האזינו לטור של קלמן ליבסקינד:
הטור קלמן ליבסקינדהקונספציה התפוצצה על הראש של כולנו. האמינו בה פוליטיקאים ומדינאים, האמינו בה עיתונאים ופרשנים, האמינו בה ראשי שב"כ וגנרלים. ועל הקונספציה הזו חייבים לדבר. לא כדי לסגור חשבונות על העבר, אלא כדי להבטיח את העתיד.
"תישארו בבונקר, אנחנו באים": תיעוד דרמטי מהקרב על מוצב סופה
מדממים בשדה הקרב: סיפורי הגבורה של הלוחמים בעוטף עזה נחשפים
מדהים לראות את אולפני הטלוויזיה המלאים בימים האחרונים במומחים מכל הסוגים, המינים והדרגות, שמסבירים בביטחון גדול, כמובן על סמך הידע המקצועי שלהם ובהתבסס על ניסיונם העשיר, שהם יודעים בדיוק מה צריך לעשות עכשיו. שחייבים לשטח את עזה, להפסיק את המים, לנתק את זרם החשמל ולמוטט את חמאס.
לא למוטט, לכסח. בלי יועצים משפטיים ובלי "הקש בגג". יעלה כמה שיעלה. יגבה איזה מחיר שיגבה. ימותו כמה בלתי מעורבים שימותו. חייבים להפציץ את בתי הספר של אונרא ואת בית החולים שיפא, המליץ אחד הבכירים שבהם, וליצור משבר הומניטרי בעזה. ממש כך. הם מדברים בכזה ביטחון עצמי, שלרגע אפשר לשכוח שעד לפני כמה ימים הם החזיקו, באותו ביטחון עצמי בדיוק, בתפיסת עולם הפוכה ב־180 מעלות, ושהם, אלה שמובילים עכשיו את אסטרטגיית "להשמיד, להרוג ולאבד", היו חלק מהקונספציה שהביאה אותנו עד הלום.
במשך שנים התנהלה לצדנו, בהשקט ובבטחה, מדינת הטרור החמאסית. היא לא הייתה אכזרית פחות מזו שראינו השבוע. היא לא רצתה פחות להשמיד אותנו. היא לא תכננה פחות לחטוף את אזרחינו. היא פשוט הצליחה פחות. עמדו בראשה אותם אנשים שעומדים היום, הם הצהירו את אותן הצהרות שהם מצהירים היום, שרצונם להשמיד אותנו ולרצוח אותנו, ואנחנו בתגובה הסברנו לעצמנו שבמסגרת כללי ההומניות שאנחנו מחילים על עצמנו, אנחנו חייבים לפרנס אותם, להאכיל אותם, להכניס להם סחורות, לדאוג לחשמל שלהם ולזרם המים שלהם ולספק להם כל מה שהם צריכים, מפטרוזיליה ועד תחבושות היגייניות.
במשך שנים ראינו את עצמנו מועמדים מובילים לתואר המדינה המוסרית ביותר בעולם, בתחרות ששום מדינה אחרת חפצת חיים לא נטלה בה חלק. במשך שנים קיבלנו כללי משחק מעוותים, שלפיהם יש שני חמאס.
האחד אזרחי, השני צבאי. הראשון תמים, השני מסוכן. יש את יחיא סנוואר שמנהל מדינה, ויש את יחיא סנוואר שנלחם נגדנו, יורה בנו ומחזיק באזרחינו ובגופות חיילינו - ושני היחיא סנוואר הללו לא קשורים זה בזה. וכל המדינאים, כל המומחים וכל מקבלי ההחלטות - מבנימין נתניהו שאחז בהגה קבלת ההחלטות שנים ארוכות כל כך, דרך בכירי צה"ל ואמ"ן ועד לראשי שירות הביטחון הכללי - כולם חשבו שזה הגיוני.
מה השתנה השבוע, חברים, ככל שמדובר בצורך שלנו להיות אנושיים? אתם, שהסברתם כולכם עד אתמול שאי אפשר לחנוק 2 מיליון פלסטינים, איך אתם מסבירים לעצמכם שמה שהיה אסור אתמול מבחינה מוסרית, מותר היום? הרי לא כל אותם 2 מיליון פרצו לקיבוץ בארי. ושיהיה ברור, אין לי ויכוח עם העמדה החדשה שלכם, אני רק תוהה אם לא נכון יותר היה לנקוט זאת לפני סוף השבוע האחרון, במקום להיות חכמים רק אחרי הטבח.
במשך שנים נהגה כאן פרקטיקה מטורפת, שבמסגרתה קיבלנו על עצמנו בהכנעה לחטוף על הראש, אחת לתקופה, כמה אלפי טילים. כמו גזירת גורל. כאילו אי אפשר אחרת. ובכל פעם כזו היינו מעלים את חיל האוויר, תוקפים מה שתוקפים ומגיעים להפסקת אש כשלחמאס היה נוח להגיע לאחת כזו - ואז יוצאים לתקשורת ומצהירים שהכינו אותם שוק על ירך. במקום להבהיר להם שרקטה אחת היא עילה למלחמה, ושעל כל צבע אדום יירד בית של חבר ממשלה שלהם, בחרנו להמשיך ולדון בכובד ראש בסוגיות של הסדרה ושל הפסקת אש. כאילו לצדנו חיה מדינה ככל המדינות, ולא אותה ישות שהיום כולם נזכרו שהיא רוצה מה שרצו הנאצים.
