ישראל נאבקת עם השאלה: מהי מדינה יהודית | שמואל רוזנר

ריצ'רד ליקי מת לפני קצת יותר משנה, בניירובי, קניה. הוא היה חוקר חשוב של התפתחות האדם. הוא גילה את המין "הומו הביליס", האדם המיומן. מדוע מיומן? משום שליקי חשב – והיום יש החושבים אחרת – שזה מין האדם הראשון שהצליח לייצר כלים לשימושו.

סקר "מעריב": רוב מוחץ מתנגד להפרעה לתפילה במרחב הציבורי – בכל מצב
האווירה מתלהטת לקראת החג: עימותים בין דתיים וחילונים בכיכר דיזנגוף | צפו

ליקי חשב גם שאחת מהתכונות שעשו את בני האדם למורכבים יותר ומתוחכמים יותר מבעלי החיים האחרים נעוצה ביכולתם לקיים יחסים של הדדיות. לקיים "רשת של מחויבות", המבוססת על הכרה הדדית בצורך לגמול טובה תחת טובה. תחושת מחויבות עתידית רחבה ועמוקה חוללה "שינויים מפליגים בהתפתחות החברתית של בני אדם", כתב רוברט צ'לדיני, המצטט את ליקי וחוקרים אחרים, בספרו "השפעה, תיאוריה ופרקטיקה", בפרק העוסק בהדדיות.

הנה דבר שראוי לקרוא ערב התחדשות המאבק התודעתי על חוק הפטור מגיוס. הוא כנראה מצפה לנו אחרי החג, וכל כולו טבוע בחותם המיוחד של שאלת ההדדיות. חברה מתפקדת נזקקת ליחסים של הדדיות, ובהיעדרם תגבר החשדנות, יגבר המתח, תעלה הטמפרטורה החברתית, יהיה קושי לשמור על יציבות.

מה מיוחד בהדדיות? שהיא במידה רבה אינסטינקטיבית. צ'לדיני מספק דוגמאות רבות לאופן שבו אפשר לעשות שימוש בהדדיות לצרכים טובים יותר ופחות. מהמיסיונר שדוחף לידך מתנת חינם, נניח קרמבו או פרח או מחזיק מפתחות, כדי שתרגיש לא נוח להתעלם מבקשתו לתשומת לב – דרך הנער בצומת שמבקש תרומה גדולה, כדי שיוכל לבקש את התרומה הקטנה שרצה באמת, אחרי שוויתר לך על הדרישה הראשונה.

הבקשה הגדולה שהופכת לקטנה יותר, ולכן נענית, תופסת מקום נכבד בפרק על חוקי ההדדיות. אבל יש לה סייג, שצ'לדיני מצטט מתוך מחקר ישראלי: אם הבקשה הראשונית מוגזמת מאוד, מרחיקת לכת, יסורב גם הוויתור עליה לטובת בקשה צנועה יותר. קראתי – וחשבתי על חוק הפטור מגיוס. נראה לכם שחוק מרוכך יוביל להסכמה רחבה מספיק, שתהפוך את האירוע הדרמטי ללא־אירוע? קראו את "השפעה, תיאוריה ופרקטיקה".

דת או לא?

ב־24 באוגוסט של שנת 1572 נרצחו כמה אלפים, או עשרות אלפים, מי יודע, של צרפתים. הנרצחים היו צרפתים הוגנוטים, פרוטסטנטים. הרוצחים היו צרפתים קתולים. המאורע נודע מאז כטבח ליל ברתולומאוס הקדוש. ברתולומאוס הוא כנראה "בר תלמא" במקור, בנו של תלמי. הוא היה אחד מ־12 השליחים של ישו, ועל פי המסורת הנוצרית נשא את הבשורה להודו.

סופו היה כסופו של ישו – צליבה. אבל במקרה שלו, צליבה במהופך. 24 באוגוסט הוא היום המקודש על שמו. זה היום שנבחר לטבח. ואולי "נבחר" זו מילה חזקה מדי. אפשר לעסוק בהרחבה בסיבות הכלליות לטבח, שכללו את המתח המתמשך בין הרוב הקתולי למיעוט ההוגנוטי בצרפת, את היחסים המורכבים של צרפת עם שכנתה ספרד, את אישיותו של המלך שארל התשיעי, שאולי צעק ואולי לא צעק "הִרגו את כולם". הסיבות המדויקות לאירוע הספציפי פחות ברורות.

