כאוס ומבוכה בהארדקור
ואחרי שכתבתי את כל זה, אני אופטימי. כן, אופטימי. כי בסוף, ננצח. הסיבה פשוטה: אנחנו נחושים יותר, נואשים יותר, ואין לנו ברירה. אני לא מכיר ביביסטים שיאבדו את טעם החיים אם יריב לוין לא יצליח להשתלט על הוועדה למינוי שופטים. ההפיכה הזו לא מעניינת את רוב הציבור הימני. הם לא הצביעו עבורה. הם הצביעו למען ביטחון אישי, צמצום יוקר המחיה, הגברת המשילות. מכל זה, הם מקבלים קדחת. הם מאבדים אמון במנהיגיהם. רואים את זה בסקרים, רואים את זה גם בקבוצות המיקוד.
יש לך זמן פנוי? למה שלא תלמד/י אנגלית? לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
יש כאלה שמנסים ללמוד עכשיו את האלקטורט הליכודי. כלומר, הביביסטי. קבוצות המיקוד הללו מלמדות על תחושת מבוכה וכאוס גם בתוך ההארדקור. רואים את זה גם בקבוצות הוואטסאפ, הפייסבוק והפלטפורמות השונות של הביביסטים. הם מבינים שרימו אותם. הם סבורים שזו אינה ממשלת הליכוד שלה ייחלו, אלא סוג של מוטציה שנלקחה בשבי בידי בן גביר וסמוטריץ'. הם מביטים בנתניהו ורואים מנהיג זקן שקסמו פג. יוקר המחיה הורג אותם. מצד שני, הם גם לא מבינים את המחאה, לא מאמינים לאותנטיות של מאות האלפים שמפגינים. הם מאמינים שהבהלה מוגזמת. אבל אין ספק שבפעם הבאה שהם ייקראו לקלפיות, הם יחשבו פעמיים.
מול כל זה, ניצבים אנחנו. הישראלים שמצאו את עצמם מחדש. בתשעת החודשים האחרונים גילינו את עצמנו, את עוצמתנו, את יכולתנו, את עקשנותנו ונחישותנו. עוד גילינו, שממשלת הימין על מלא היא פיליטון מגוחך, רעשני, חסר טעם ודל תוצאות. רוב רובן של יוזמות הטרללת נבלמו. גלנט לא פוטר, חוק הגיוס לא עבר, דרעי לא חזר. המחאה מטילה מורא עצום על השלטון. הח"כים והשרים מבועתים, מרוטים, סחוטים. זהו קרב על עתידה של המדינה. זהו קרב על עתיד ילדינו. זהו קרב על הציונות, על ערכי מגילת העצמאות, על הדמוקרטיה, על מדינה יהודית ודמוקרטית־ליברלית, שתמשיך להיות אור לגויים, מגדלור עוצמתי לאויבים ומודל לחיקוי של רבים. אנחנו ננצח, כי אין לנו ברירה אחרת, אין לנו לאן ללכת, ואין לנו כוונה לוותר. שנה טובה.