משהו: המושג יום שחור החוויר
השנאה והרשע
הדבר הכי גרוע בנוגע לשנאה ורשע הוא הניסיון להסביר אותם. אין הסבר לשנאה של חמאס ושל הפלסטינים, חברי ארגוני האלימות. אין הסבר וגם אין היגיון בכל תפיסת המציאות שאנחנו חיים על פיה בעשרות השנים האחרונות. ההיגיון שלנו, המערבי, היהודי, טוב הלב, האנושי, אומר שאם יהיה לפלסטינים בעזה טוב, יהיו להם תנאים כלכליים ראויים, שאם לא נשלוט בהם, אם ניסוג מעזה ונפנה את ההתנחלויות, אם לא יהיה כיבוש, הם לא ישנאו, ואז יגיעו ימים של רגיעה ושקט.
זה הגיוני, אבל השנאה לא הגיונית. היא יצור עצמאי, ואין אפשרות להסביר לשנאה שהיא לא הגיונית. היא לא מעוניינת כלל וכלל להיות הגיונית. חמאס שונא, ואת השנאה שלו הוא מרגיע רק על ידי עוד שנאה. ועוד ועוד ועוד שנאה.
כל כך קשה לנו להבין את זה, עד שהחלטנו פשוט לא להבין. כשלא מבינים את המציאות, מופתעים.
אני רוצה לתאר לכם את הראש של היהודי בעיני מי ששונא אותו: זללן, בז לערכים, סוגד לכסף, לא מוכן לשרת את האנושות, מנצל עובדים, קמצן, מעוות משפט, פחדן, גנב. את זה ראיתי השבוע בקריקטורה שהודפסה בעיתון ששנאת יהודים היא הקו שלו, עיתון שקוראיו צוהלים למראה תיאור כזה של יהודים, ורואים בקריקטורה כזו שנינות קולעת. בעיתון הזה צויר ראש של יהודי על עמוד שלם וכל התכונות האלה צוירו בתוך הראש של היהודי.
מה אנחנו, היהודים, עושים נגד שנאה כזאת? מנסים להוכיח שזה לא נכון, מנסים לקנות את השונאים על ידי התנהגות שתראה להם שהיהודי הוא גם בעל תכונות אחרות, נאצלות. לפעמים, יהודים מתקיפים יהודים אחרים, כאשר נדמה להם כאילו הם הסיבה שחושבים דברים כאלה על היהודים.
יש עוד דרכים שבהן אנחנו היהודים מנסים לרכך את השנאה. אנחנו מקיימים שיחות והבנה והשתתפות עם השונאים ומחפשים אחדות אינטרסים איתם. או אז מגיעות ההשתוללות והשנאה האלימה, ומתברר שהכל שטויות. השנאה נשארה. היא לא צריכה סיבה.
צריך להגיד משהו שלא כל כך נחמד לומר אותו. אבל בתקופת מלחמה אנחנו לא מחפשים אחדות עם האויב. בתקופת מלחמה אנחנו נלחמים נגדו - לא פשרה, לא להכיל, לא להבין ולא להתחבק. אנחנו נאבקים בו כדי להכניע אותו.
כאשר כוחות הברית לחמו נגד הנאצים באירופה, הייתה להם דרישה אחת מהאויב: כניעה ללא תנאי. את הדרישה הזו ישראל מעולם לא הייתה מסוגלת נפשית לדרוש מהאויב שלה. הדרישה לכניעה ללא תנאי של הנאצים עלתה בהרבה קורבנות והרבה הקרבה. אפשר היה אולי לסיים את המלחמה נגד גרמניה הנאצית מוקדם יותר, אם כוחות החופש היו מוותרים על הדרישה לכניעה ללא תנאי של הנאצים. אבל צ'רצ'יל, רוזוולט, סטאלין ודה גול דרשו רק זאת: כניעה ללא תנאי. הם המשיכו להקריב לוחמים עד להשגת הכניעה ללא תנאי. רק אחרי זה הגיעו שקט ורגיעה לאירופה.