רק שנתיים חלפו מתום מלחמת הדת השלישית של צרפת ועד לטבח ליל ברתולומאוס הקדוש. בסך הכל היו שמונה מלחמות דת בצרפת בעידן שמדובר עליו, מאמצע המאה ה־16 ועד סופה. המאבק היה בין קבוצות שהחזיקו באמונות שונות, אך היו לו כמובן גם היבטים חשובים אחרים: מאבק על שליטה פוליטית בין טוענים למלוכה, מעורבות חיצונית של האפיפיור, ובחישה מתמדת של מדינות שכנות כמו ספרד (הקתולית) וארצות השפלה (הפרוטסטנטיות).

התקופה שבה הנצרות האירופית התמודדה עם האתגר הפרוטסטנטי למסורת הקתולית הייתה ארוכה ורוויה בדם. שיאה במלחמת 30 השנים, שגם בה כמובן שימשו עניינים של קדושה וחול מעורבבים זה בזה. זו הייתה בראשיתה מלחמת דת, שנפתחה באירוע המסעיר שבו הושלכו שליחים קתולים מחלון טירה בבוהמיה. זו הייתה בהמשכה מלחמה יותר ויותר פוליטית. ולראיה, הצרפתים הקתולים חברו לשוודיה והולנד הלא־קתוליות בקרבות נגד האימפריה "הרומית הקדושה".

סופה של המלחמה בשלום וסטפליה, שבו למעשה נוסד עידן חדש – מדינות לאום החליפו את המשטר הדתי. וכל ההקדמה הארוכה הזאת לא נועדה אלא לתת רקע להרהור על דבריו הנוקבים של חבר הכנסת משה גפני מיהדות התורה, שהכריז על מלחמת דת בישראל. "אנחנו בעיצומה של מלחמת דת! ולכן אנחנו, חברי דגל התורה, לא מתראיינים בתקשורת. זה לא יועיל כלום", הכריז גפני, שהוסיף: "אבל שנדע – המלחמה שלהם היא לא כלכלית, לא ביטחונית וגם לא חברתית, זאת מלחמת דת. כך צריך להתייחס לזה ולהיזהר לא לדבר מה שלא צריך".

יו"ר יש עתיד, יאיר לפיד, בחר להשיב לו בנימה פייסנית: "לא, הרב גפני, אנחנו לא במלחמת דת, מפני שיש לנו אותה דת. אנחנו יהודים. כולנו. יהודים מאמינים. ואמונה יש לה כל מיני צורות ודרכים. אנחנו לא זקוקים לשום הדרכה איך להיות יהודים".

נמליץ ללפיד על רענון של השיעור בהיסטוריה: חלק ניכר ממלחמות הדת הוא תוצר מובהק של מחלוקת בין בני אדם, שלפחות בתחילה גם הם חשבו שיש להם "אותה דת". האסלאם של מוחמד היה דתם המשותפת של מי שטבחו ומי שנטבחו בקרב כרבלא בשנת 680. זה הקרב שהניח את היסודות לפילוג שנמשך עד היום בין סונים ובין שיעים.

הנצרות של ישו הייתה הדת שבשמה החזיק אביו של ז'אן קלווין הצרפתי במשרה כנסייתית. קלווין הבן נעשה לאחד המנהיגים החשובים של הרפורמציה הנוצרית, שתוצאתה, כפי שהזכרנו, מלחמת דת ארוכת שנים ועקובה מדם.

כך ש"יש לנו אותה דת" לא מבטח אותנו מפני מלחמת דת. ועד כאן הערה על דברי לפיד.

