ברביעי בלילה הופתעו רבים בישראל מההודעה המצרית שהתקבלה כי הגיעו להסכמות עם חמאס להשיב את השקט בדרום, לאחר שבמערכת הביטחון נערכו להמשך המתיחות הביטחונית.
לאחר פתיחת מעבר ארז: ארגוני הטרור בעזה מתקפלים
"גורם מדאיג": הקשר בין ניסיון החיסול האיראני בבן גביר לפשיעה במגזר הערבי
ישראל מצדה פתחה כבר בחמישי בבוקר את מעבר ארז לכניסת פועלים מעזה והעבירה מסר דרך המצרים כי תבחן את האפשרות להגדיל את מספר היתרי העבודה בישראל ל־20 אלף (עוד 1,500), אם יישמר השקט גם בתקופה הקרובה.
סוף השבוע הקרוב יעמוד כמבחן ראשון להבנות שהשיגו המצרים, לאחר שדרישות חמאס נענו גם בהגדלת המענק הקטארי לטובת כספי פקידי חמאס, כמו גם הבטחות מצריות נוספות.
לטווח זמן רחוק יותר, גם אם תושג רגיעה זמנית, השבועיים האחרונים מוכיחים עד כמה היציבות הביטחונית של החודשים האחרונים שברירית במידה רבה, והפוטנציאל להסלמה ביטחונית מהירה ברצועה צפוי להישאר גבוה.
המתיחות הביטחונית האחרונה תוחמה בשבועיים האחרונים בעיקר לאזור הגדר, כשהתגובות המאוד מתונות של צה"ל נועדו לספק לחמאס סולם לרדת מהעץ שעליו טיפס.
בחמאס עצמו לא הגדירו פומבית באופן ברור את היעדים שהציבו לעצמם בהחלטה המודעת שקיבלו להסלים את המצב לאורך הגבול, אך עשו זאת בצעדים אטיים ומדורגים. בכך, הם מקווים, יוחזר העיסוק בעזה למרכז סדר היום, לאחר חודשים ארוכים של שקט בגזרה, שבהם נעלמה הרצועה מתודעת העולם וישראל.
ישראל וחמאס אינם מעוניינים בעימות צבאי. החלק הראשון בסעיף המשוואה הכל כך מוכרת הוא בבחינת עובדה. אם הייתה ישראל מעוניינת בעימות צבאי, היא הייתה יכולה לראות את עצמה חופשייה לגבות מחיר מהנהגת חמאס בעזה עוד הרבה לפני גל האסקלציה הנוכחי.
הרי זה זמן מה שבישראל חורקים שיניים לנוכח התכנון, ההכוונה והמימון של טרור ביהודה ושומרון, וזאת בעיצומה של תקופת טרור המסתמנת כקשה ביותר מאז ערב מבצע חומת מגן ב־2002.
גם התגובות המתונות מאוד לאירועי הגדר, זריקות המטענים, הפרחת בלוני התבערה ואירועי הירי לעבר הכוחות, מעידות על כך שצה"ל, שר הביטחון יואב גלנט וראש הממשלה בנימין נתניהו אינם מעוניינים להתגלגל להרפתקה סתווית ברצועת עזה.
כותרות גדולות דיווחו השבוע על השמדת עמדות חמאס באמצעות מל"ט, מסוק וטנק. כאן המקום להבהיר כי לאמצעי שנבחר לבצע את הירי אין כל משמעות. אין בתקיפת עמדות ריקות של חמאס כדי להשיג אפקטיביות מבצעית או גביית מחיר.
בסל המטרות של צה"ל מדובר במדרגת התגובה הנמוכה ביותר, ומטרתה העברת מסר לחמאס ולתושבי עזה כי אם האירועים יימשכו ואף יחריפו, ישראל תעלה מדרגה מבחינת איכות וכמות המטרות. בקרוב נדע אם ההבנות הנוכחיות מעידות על כך שחמאס השתכנע ברצינות המסר, או שימשיך לבחון את הסבלנות הישראלית.
השאלה הגדולה היא אם ישראל - שאישרה עקרונית מכסה של 20 אלף פועלים מעזה, אך באופן מעשי חתמה על 18,500 - אכן תאשר הכנסה של 1,500 פועלים נוספים. את ההבנות שהשיגו עם המצרים עשויים בחמאס לראות כהתחייבות מישראל, ומכאן כבר מוקד הפוטנציאל לסיבוב המתיחות הבא.
בישראל, כאמור, סוברים כי חמאס אינו מעוניין בעימות צבאי ובהסלמה בעת הזו, ובמערכת הביטחון מוצאים לכך ביסוסים בדרך הפעולה החמאסית. ניתן היה, למשל, להכווין אלפים רבים של צעירים עזתים לעבר הגדר ולא עשרות או מאות; להרחיב את היקף שיגור בלוני התבערה; וכמובן לירות רקטות לשטחה של ישראל, אם ישירות ואם באמצעות הג'יהאד האסלאמי, שמאז מבצע מגן וחץ ממושמע הרבה יותר להנחיות חמאס.
יש לא מעט דרכים להסביר את התנהלות חמאס והקשחת המדיניות: לחץ על הקטארים והקהילה הבינלאומית למענקים והקלות כלכליות; שחרור שסתומי לחץ בתוך הרצועה; ומאבקי הבכורה על המנהיגות בין יחיא סנוואר לסאלח אל־עארורי, שממקום מושבו בלבנון דוחק להפגין קו נִצי יותר כלפי ישראל.
