זוהי מלחמה דתית. זוהי מלחמה שבה שני הצדדים מדברים בשתי שפות שונות. הם, הטרוריסטים ומפעיליהם, מדברים בשם אללה, בשם השייחים והמנהיגים הדתיים שלהם, פנאטיים ככל שיהיו, שונאי "כופרים". הצווחות "אללה אכבר" מלוות את הרוצחים במעשיהם הנפשעים. לתוקפנות שלהם העניקו שם: "מבול אל-אקצא", וזה אומר הכל. המסגד בהר הבית, בלב ירושלים, הוא רק תירוץ ש"מדליק" אותם לפרוע פרעות ביהודים. עצם דריכת כף רגל יהודית בהר הבית – היא בעבורם קריאה "להציל את אל-אקצא".
היום החמישי למלחמה: אזעקות הופעלו בכל צפון הארץ, חמאס לקח אחריות על הירי לחיפה
"הרמטכ"לים חשבו שלא יתעסקו איתנו": אלוף במיל' בריק בריאיון נוקב
קריאה שיוצאת מפי שייח ראיד סאלח מאום-אל-פאחם, משייח נסראללה בדרום לבנון, מהאייאתולות בטהראן, ומה"מאמינים" בעזה. תירוץ לפרוק את תאוות הרצח. זוהי מלחמה קמאית, כמו שרדפו את היהודים מאז ומתמיד בארצות האיסלאם בהיותם "כופרים". דין מוחמד בסייף.
מי שלא קרא בשנים האחרונות את ההסתה האנטישמית בערוצי התקשורת הערביים – גם במדינות השלום, מצרים וירדן, אינו מבין את מהות ועומק השנאה שלהם כלפי המדינה היהודית ואזרחיה. טמנו ראשינו בחול. התקשורת שלנו מיעטה להתייחס לפירסומים גלויים אלה – שמביא בהתמדה לידיעת הציבור מכון ממר"י, בראשות יגאל כרמון. מרגע שהחלה מיתקפת שבת בבוקר, קטר היא זו שמלבה את המשך ההסתה ומעודדת את החמאס בפעילותו. היומון הקטרי "אל-וטן" שיבח את מתקפת הטרור של חמאס כ"פעולה צבאית איכותית ממדרגה ראשונה" והעתק של "מתקפת הנביא מוחמד נגד יהודי ח'יבר" בשנת 628.
"כמו הנביא כאשר החליט לתקוף את [היהודים בני שבטי] ח'יבר, הרים את האצבע המורה שלו ואמר: 'אללה אכבר, אללה אכבר, אללה אכבר. אם נבוא לשטחם, רע ומר יהא יומם", כך הם "הגיעו לאדמה שנכבשה בשנת 1948, המתנחלים ברחו דרך המדבריות, חיילים ומתנחלים ציונים נלקחו בשבי". וכך הלאה. והמאמר – שאינו יוצא דופן בשיטנה שהוא מפיץ - מסתיים בציטוט מן הקוראן: "אם תושיטו עזרה לאללה יושיט גם הוא עזרה לכם".
שייח ערבי הוביל בשנות השלושים את תמיכת הערבים בהיטלר ועודד את הצורר הנאצי לצאת להשמדת היהודים. קראו לו חג' אמין אל חוסייני. שייחים בני זמננו הולכים בדרכו, ולדאבון הלב נחלו הצלחה. הנחיתו עלינו ביום אחד את הקשה שבמכות. אלפי הרוגים בקרב הטרוריסטים ותושבי הרצועה? – אללה, לשיטתם הזדונית, רק שמח לקבלם בשמיים עם 72 בתולות לכל חלל.
הם מדברים בשם הדת הרצחנית שלהם, ואנחנו, אבוי, נאורים שכמותנו, נרדמים בשמירה וחוששים ממערכות המשפט הפנימית והבינלאומית. המחיר כבד מנשוא – יותר. מ-1200 נרצחים. חשבון הנפש שנידרש לעשות לאחר הניצחון, צריך להעמיד בראש סדר הדיון את מהות האויב, השנאה שלו, ההונאה שלו, הרצון הבלתי כלה להשמידנו. אלה רק יילכו ויגברו.