עכשיו לגפני: "זאת מלחמת דת", קבע. וזו קביעה מרתקת, קודם כל, משום שיש ללמוד ממנה על האפשרות שגפני מייחס למחנה הנגדי עמדה דתית. מלחמת דת היא ברוב המקרים מלחמה בין מי שמחזיקים בעמדה דתית אחת למי שמחזיקים בעמדה דתית אחרת. לפעמים מדובר בקתולים והוגנוטים (בצרפת של ימי הביניים המאוחרים), לפעמים בזורואסטרים ומוסלמים (בפרס של ימי הביניים המוקדמים).

האם גפני סבור שהמרכז־שמאל הישראלי, מי שעומד בהפגנות נגד הממשלה, נגד הרפורמה, נגד הפטור לחרדים מגיוס, ונגד שאר עניינים שעל סדר היום – הוא מחנה שאפשר להגדיר כמחנה דתי? האם מדובר על זרם יהודי חדש, מתחרה לזרמים אחרים? אם כך הדבר, הרי שלא מדובר כאן על קרב בין מי שרוצים "מדינה יהודית" לבין מי שלא רוצים מדינה יהודית, אלא על קרב שבמרכזו השאלה מהי מדינה יהודית.

לא עגלה מלאה מול עגלה ריקה, אלא שתי עגלות גדושות בערכים דתיים, שאינם מתיישבים אלה עם אלה. כמו שאמר לפיד, אלה יהודים ואלה יהודים, אבל בדומה לסונים ולשיעים, בדומה לקתולים ולהוגנוטים, הם נלחמים על הפרשנות הנכונה של דתם. בינתיים, ללא שפיכות דמים.

האפשרות השנייה היא שגם גפני לא התעמק בשיעור ההיסטוריה שלו, וכאשר אמר "מלחמת דת" הוא לא התכוון למלחמת דת, אלא למלחמה נגד הדת. כלומר, לניסיון של מחנה אחד למנוע ממחנה אחר לממש את אמונתו הדתית ואת הפרקטיקה שלו.

וגם בעניין הזה יש הכרח לדייק בהגדרות.

האם כוונתו של גפני היא לשאיפה (בעיניו כמובן) של המחנה השני להפוך את ישראל למדינה לא יהודית? אחד האתגרים העיקריים שיש לישראל היום הוא בנטייה של קבוצות שונות לפרש באופן לא אחיד את המושג "מדינה יהודית".

זה בולט בעיקר כאשר מביטים בעמדתם של החרדים, שהם הקבוצה היחידה שבוחרת במובהק בפרשנות דתית למושג הזה. כלומר, חלק ניכר מהחרדים סבורים שמדינה יהודית פירושה מדינת הדת היהודית, בעוד בקבוצות אוכלוסייה אחרות הבחירה הדומיננטית היא במדינת לאום יהודית.

ובמילים אחרות: גם אם יש מי שרוצים לבטל את הזהות של ישראל כמדינה יהודית, המלחמה שלהם, בעיני רוב היהודים, אינה "מלחמת דת" אלא "מלחמת לאום". רק חרדים (ולא כולם, אבל קבוצה גדולה מתוכם) יפרשו את המהלך הזה כמלחמת דת.

נהמר שגם זו לא הייתה כוונתו של גפני. הוא מן הסתם התכוון לרצון – שהוא מייחס לצד השני – למנוע מדתיים לקיים את אמונתם. אם זה מה שקורה בישראל זה יהיה תקדים עולמי, כי בעידן המודרני אין מדינה בעולם שביטלה את זכותם של בני אדם להחזיק באמונה ובפרקטיקה דתית. מה שיש אלה מדינות שבהן הדת היא עניין שכולו פרטי, שמודר מהמרחב הציבורי, ומדינות שבהן הדת כרוכה בענייני הציבור.

האדיקט של נאנט, שפרסם מלך צרפת אנרי הרביעי ממש בסופה של המאה ה־16 (1598), הביא לקצן של מלחמות הדת בצרפת, ונתן להוגנוטים זכויות אזרחיות שוות לאלה של הקתולים. זה היה צו חדשני. צו שקבע אחדות אזרחית שאינה מחייבת אחדות דתית. כלומר, מבטלת את הטענה העקרונית שעל האזרחים להחזיק בדת שנקבעת על ידי השליט.

