לתעלולי ופעלולי נתניהו בארה"ב אין, עדיין, שום קשר עם מה שקורה בשטח ובישראל. רק אם התוצאה תהיה סוג של מהפך פנים־פוליטי בעקבות "ויתורים", יהיה על מה לדבר. כרגע מדובר בסערה תקשורתית עונתית שגם לה אין קשר עם מה שקורה בשטח. מה שהעין רואה כיום זה קלידוסקופ כאוטי שתחתיו מרעידים לוחות טקטוניים שעדיין לא הבשילו לרעש האדמה שיקריס את המבנה הפוליטי הקיים.

ישיג את יעדו? כך מחלוקת פנימית במערכת הביטחון תסייע לנתניהו בדרך לנורמליזציה

שלושת הכוחות המניעים הם הקואליציה, האופוזיציה ותנועת המחאה, והם ניצבים במקום שבו היו מאז הקמת הממשלה. ברקע המערכות קורסות, והמסוכנת מכולן היא התפוררות המערכת הנורמטיבית מול נרמול השחיתות, השקר וההאבסה המסיבית בדיסאינפורמציה. הצלע החלשה במשולש הכוחות היא הקואליציה. לכאורה יש לה 64 ידיים בטון מזוין, תרתי משמע. למעשה מדובר בפאניקה ששורשיה מנטליים. חרף היות הימין בשלטון זה עשרות שנים, כל מרכיבי הקואליציה הם הדחויים הנצחיים של החברה הישראלית.

מספר המזל 64 אפשר להם לזכות בכל הקופה ולהכות את המערך הליברלי־דמוקרטי בגין אותם משקעי דחייה. היו הבדלים מטבע האנשים, הזמן והמבנה החברתי, והם הלכו והתפוגגו, ואז באה ההסתה של בגין וביבי שהניבה שנאה ופירוד.

הניצחון בבחירות 2022 העיף אותם לשמיים וגרם לאופוריה, שהתחלפה בבולימיה של חטוף ואכול עם בונוס של נקמת הדורות הדחויים. תקופת האופוריה הראשונה הייתה מלווה בזחיחות תרנגולית וכיסוח כל מה שמדיף ריח ליברלי־דמוקרטי, שהוכר כאויב המדינה החדשה.

כך עד שקמה תנועת מחאה שרירית שהוכיחה כוחנות, תבעה שהפשיזם המשיחי לא יעבור, ובמקביל החל להיווצר פער מנדטים קבוע לטובת האופוזיציה. נעלמו הבטחות נתניהו כמו "סעודיה", "ביטחון", "משילות" ו"יציבות". העולם כולו, בייחוד ארה"ב, יצא נגד הקואליציה.

בעקבות כל ליל סביאה, שכרות ומחטפי חוקים וג'ובים בא הבוקר, ההנגאובר – והפחדים החלו לצוף. האפשרות שחבורת המחבו"ש (מתנחלים, חרדים ביביסטים וש"ס) תפסיד את השלטון מחזירה את כולם – מנתניהו ואמסלם עד אחרון הביביסטים ברחוב – לטראומות העבר ולחרפת העתיד.

עבור המונים מדובר בהשפלה אישית, בחשש לאבד את זהותם החדשה כמנצחים, ובעיקר את כבודם. הם השקיעו את כל המניות האישיות והרגשיות שלהם בממשלה הזו, קצרו ניצחון בקלפי, ועכשיו באים הצפונבונים לגזול מהם את זהותם, מעמדם, ובעיקר את כבודם. כן, עבור רובם זוהי קודם מלחמה אישית על הכבוד. זה הכבוד האבוד שהספין מאסטר ואב"חיו מכרו להם במשך שנים. הם קנו בשקיקה, זכו בו בצהלה, ומבחינתם כיום אינעל העולם והם לא יאבדו אותו.

במקביל עשה נתניהו שימוש מושכל בטראומה האפרורית שהשתדרגה למגלומניה של יריב לוין כדי לרקוח את המילוט מהכלא. לכאורה לוין נבלם, למעשה יש בצנרת עשרות חוקי מהפך משטרי. כן, לוין הוא רק פקיד משלוחים, ויש דגים גדולים ממנו באמבט השבת, ועדיין כמו במגיפה צריך לרדוף אחריהם עד אחרון הווירוסים.

הבטחות שווא לאמריקאים
בינתיים המדינה קורסת, הצבא לא כשיר, ולברית מהגיהינום של בורות, ציניות וקנאות יש תשובה מנצחת: האשמים זה "הם", שמתחלפים על פי צורכי הרגע. המחאה, ג'ו ביידן, יאיר לפיד, אהוד ברק, אהרן ברק, הרמטכ"ל, ראש השב"כ, ראש המוסד וכל אלה אשמים, כשעל ראש הגנב בוער הכובע.

