בראיון שנתן לחדשות ערוץ שתיים, סיפר משה אור שהוא מנסה לאתר את אחיו שנחטף לרצועה. אחרי כמה שעות של חיפושים, ראה סרטון שמופץ ברשתות של אחיו וחברתו מובלים לכיוון הרצועה, צועקים ומבוהלים. החלק המטריד ביותר בסיפור הזוועות הזה הוא שמעל עשר שעות לתוך האירוע, אף גורם רשמי לא שוחח איתו. את המידע על מה שאירע לאחיו הוא למד, כמו רבים אחרים, מתוך סרטונים שהופצו על ידי החמאס.
היום השני למלחמה: מעל 350 נרצחים, חילופי אש במוקדים רבים
נועה נחטפה ע"י מחבלים: אביה התפרק בבכי - "תמיד גוננתי עליה, ברגע הזה לא יכולתי"
ההודעה הרשמית היחידה שיצאה מהרשויות היא הודעה המבקשת להימנע מהפצת סרטוני זוועות שמתפרסמים ברשתות, שבהם נראים אזרחים וחיילים נחטפים לתוך רצועת עזה, חיים או מתים, וחלקם עוברים התעללות. זהו. זה כל מה שהיה למדינת ישראל להודיע באופן רשמי. להפסיק להפיץ סרטונים ברשתות.
עצם הבקשה מעידה עד כמה מנותקים מקבלי ההחלטות שלנו. בעולם הנשלט על ידי תקשורת דיגיטלית, בעולם שבו המידע זורם ללא הפסקה וללא שליטה, לא ניתן להוריד את השלטר ולהפסיק את זרם המידע. הדבר היחיד שניתן היה לעשות זה ״לנתק את האינטרנט״ כפי שעשה פוטין כאשר חסם את הגישה לרשת. כל עוד אין תכנון לנהוג באותו אופן - אין טעם לצאת בבקשות מהסוג הזה של לא לשתף מידע, שרק מראות את הפערים וחוסר ההבנה של המציאות.
מעבר להפתעה האסטרטגית שספגנו, מעבר לכך שישראל לא העריכה נכון את כוחו של החמאס והנכונות שלו לפתוח באש ולתקוף את מדינת ישראל, ישראל כשלה להבין שהיא במציאות אחרת. בתקופה בה המידע מוזרם ומועבר ברשתות החברתיות, הרשויות לא יכולות להרשות לעצמן לא לספר באופן מסודר מה קורה ועוד יותר – למנוע מהתקשורת הקלאסית - הגורם המרגיע היחיד שהיה באירוע הזה – שלא לשתף מידע.
ניהול ימי המלחמה הראשונים חשפו התנהלות תקשורתית בעייתית. ההחלטה שלא למסור הודעה לתקשורת בדבר חילוץ וטיהור יישובי העוטף שלקח שעות ארוכות אינה מתקבלת על העת. הודעה לתקשורת לא מחייבת למסור פרטים על הקושי שבו נתקלים הכוחות, אלא אמירה ברורה שהכוחות עושים כל שביכולתם ומודעים לכך שישנם תושבים שמחכים לעזרה. ההחלטה שלא לומר כלום היא החלטה אומללה ולא סבירה. גם מידע עמום שמעביר את המסר – ״יש קשיים אבל אנחנו בדרך״, עדיף על לא לומר כלום ולתת לאנשים לנחש מה קורה.
האירועים האחרונים הדגישו את הצורך הקריטי להעריך מחדש את האופן שבו אנו מנהלים את המלחמה על התודעה בתקופות של עימות ולכך יש שני אספקטים מרכזיים.
הראשון, והחשוב מכל, הוא כיצד שומרים על החוסן הלאומי בעתות מצוקה. החוסן נקבע בעיקר על ידי אלו בציבור שספגו מכות קשות. ואלו האנשים שהוזנחו במהלך הלחימה. אפילו הודעה רשמית שאומרת ״אנחנו כרגע לא יודעים מה קורה״ – עדיפה מלא להודיע כלום. היעדר המידע משדר מסר לאותם אנשים שהם לא מספיק חשובים בעת הזו כדי לקבל התייחסות מהמדינה.