האדיקט של נאנט לא החזיק מעמד בצרפת ובוטל מאוחר יותר, אבל הוא הקדים וגם בישר את הפילוסופיה של ג'ון לוק ואת החוקה האמריקאית. גם את מה שנהוג היום בצרפת, שהיא מדינה שהנהיגה הפרדה קפדנית של דת ומדינה, שלעין הזרה נראית לעתים קפדנית מדי.

מלחמה בעד הפרדת דת ומדינה אינה מלחמת דת. למעשה, במדינות רבות היא נועדה להיות מלחמה בעד הדת – להגן על הדת מהשפעתה המזיקה של המדינה. להפרדה מודלים מגוונים, ואין דומה ההפרדה בקנדה לזו שנהוגה ביפן. אבל באף מקרה לא מדובר במלחמת דת.

גם בישראל אין מלחמת דת. רוב גדול מהמוחים נגד הממשלה לא מבקש לבטל את זהותה של ישראל כמדינה יהודית. רוב מוחץ מהם לא מתכוון למנוע מיהודים להתפלל, לשמור מצוות, להאמין במה שהם רוצים להאמין, לקרוא בתורה, לציית לפסיקות הלכתיות של רבנים.

לרובם יש עניין מועט, אם בכלל, בוויכוח נוקב הנוגע לפרשנויות שונות של עניינים תיאולוגיים. מה כן? חלק מהם, אולי רובם, רוצים לצמצם את ההשפעה של הפרקטיקה הדתית על החיים הציבוריים. ובתרגום לשפה היסטורית: אם שליחי האפיפיורים לא יתעקשו להיכנס אליהם לטירה – לא תהיה להם שום סיבה להשליך אותם מהחלון.

הפרדה או לא?

מה הציבור בישראל חושב על אירועים בהפרדה? זו שאלה לא פשוטה, משום שהיא מחייבת שאלת המשך. מה הכוונה ב"אירועים בהפרדה"? תפילות, רחיצה במעיינות, שוק ירקות, מופעי רוק'נרול, באילו מכל אלה הציבור מוכן לקבל הפרדה ובאילו לא?

ועוד: מה הכוונה ב"תומך"? האם הכוונה היא תומך באפשרות שלאחרים תהיה אופציה להפרדה, או שהכוונה היא: תומך באופציה כזאת במובן של מעוניין בה לעצמו? נוסח השאלה קובע מה תהיה התשובה, וגם מצב הרוח וההקשר קובע מה תהיה התשובה. ברור שכאשר שואלים שאלה מהסוג הזה יום אחרי קטטה סביב תפילה בהפרדה בכיכר מרכזית בתל אביב, יש משמעות להקשר. ברור שהאירוע משפיע על התשובות.

מה התשובות שהתקבלו לשאלה הזאת? בעקבות אירועי יום הכיפורים בתל אביב, שלושה ערוצי טלוויזיה פרסמו סקרים שכללו שאלה על הפרדה. נוסח השאלות לא היה זהה, אבל התשובות בכל זאת היו דומות למדי. בכאן שאלו על "אירועים בהפרדה", בחדשות 12 ו־13 שאלו על "תפילות בהפרדה במרחב הציבורי הפתוח". עקיבא וייס אמר במשדר של כאן שהנתונים "מדהימים".

לא ברור לי לגמרי למה הוא חושב כך, אבל צריך לומר שהם עקביים: קרוב למחצית מהישראלים תומכים באפשרות שיתקיימו אירועים בהפרדה במרחב הציבורי. בסביבות ארבעה מכל עשרה ישראלים מתנגדים לאירועים כאלה.

עכשיו נשאל: האם זה הרבה או מעט תומכים? האם זה הרבה או מעט מתנגדים? שאלת ההפרדה היא שאלה מורכבת, כי יש לה הרבה מאוד נדבכים והיא כוללת הרבה מאוד אפשרויות. כאשר לאחר הבחירות עלתה האפשרות של חקיקה שתאפשר הפרדה מגדרית ברשות הרבים, שיעור המתנגדים לה היה גבוה. המכון לדמוקרטיה שאל בסקר: "האם אתה תומך או מתנגד לכך שהפרדה בין גברים לנשים באירועים ציבוריים, בלימודים ובשירותים ציבוריים לא תיחשב כאפליה על פי חוק?". 49% התנגדו בחריפות, ועוד 16% התנגדו. ההקשר היה חוק שקובע שהפרדה אינה אפליה.