במערכת הביטחון סבורים שההסבר העיקרי הוא שחמאס ביקש לאותת בדרך היחידה שהוא מכיר כי תקופת השקט הארוכה יחסית הורידה אותו ואת צרכיו מסדר היום בישראל ובעולם. ללא הפעלת לחץ, לתפיסתו של סנוואר, לא יחול שינוי בהקלות נוספות לרצועה, בפרויקטים הבינלאומיים התקועים ובמכסת הפועלים בישראל שמבקש חמאס להגדיל, נוכח תרומתם הניכרת לכלכלת עזה.
מנגד, נראה כי מבחינת ישראל היכולת והרצון ללכת לקראת עזה הגיעו כמעט לקצה. בטח כאשר חמאס תומך ממרחק בטוח בטרור בגדה וטרם הושגה התקדמות בסוגיית השבויים והנעדרים.
כך או כך, גם אם כרגע נראה שישראל וחמאס פתרו את המשבר הנוכחי, הסיבוב האחרון על הגדר ממחיש היטב את המבוי הסתום שמוביל בסופו של דבר לעימותים צבאיים. זאת לאחר כשנתיים שבהן עזה הייתה בשוליים, הרחק מאוד ממוקד העניינים, לפחות בתקשורת.
הסכם באפילה
מערכת הביטחון אינה חוששת מהסכם שלום עם סעודיה. הערך האסטרטגי האדיר למדינת ישראל ולאזור כולו הוא ברור, ומערכת הביטחון אינה מבקשת להיות על תקן משביתת שמחות.
עם זאת, בגופי הביטחון השונים עולה חשש אמיתי מתהליך חפוז ומהיר תחת לוחות זמנים דחוקים במיוחד. כל זאת בזמן שיש לדון לעומק בסוגיות כבדות משקל של העשרת אורניום בסעודיה, שמירה על היתרון היחסי ובריתות הגנה אזוריות. בסוגיות הללו לצה"ל, למשרד הביטחון, למוסד ולוועדה לאנרגיה אטומית יש משקל חשוב בגיבוש עבודת מטה מקיפה שאמורה לספק לממשלה ולעומד בראשה את הכלים על מנת לקבל את ההחלטות הנכונות.
בין גופי הביטחון השונים עשויים אף להתגלע חילוקי דעות. כך למשל בין צה"ל והמוסד. התחושה המתקבלת, לפחות בשלב זה, היא כי נתניהו רואה בראש המוסד דדי ברנע שותף סוד קרוב יותר לגיבוש הסכמי הנורמליזציה מאשר שאר גופי הביטחון.
זו עלולה להיות טעות קשה, מכיוון שבהסכם מורכב כל כך בעל פוטנציאל לנזק ארוך שנים לביטחון המדינה, אין תחליף לעבודת המטה שחייבת להתבצע בגופי ההערכה השונים בצה"ל, במטה הכללי, במשרד הביטחון – וכל זאת כמובן תוך תיאום ושיתוף פעולה עם שר הביטחון.
לגיטימי מאוד שיהיו עמדות שונות בתוך המערכת ואף חילוקי דעות, אך לעומת הסכמי אברהם, שהתקבלו באופן ממודר על ידי קבוצת אנשים מצומצמת, את ההסכם הזה על שלל השלכותיו לא ניתן לסגור בקיצורי דרך. הוא מחייב תהליכי מטה סדורים שרק באמצעותם ניתן יהיה לגבש עמדה רצינית ואחראית. המשקל של הצבא בתהליכים מהסוג הזה חייב להיות הנדבך המשמעותי יותר. כך בסוגיית העשרת האורניום בידי סעודיה וביתר הסוגיות הקשורות לשמירה על היתרון היחסי של ישראל.
להסכמי שלום ונורמליזציה עשויים להיות יחסי ציבור טובים, אבל כאשר סוגיות דרמטיות כל כך נמצאות על הפרק, גם נתניהו צריך שדעת הקהל בישראל תתמוך בהסכם. לפיכך לא ניתן שבתוך התהליך, שגם כך לוחות הזמנים שלו צפופים במיוחד, תתגנב המחשבה כי גם הפעם צה"ל ומערכת הביטחון מודרו מפרטיו.
טבעי הדבר שמנהיגי מדינות הם שמובילים את התהליך הרגיש, כפי שקורה גם כאן. לכל אחד משלושת המנהיגים – ג'ו ביידן, בנימין נתניהו ומוחמד בן סלמאן – אינטרסים מובהקים לטובת חתימה על הסכם. המערכת התומכת המדינית והביטחונית נדרשת לספק את המעטפת החשובה הנדרשת למימוש הסכם היסטורי מסוג זה, אך לא פחות חשוב מכך, תפקידה של מערכת הביטחון טמון בניהול הסיכונים, בזיהוי הפערים והסכנות הביטחוניות ובהסתכלות של שנים רבות קדימה, גם כאשר פירות השלום נראים כל כך קרובים ומוחשיים, והאיומים מנגד נתפסים כרחוקים וערטילאיים.
מערכת הביטחון נדרשת להעמיד בפני ראש הממשלה את תמונת המצב המקצועית ביותר, גם אם זו תצביע על קשיים בפרטי ההסכם כפי שהתגבשו. נכון לעכשיו התחושה היא שחסרים נתונים רבים על מנת לגבש עמדה רצינית ומקצועית, וספק רב אם לוחות הזמנים הדחוקים יאפשרו זאת, ומכאן גם הדאגה.
[email protected]