חמישים שנים בדיוק אחרי אוקטובר 1973 וישראל בתוך המחדל הגדול ביותר בתולדותיה. מחדל אוקטובר 23. המצב טרם נחשף במלוא חומרתו והנתונים שעוד יתפרסמו על היקף הנרצחים והחטופים עתידים לזעזע את המדינה כולה.
מצרים טוענת: "הזהרנו את נתניהו ממתקפה אימתנית"; בלשכת רה"מ שללו על הסף
אני מוצא צדק והיגיון רב בטענה שבעת הזו עלינו להתמקד בלחימה, בחיזוק הכוחות בשטח ובמתן גיבוי למפקדים בצה"ל, בשב"כ ובמשטרה כדי שאלו יבצעו את המוטל עליהם בצורה המקצועית והמוצלחת ביותר וכעת זה המהלך הנכון ויש לאפשר לצה"ל ושאר כוחות הביטחון לנהל את הלחימה עד ההכרעה המוחלטת של חמא"ס, כפי שהיה צריך לקרות כבר לפני שנים ארוכות.
אבל פטור ללא כלום אי אפשר. תקיפת חמא"ס הפתיעה לחלוטין את מדינת ישראל ועל כך אין ויכוח. אי אפשר ולא נכון גם לעסוק אתה בדיוני הפקת לקחים וניסיונות להבין איפה ואיך כשל כל מערך המודיעין? איך קרס כל מערך ההגנה לאורך הגבול עם רצועת עזה? איך איפשרו צה"ל ומשטרת ישראל למאות מחבלים חמושים לפעול באופן חופשי בתוך תחומי מדינת ישראל לאורך שעות ארוכות וללא כל מענה? מדוע במשך שעות ארוכות לא היה אף גורם שניהל את האירוע, ריכז נתונים, חתר להצלת האזרחים בשטח ותפס שליטה עליו? השאלות הן רבות, עמוקות ומכאיבות מאוד והן תידרשנה לתשובות אמיצות ולמסקנות כואבות לא פחות ביום שאחרי אבל כבר עתה ראוי להצביע על גודל ועוצמת המחדל:
העובדה החשובה והמטרידה ביותר היא זו: ממשלות ישראל מטפחות את ארגון חמא"ס ומאפשרות לו להתפתח ולהתעצם במשך למעלה משבע עשרה שנים ברצועת עזה ללא כל הפרעה. לאורך כל השנים האלו לא יזמה ישראל כמעט אף פעולה מול חמא"ס, כל המבצעים שלנו היו בתגובה להתקפות חמא"ס וגם הם היו מוגבלים, מכילים ונטולי תוצאות משמעותיות. כל זאת רק כדי לשמור על השקט מצד אחד וכדי לשמר את המצב של הפרדה בין שטחי הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון לבין שטח עזה באופן שאיפשר לממשלה להתחמק מעיסוק בסוגייה של הסדר מדיני מול הרשות הפלסטינית. התפיסה השגויה הייתה שאם המצב בפועל הוא שיש שלוש מדינות לשני עמים אז אין טעם בהסדר מדיני ולכן נוח היה לממשלה לשמר את שלטון החמא"ס. אבל האמונה הזו התנפצה לממשלה ולכולנו בפנים, כפי שהיה ברור שיקרה.
עובדה בעייתית נוספת היא היעדרו של כל מידע מודיעיני מוקדם על מבצע בסדר גודל כזה. על פי ההערכות נמשך תכנונו של מבצע מסוג כזה מספר חודשים עד שנה והיו מעורבים בו עשרות גורמי חמא"ס ואולי אף תיאום ברמה מסויימת מול איראן וחיזבאללה. העובדה שלא הייתה כל התרעה וכי צה"ל הדגיש בפני הממשלה כי חמא"ס מורתע, היא לא פחות מכישלון אסטרטגי ברמה הלאומית.
גם לאחר שכבר אירעה תקלה מודיעינית חמורה, צה"ל נתפס ברמה המבצעית כשהוא לא ערוך לחלוטין. גדר הגבול החמה והפעילה ביותר נפרצה בקלות מטרידה, מאות מחבלי חמא"ס נעו לאורך שעות לתוך ישראל ובחזרה ללא כל הפרעה, תוך שהם חוטפים מאות שבויים ישראלים לתוך שטחי עזה. טנקים ישראלים נשרפו וחיילים נרצחו בהיקפים חסרי תקדים בתוך מוצבים ורכבי לחימה. על הכשל הזה יידרש ללא ספק הסבר וקשה להניח שיש כזה בנמצא.
בעייה קשה נוספת היא היעלמותה והיעדרותה המוחלט של כל המנהיגות הפוליטית והביטחונית אשר נמנעה מהופעות בתקשורת או מפגשים עם האזרחים ואף מביקורים בבתי החולים ובשטח עצמו. לא היה בישראל תקדים להתנהלות כזו וגם כאן מדובר בכישלון חרוץ ברמה היסטורית שההנהגה תידרש לתת את עליו הדין.