בסקר של אתר המדד, בערך מאותו זמן, הצענו שתי אפשרויות. ראשונה: אסור להפריד בין גברים ונשים בשום מקום ציבורי חוץ מבית כנסת. לא בפארקים, לא בבריכות שחייה, לא בטקסים, לא בהופעות. שנייה: אפשר להפריד בין גברים ונשים במקומות ובזמנים מסוימים כדי לאפשר השתתפות פעילה של קהל דתי וחרדי. כאן ההקשר קצת יותר מפורט. שיעור המתנגדים והתומכים היה זהה (50%), אבל היו כמובן הבדלים משמעותיים בין חילונים (78% התנגדות) למסורתיים ודתיים (60% ו־91% תמיכה, בהתאמה).

באופן טבעי, כמעט כל החרדים והדתיים תומכים באפשרות לאירועים בהפרדה כי הם עצמם נזקקים לאירועים בהפרדה. כך שיש בסיס מוצק של תומכים מלכתחילה. על אלה נוסיף מסורתיים קצת דתיים, שקרובים מאוד בעמדות לאלה של דתיים. לאלה נוסיף תומכי קואליציה, שרואים באירועים בהפרדה סוג של תשלום על הברית החזקה של הימין והדתיים. הנה – זו בערך המחצית שתומכת בהפרדה מגדרית באירועים.

מי המתנגדים? יש הרבה מתנגדים, ובהם רוב גדול מאוד של תושבי תל אביב. כלומר, אם להוציא מסקנה מקומית מהסקרים, שיש לה משמעות הנוגעת לאירועי יום הכיפורים, אפשר להציע שתי אפשרויות. האחת – רוב תושבי המדינה חושבים שצריך לאפשר הפרדה, ולכן גם תל אביב צריכה לאפשר הפרדה. השנייה – רוב תושבי תל אביב חושבים שלא צריך לאפשר הפרדה, ולכן בתל אביב לא צריך לאפשר הפרדה (ולעומת זאת, בבני ברק, שרוב תושביה בעד אפשרות של הפרדה, צריך לאפשר הפרדה).

אם כבר נתונים מדהימים, או לפחות מפתיעים, דווקא השאלה על תמיכה והתנגדות ל"מחאה במהלך התפילה ביום הכיפורים" הניבה תוצאה מפתיעה: כרבע מהישראלים אמרו שהם תומכים במחאה (26%). תאמרו: זה רק מיעוט! נכון, זה מיעוט, אבל מיעוט די גדול. ושוב – אם תשאלו את עצמכם היכן מתגורר המיעוט הזה (ואין לי נתונים), תוכלו להניח שיש לו ייצוג נכבד בתל אביב.

כך ששוב, אם מדברים על עניינים שנוגעים למרקם חיים עירוני, לצביון עירוני, לזכות של תושבים לקבוע כיצד תתנהל עירם, ייתכן בהחלט שיש בתל אביב הרבה יותר תומכים במחאת יום הכיפורים ממתנגדים לה, וזה גם אם בשבועיים האחרונים נוצר הרושם של גינוי וזעזוע מקיר לקיר, בעקבות מה שקרה בכיכר דיזנגוף.

השבוע השתמשנו בנתוני המדד, כאן חדשות, חדשות 12, חדשות 13, המכון לדמוקרטיה, בספר "השפעה, תיאוריה ופרקטיקה" מאת רוברט צ'לדיני (הוצאת מטר), בספר "People of the Lake" מאת ריצ'רד ליקי ורוג'ר לווין, בספר "The Thirty Years War" מאת פיטר וילסון ובספר "A History of Iran: Empire of the Mind" מאת מייקל אקסוורת'י.