הדרישות שלנו מחמאס ומכל הארגונים הפלסטיניים האלימים אינן כניעה ללא תנאי, במקום זה עשינו התנתקות, באשליה שזה יביא לרגיעה. לא הביא. ברשתות החברתיות מציגים שוב ושוב את המודעה המגוחכת מאותם ימי התנתקות: "ההתנתקות מעזה טובה לביטחון" עם שורה ארוכה־ארוכה של קצינים בכירים במיל' אלופים ותת־אלופים לרוב שחתמו. בטח בגאווה.
פעם בעבר, בשיחה שלי לצורך ראיון עם יוסי שריד, הוא העלה את הדרישה לסגת מרצועת עזה. בעוד אני רואה שחורות, הוא מביט עליי בחיוך החכם והטוב שלו ושואל אותי: "מה הם כבר יכולים לעשות לנו?".
זו הייתה תקופה שבה כלי הנשק שלהם היו מרגמות וטילים פרימיטיביים. אמרתי לו: "כשמישהו רוצה לעשות רע, וחושב על איך לעשות רע, הוא בסוף ימצא את הדרכים לעשות רע". אז הנה הוא, הרע ביותר. ואם לא נפסיק אותו, יהיה רע עוד יותר.
הארץ נמצאת בימים שחורים מאוד. כאב בלתי נתפס של משפחות שאיבדו את היקרים מכל בהתקפת השנאה הזו. כאב צורב שאין מילים לתאר אותו של מי שהיקרים להם נחטפו לעזה. ההיסטוריה של ישראל איננה אותו דבר אחרי אירוע כזה.
מי אשם? אי אפשר להסיר מראש הממשלה את האחריות לתוצאה הזאת. עם זאת, הכישלון הזה מפליא כל כך, עד שאי אפשר להאמין שהוא קרה. זה לא מחדל מלחמת יום הכיפורים. זה גרוע יותר.
ביום שבת שבו פרצו הטרוריסטים של חמאס לתוך ישראל הייתי בצרפת. יום קודם ביקרתי בבית של אמיל זולא, זו הייתה אחת מהמטרות העיקריות של הנסיעה הזו. למחרת בבוקר התעוררתי להודעות הנוראיות ולמוות ולחטיפות במספרים המבהילים האלה.
רציתי לראות את הבית שאמיל זולא בנה לעצמו בכפר מֶדָאן, לא רחוק מפריז, גם כי אני מעריך את המלחמה שלו בשנאת היהודים, ואת ההגנה שלו על דרייפוס. כזכור, דרייפוס היהודי הואשם בבגידה ואז פרצו בצרפת הרגשות האפלים של שנאת היהודים. אמיל זולא כתב הרבה ספרים נפלאים, והיה צפוי שהבית שלו יוקדש לתיאור הספרים האלה, אבל אמיל זולא כתב גם מאמר מסוים. ב־13 בינואר 1898 פרסם זולא בעיתון "ל'אורור" את המאמר שכותרתו: "אני מאשים!", ובו יצא להגנת דרייפוס.
מה שהפתיע אותי בבית של אמיל זולא הוא שחלק ענק ממנו הוקדש לדרייפוס. אגף שלם מוקדש לתיאור שנאת היהודים באותה תקופה בצרפת. על הבית אולי אכתוב בפעם אחרת, אבל מה שהכה אותי בתדהמה הוא כמות השנאה ליהודים שהייתה אז. בצרפת, הלכאורה מעודנת ותרבותית, לכאורה לא מונעת על ידי הדת. שם ראיתי גם את הציור שתיארתי קודם של היהודי והתכונות הרעות האופייניות לו בתוך ראשו.
מה זו השנאה הזו? לא הבנתי. כמו שאני לא מבין את אותה שנאה שמופנית היום כלפי יהודים מצד הפלסטינים. זו אותה שנאה, שהיא מחלה שאי אפשר להיפטר ממנה. הופתעתי כאשר אמרו לנו שם בבית אמיל זולא: "עד היום אנחנו מקבלים בלי סוף מכתבים נגד דרייפוס". שנאה בלתי הגיונית. שנאה שעלתה לנו תמיד בקורבנות ובזוועות. היהודים לא הצליחו עד היום לרכך את שנאת הדמים כלפיהם. יש רק שינוי אחד: מעכשיו מי שהורג את היהודים משלם מחיר גבוה מאוד.