בנוסף, היעדר המידע יוצר ואקום וחרושת של שמועות שמייצרת תחושה שאין מבוגר אחראי. לאור היעדר הנחיות ומידע ברור – גם התקשורת הקלאסית, שפעלה ללא רבב באירוע, הייתה חסרת אונים. למעט הודעות מוקלטות מראש של שר הביטחון וראש הממשלה, לא ניתן מענה לשאלות הקשות. מציאות זו מאלצת את הציבור לחפש מידע ממקורות לא מאומתים כמו חמאס ומדיה חברתית, מה שמעורר פאניקה, חרדה וחוסר ודאות.
אספקט שני ולא פחות משמעותי קשור לאופן שבו מנהלים את המלחמה על התודעה. בצד הישראלי לא הבינו את כללי המשחק. את היתרון במלחמה על התודעה ניתן להשיג לא באמצעות בקשה להסרת פרסומים, אלא באמצעות אסטרטגיה מובנית ולא התארגנות ספורדית שנעשית ״על הדרך״. אסטרטגיה שמחמשת את העם במסרים, בסרטונים, בקביעת הנרטיב. הציבור רוצה להילחם, הוא משווע לתחמושת בדמות ההישגים של צה״ל במלחמה, מבצעי גבורה, מעשים הרואים.
המשוואה ברורה: אין תחמושת דיגיטלית - אין הישגים. אנו נמצאים בעידן שבו המידע חייב להיות מנוהל בצורה אסטרטגית, אחרת אנחנו מאפשרים לו לנהל אותנו. שתיקה לא צריכה להיות אסטרטגיה. השיטות המסורתיות לניהול מידע, המסומנות בצנזורה והעברת הודעות מבוקרות, כבר לא רלוונטיות. המציאות היא שהמידע זורם בחופשיות ברשתות, מה שלא מאפשר לשמור על שליטה על הנרטיב. במקום לאפשר לכאוס ולבלבול לשלוט, על הרשויות לאמץ את הזמנים המשתנים ולתקשר באופן יזום.
צריך להבין, זה לא מרגש אף אחד לראות עוד בניין מתפוצץ בעזה, זה רק מייצר תחושות של ציניות וחולשה. תחושת הנקם או הצורך להשיב ״מלחמה שערה״, כפי שביבי אמר בנאום – תסופק רק אם נראה את השלב הבא של הלחימה. לראות מהלכים כמו תקיפות ללא ״הקש בגג״, לחימה ברוטאלית ובלתי מתפשרת, לא נעים לומר, אבל כרגע מה שהציבור צריך, ״להחזיר להם״. הציבור רוצה מעשים ולא דיבורים. המלחמה על התודעה זו מלחמה בפני עצמה. זה קמפיין בעל מהלכים אסטרטגיים שבו כל מסר וסרטון מכוון לעורר רגש מסוים באופן כזה שיצור נרטיב חדש.
המפתח טמון במתן מידע מדויק, בזמן ושקוף לציבור. זה חיוני לתקשר לגבי עובדות ידועות, לספק עדכונים על מצבם של אנשים ולספק בהירות לגבי פציעות ונפגעים. עלינו להתאים את אסטרטגיות ניהול המידע שלנו לעידן הדיגיטלי. בעולם שבו המידע זז מהר יותר מאי פעם, ממשלות ורשויות חייבות להוביל בתקשורת עם אזרחיהן, ולהבטיח שהעובדות, לא השמועות, ינצחו. רק באמצעות ניהול מידע פרואקטיבי, שקוף ואחראי נוכל לנווט במורכבות של העידן המודרני, שבו השתיקה והסודיות כבר לא שולטים.