בכיר בקואליציה התראיין בעילום שם ל־Ynet ואמר כי "צריך נס כדי שהקואליציה תשרוד". מה שאולי מסביר את הזחיחות המופרעת במופע הטיטאניק של בכירי הקואליציה. סטנדאפיסט על תקן ליצן החצר שמצליף במלך ובסריסיו כדי להוכיח עד כמה הם מצפצפים מעל המקפצה. "הוא כמעט הפיל את הממשלה", התבדח נתניהו.

אלא שהפלת הממשלה היא עניין רציני מכדי שחידוד ליצני ותגובה כמו מבודחת יעסקו בו, ולכן טרודים ראש הממשלה וסביבתו כמעט אך ורק בשרידותה של הממשלה. בייחוד לנוכח ההתרעות על פוטנציאל לסיבוב לחימה שייצא משליטה. יואב גלנט מאיים להחזיר את לבנון לתקופת האבן ומציג מסלול המראה מאיים של חיזבאללה ואיראן כ־20 ק"מ ממטולה (קשקוש). הבעיה האמיתית היא רקטות, טילים וכטב"מים מסוגים שונים, וזו סכנה של ממש עקב היכולת של חיזבאללה לנהל פעילות מוגבלת שתמנע מצה"ל להגיב בעוצמה.

מהטעם הזה ניתן להבין איך לפתע, אאוט אוף דה בלו, צץ צחי הנגבי, ראש המל"ל, שמודה בענווה שהמחאה שינתה את המצב, ורומז שיש אפשרות לפשרה. אריה דרעי "שובר שתיקה" ("הארץ") ואומר ש"המחאה בלמה את החקיקה". נתניהו "מעיין" במתווה חד־צדדי ומבטיח לאמריקאים הבטחות שווא.

לכאורה זו הודאה בכניעה למחאה. למעשה זו התחלה של קמפיין רדום לקראת האשמת המחאה בדיכוי המוטיבציה ובאי־כשירות צה"ל. התלקחות צבאית שבסופה שיירת ארונות לבתי עלמין תציף את השאלה מי אשם. האופוזיציה של לפיד ובני גנץ תחזק את ידי הלוחמים והממשלה כל עוד בכי משפחות השכול מרקיע שחקים ומסכים, ונשארה רק תנועת המחאה כדי להאשימה.

האם האנשים האלה ציניים עד כדי כך? כן, ויותר מזה: החשש מפריצת סבב דמים הוא אמיתי. הנגבי כראש המל"ל אמור על פי חוק לתכלל את המציאות הביטחונית ולדווח לראש הממשלה, כששניהם יודעים שבסוף כל מלחמה יושבת ועדת חקירה. הנחת העבודה אומרת שהסיבוב הבא, מקומי או רב־זירתי, יסתיים גם עם נפגעים וגם ללא הישגים. כל אדם סביר מבין שלהרוג "בכירים" ולהפציץ אמל"ח לא מונע מלחמה, אלא מאיץ אותה.

כראש המל"ל הנגבי חייב לדווח (בכתב) לרה"מ על אזהרות ראשי מערכת הביטחון, ועוד הוא יודע כי יהיה עליו להעיד על כך בוועדת החקירה, אם וכאשר חס וחלילה תפרוץ לחימה. כאשר הנגבי מודה בשפלות רוח שמי שמשפיעה על המדיניות, כולל סרבנות וכשירות, זו המחאה, הוא בעצם מכין לעצמו ולראש הממשלה אליבי לקראת הוועדה העתידית.

אופייה, הרכבה וסמכותה של ועדת החקירה תלויים באפקט הפוליטי, שתלוי במספר החללים ובאומדן נזקים. הממשלה היא שמחליטה אם זו תהיה ממלכתית או מוגבלת לתחום מסוים. נחשו מה עשו גולדה מאיר, משה דיין וישראל גלילי אחרי מלחמת יום הכיפורים כדי להימלט מעדויות וממסקנות שנעלמו משולחן הוועדה? נכון: הפררוגטיבה של ועדת אגרנט הייתה לעסוק רק בצד הצבאי.

את הבייס שלהם הכינו נתניהו והנגבי מבעוד מועד, כאשר הם משסים אותו בימים האלה במחאה ובכל ראשי מערכת הביטחון. מול הציבור כולו יש להם ספין מן המוכן: כדי להציל את המדינה בסיבוב הבא, תנו לנו את הכוח מול המחאה והאופוזיציה שתמכה בה. לכן במקום להכות על החזה שלנו ביום הכיפורים, עדיפה מכה קטלנית על ראשה של הממשלה.