הכשלון הנוסף הוא יכולת ההתארגנות המבצעית והלוגיסטית לאחר התרחשות האירועים. אלפי אזרחים ישראלים הוחזקו בתוך בתיהם ובערים והישובים השונים מבלי שהגיעה אליהם תגבורת לאורך שעות ארוכות. צעירים נטבחו בשטח לאורך שעות מבלי שהמשטרה הצליחה להגיע אליהם ולהצילם. כוחות צה"ל הגדול ניהלו לחימה של 13 שעות על כיבוש מפקדת אוגדה מידי חבורת מחבלים רוצחים, יישובים שלמים נכבשו ע"י ארגון טרור ועברו שעות ארוכות מאוד עד שצה"ל הצליח להשיג בהם שליטה חלקית. אף גורם לא ריכז את הפיקוד והשליטה בשטח, אף גורם לא עמד מול האזרחים והמשפחות המחפשים את בניהם, בשטח היה כאוס מוחלט ואפס פיקוד ומשילות.
בעת הזו נדרשת צה"ל ללחימה בעצימות גבוהה מול חמא"ס ושאר ארגוני הטרור ברצועת עזה תוך הגדרת מטרה ברורה של השמדת כל הארגון ומנהיגיו ושל יכולתו לפעול צבאית ומדינית. בעת הזו נהנית ישראל מתמיכה מלאה של הממשל בארה"ב ושל כל מדינות המערב ועל ישראל לנצל הזדמנות זו ולפעול במהירות ובנחישות נגד חמא"ס. אבל חשוב להבין שגם הגיבוי האמריקאי לא יימשך לאורך זמן וללא הגבלה. יש לקחת בחשבון שכאשר יתחילו להתפרסם בעולם תמונות מתוך רצועת עזה, יתחיל העולם לפנות נגדינו ולהגביל את החופש לה זוכה ישראל בלחימה מול חמא"ס. ולכן חשוב להבין שקיבלנו שיק פתוח אבל הוא מוגבל בזמן.
במקביל על ישראל להיערך להצטרפות אפשרית של חיזבאללה ללחימה. מהלך כזה משרת את איראן והגיוני מאוד על רקע אובדן ההרתעה הישראלית וההצלחה של חמא"ס. או אז תידרש ישראל לנהל לחימה רב זירתית ממושכת מתוך מטרה לשנות לחלוטין את המשוואה המעוותת שנוצרה לאורך השנים מול ארגונים אלו.
אין ספק כי בסופו של דבר יהיה ניצחון צבאי ישראלי ויהיו הישגים ברמה כזו או אחרת. אבל כבר עתה ברור שביום שאחרי תידרש וועדת חקירה ממלכתית שתידרש למסקנות קשות וכואבות מול הדרג המדיני, הביטחוני וצה"ל בכללותו. ועל המנהיגות כולה יהיה לקחת אחריות ולסיים את תפקידה.
ובשולי הדברים אבל עם חשיבות לא פחותה. אזרחי מדינת ישראל עומדים משתאים ובהלם לנוכח האירועים האחרונים. אבל מציאות זו מתרחשת לא בחלל ריק אלא במצב שבו החוסן הלאומי נפגע קשה עוד לפני האירוע.
משטרת ישראל במצב קשה מאוד בחוסר כ"א קריטי ובהיעדר משאבים באופן שלא מאפשר לה להשליט משילות וחוק ברחבי המדינה. מערכת החינוך במשבר הקשה בתולדותיה, בחוסר של אלפי מורים מוכשרים ובצפיפות שאין דומה לה במדינות המערב. מערכת הבריאות בקריסה מוחלטת, כל ארגוני הבריאות בגירעונות עתק וקיים חוסר עצום ברופאים, אחיות ומיטות אשפוז. הפשע המאורגן שולט במגזר הערבי והפשיעה נמצאת בעלייה, אף אחד מקווי היסוד עליה החליטה ממשלת ישראל הנוכחית, לא מומש אפילו חלקית על רקע עיסוקה היחידי של הממשלה בקידום ההפיכה המשטרית. החוסן האזרחי והחברתי נפגע אנושות על רקע הפילוג, השסעים והקיטוב שממשיכים להעמיק בציבור בחסות נבחרי הציבור. הפריפריה עדיין מוזנחת לחלוטין לאורך השנים ואין תוכניות אסטרטגיות לפיתוח תשתיות.
התחושה הכללית של רוב אזרחי ישראל כפי שגם באה לידי ביטוי בעשרות סקרים שהתפרסמו בחודשים האחרונים היא שאין מנהיגות, אף אחד לא מנהל את המדינה, אין תהליכי ניהול, אין תכנון אסטרטגי ארוך טווח והמדינה מתנהלת בעיקר בכיבוי שריפות ופתרון תקלות במקום בקידום ושיפור איכות החיים.
זה הרקע והמציאות שבהם אנחנו נכנסים לתוך אירוע הלחימה מול חמאס והדיווחים על חוסרים אדירים של ציוד צבאי עבור מתגייסי המילואים, ועל אזרחים המתגייסים לסייע ולרכוש ציוד שכזה, לא משפרים את המצב. מצד שני הציבור הישראלי מוכיח ערבות הדדית, התגייסות למען הנפגעים הנעדרים והמתגייסים וחיבוק ענק לנפגעים. הלוואי והמנהיגות הייתה ברמה הזו.
שנזכה לימים טובים יותר.
ליאור אקרמן – פרשן ביטחוני, חוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן