פתיחת השנה החדשה שולחים זה לזה איחולים שבמרכזם הכמיהה לכך שיהיה פה טוב יותר ממה שהיה בחודשים שחלפו. בשפה עממית: שהקללות יעופו ושיבואו ברכות מתוקות במקומן. בהתאם לכך, בחגים בכלל ובראש השנה בפרט, שוררת רוח אופטימית על פני האדמה. היא מנשבת לה קלות ומפיחה בנו תקווה ואושר.
אומץ, חרטה והשלמה: כך נראתה החופשה היוונית שלי | חיים אתגר
חבל שהייתי חייב לגלוש באתרי חדשות באמצע החופשה | חיים אתגר
אנחנו מביטים על ראש של דג ומבקשים הצלחות, מרביצים איזה רימון טוב ומתרפקים על עושר הגרעינים כסימן לבאות לזכויותינו, וממתיקים עם תפוח בדבש בתקווה עמוקה שתהיה לנו שנה מתוקה. אתם מכירים את הטקסים, ואני די אוהב אותם בימים כתיקונם.
אחלה חג ראש השנה. כי בסוף, כל אדם זקוק לרגע כזה בזמן שבו הוא יכול לתפוס את עצמו ולהגיד לעצמו את המנטרה הבאה, בוורסיה כזו או אחרת: מעכשיו הכל ישתנה. אני פותח דף חדש, נקי ומבטיח. לא אשתה יותר אלכוהול, לא אוכל יותר שווארמה בשתיים בלילה, אפסיק עם הבינג'ים בנטפליקס. מהיום אני אסגל אורח חיים בריא, אהפוך לבן אדם נחמד יותר, אהיה מכיל יותר לבן/בת הזוג שלי, אתייחס לזולת באורך רוח ובגדול אהיה ידידותי יותר לסביבה. בפשטות הסגנון הוא: "ממחר דיאטה".
בחסות המועד השנתי הזה אפשר לפנטז על ימים טובים יותר, על התחלות חדשות ולקבוע שאולי זה הסוף לחלקים הפחות מוצלחים שהיו בנו עד לא מזמן. "הכל בראש", יאמרו חובבי הניו אייג' ופרשני חג מודרניים. "מי שמחליט שיהיה לו טוב - זה מה שיקרה לו במציאות". אז אומרים. קשקושים.
נדמה לי שבמצב הנוכחי והכל כך גרוע ששקענו לתוכו, הן כאומה והן כיחידים בתוכה, אנחנו כבר מייחלים למשהו אחר לחלוטין וצנוע בהרבה, וזאת מתוך תובנה שעולם החלומות התפוגג לאטו עד שנאטם. לכן נסתפק באיחול קטנטן יותר - שרק לא יהיה גרוע יותר. זהו זה. אם נעמוד ברף הזה, דיינו, כבר הצלחנו באופן כביר.
הימים האחרונים איומים הרבה יותר מכל מה שהכרנו אי־פעם, ומה שיותר מדאיג הוא שלפנינו כנראה מועדים נוראים מזה. כבר התרגלנו למכות ולאלימות מחרידה בכביש, לכלכלה התקועה, לעליית מחירים וליוקר מחיה קובר, לדיווחים שקריים ברשת, למובילי דעת קהל מסיתים, ליצרני פייק ניוז, לעיתונאים מוטים, לפוליטיקאים מושחתים, לפוליטיקאים מטורללים, לפוליטיקאים טיפשים וחסרי כישורים, לנוכלים בתפקידים רשמיים, להשמצות על הצבא, להשמצות על המשטרה, למצב ביטחוני מחורבן, לרציחות במגזר הערבי בקצב ובסגנון שהיו מקובלים בסיציליה בשנות ה־70 וה־80, להידרדרות של התרבות ושל איכות החיים, לדריסה של עניים, לניצול של השכבות החלשות ולכל מה שמייחד מדינת עולם שלישי בואכה רפובליקת בננות.
יש עוד, אבל באמת שאין לי כוח לפרט את הרשימה האיומה שפלשה לחיינו בניגוד לרצוננו ודרסה את מה שהיה עברנו המפואר. זה מדכא אותי. את כל אלה אנחנו כבר מסכימים לבלוע בלי להיחנק. התרגלנו. בושלנו בסיר החם לאט־לאט. הציבור כעת סופג הכל, מוריד את הראש ואומר "יהיה בסדר".
כך שהברכה הנוכחית והמעודכנת, התקווה לראש השנה, היא שהסכר לא יתמוטט. כן, הוא כבר נפרץ מזמן, אבל בבקשה, בורא עולם, שיחזיק מעמד עוד קצת, עד שתחזור השפיות לעולמנו, עד שהכוכבים יסתדרו. עד שמשהו טוב יקרה לעם הזה, כי אם יהיה יותר רע, אנחנו כבר לא נעמוד בזה. הגב של הגמל יישבר.
אני קורא שוב את המשפט האחרון ורואה שכתבתי את המילה "עם". על מי אני עובד? אנחנו כבר לא ממש עם. אנחנו יחידות עצמאיות שהפחד שיהרגו בנו בגלל יהדותנו מאגד אותן, וגם זה בקושי. למה? כנראה שהציבור והעומדים בראשו לא רוצים ואולי גם לא מסוגלים לאחד את השורות. טוב לרבים לצוף בביב השנאה שבו אנו מתפלשים. למה? מעמד, כסף, מזוכיזם. אינסוף תשובות בקנה. בכל מקרה, הרכבת כבר יצאה. לכן מה שנותר הוא לחיות בשלום, לנסות לא לשסף זה לזה את הגרון.
אם הפתרון הוא קנטונים, שיהיה. אם הפתרון הוא פדרציה, שיהיה. אם הפתרון הוא ישויות נפרדות, שיהיה. אם הפתרון הוא מעגל חיבוקים, שיהיה. מה שעובד. העיקר שלא נגמור אחד את השני. השם, תן לנו סבלנות בבוא תשרי, תן לנו אורך רוח, כושר ספיגה משופר ושנה שלא תהיה גרועה יותר. כרגע נסתפק בזה.