות וטילים. יש סיפור נוסף, אנקדוטלי בהרבה: סיפורו של אצטדיון טדי בירושלים. בית״ר ירושלים שיחקה שנים באורווה בשם ימק״א, שלא ראויה לאירוח שום דבר, בוודאי לא משחק כדורגל עמוס בעשרות אלפי אוהדים.
שנים ארוכות חיפשה עיריית ירושלים אתר מתאים להקמת אצטדיון ראוי. מצאו משהו ברכס שועפט, אבל זה נפל מסיבות שאינן תלויות בעירייה. ואז מצאו את המתחם הנוכחי, שעליו עומדים טדי וקניון מלחה. אלא שהייתה לזה התנגדות - ש״ס לא הסכימה. הקמת אצטדיון וקניון תגרום לחילול שבת נורא, אמרו בש״ס.
מה עשו? עיכבו את הפרוצדורה שנים. שיגרו אין־ספור מתנגדים לוועדות. זה באמת עיכב, אבל בסוף התהליך הושלם. כשהושלם, סירב שר הפנים פרץ (ש״ס) לחתום על האישורים הנדרשים. אחריו סירב גם שר הפנים החדש אריה דרעי. למה? ככה. לא הייתה סיבה. ניצלו כוחם לרעה.
הייתה עתירה לבג״ץ. בית המשפט גלגל את שר הפנים מכל המדרגות. ההחלטה לא לחתום היא לא עניינית, קבע בית המשפט, ונגועה באי־סבירות קיצונית. בינואר 1989 זה קרה. טדי הוקם ובית״ר מצאה בית, שהפך לאצטדיון הגדול בישראל. תחשבו על זה.