במשך שנים אנחנו נלחמים עם מבקשי נפשנו בידיים קשורות. ידיים שאנחנו קשרנו לעצמנו. בנימין נתניהו הוא, כאמור, ראש וראשון למובילי הקונספציה הזו, אבל צריך להודות שלא נמצאו כאן יותר מדי אנשים שאתגרו אותו. אני זוכר את הממשלה הקודמת מתגאה בכך שבניגוד לזו של נתניהו, היא מקפידה להגיב על כל ירי מעזה. איך הגיבה? כמו שהגיבו קודמותיה. בירי על מגדלי שמירה ריקים ועל חולות נודדים. מערכת הביטחון שלנו עבדה קשה כדי להקפיד לא להרוג אף עזתי, כשהיא מפתחת טכנולוגיות שמסוגלות להפיל קיר בג'בליה בלי לפגוע במי שמאחוריו, תוך שהיא מספרת לעצמה שהיא מרתיעה את האויב. על מי עבדנו כל השנים? האם מישהו בחמאס חשב פעמיים אם לירות עלינו או לא בגלל משהו שעשינו לו?
המשוואה לא השתנתה
ממשלת האחדות חשובה. את מצב המלחמה הנוכחי חייבים לעבור יחד, מאוחדים ככל האפשר. ובמובן הזה, צריך לברך על ההצטרפות של בני גנץ וגדי איזנקוט לשולחן מקבלי ההחלטות. אבל אחרי שאמרנו את זה, אסור לשכוח שגנץ ואיזנקוט אינם חלק מהפתרון. צריך לזכור שיחד עם נתניהו, במשך שנים הם היו חלק מהבעיה.
"הגשם ישטוף את אבק הטנקים, השדות יוריקו, ודרום אדום, במובן החיובי של המילה, של כלניות, פרחים ויציבות, יהיה לעוד הרבה שנים קדימה", נשבע הרמטכ"ל בני גנץ בקיץ 2014, משוכנע בכל נימי נפשו שמבצעים דוגמת צוק איתן מביאים לשינוי עמוק במוטיבציה וביכולות של חמאס. ממש כמו איזנקוט, שעם פרישתו מתפקיד הרמטכ"ל בתחילת 2019 ייחל להפסקת אש ארוכה עד סוף 2019, "אז נוכל להשלים את פרויקט המכשול".
אותו איזנקוט שאחרי שומר החומות הסביר ש"חמאס נפגע פגיעה משמעותית מאוד", ש"פגיעה בסדר גודל כזה מביאה להרתעה", ושעלינו "לצאת להפסקת אש באופן חד־צדדי", ולאחריה "לעבור לשלב ארוך יותר ברמה האסטרטגית של מתן סיוע הומניטרי בסיסי של מזון, בריאות, מים, חשמל, ביוב"; שאחרי הפצצת המטרו, מערך המנהרות של חמאס - הבטיח שההפצצה הזו "תביא אותם למחשבה מעמיקה, ואני מקווה שההישג שהצלחנו להביא ב־2006 בתקיפה בלבנון וההלם שנוצר בחיזבאללה יהיו דומים".
אף אחד מהרמטכ"לים האלה לא הוביל מעולם דרישה למהלך שיראה לחמאס שבעל הבית השתגע. אף אחד מראשי השב"כ שפעלו לצדם לא תבע לסמן כיוון אחר מזה שהוביל אותנו אל המחדל.
בשנה שעברה ניהל כאן יאיר לפיד את מבצע עלות השחר, המערכה היחידה בקדנציה הקצרה שלו כראש ממשלה, כשגם הוא בוחר להתקוטט עם הג'יהאד האסלאמי ולא לגעת בחמאס, שאִפשר לו לירות עלינו 1,000 רקטות תוך ימים ספורים. לפני חמישה חודשים חגגה הממשלה הנוכחית את ההצלחה של מבצע מגן וחץ, שבעקבותיו הודיעה: "שינינו את המשוואה", הצהרה שהיה ברור שאין מאחוריה דבר לבד מניסיון לשכנע את עצמנו כמה אנחנו טובים וכמה אנחנו חזקים.
שוב, בפעם המי יודע כמה, אפשרנו לירות למעלה מ־1,000 רקטות על ערינו ועל יישובינו. שוב היה נראה לנו שדי בכך שהצלחנו ליירט אותן כדי להכריז על ניצחון. כיפת ברזל – אותו פיתוח מרשים ומעורר השראה, שהציל חיים רבים מאוד - הפכה אצלנו עם הזמן לבעיה אסטרטגית, כשאפשרה לנו להיות המדינה היחידה בעולם שחיה בשלום עם ארגוני טרור, שאחת לכמה חודשים יורים מאות או אלפי טילים אל מרכזי הערים שלה ולא להרגיש שמשהו כאן לא תקין.
שום משוואה לא שונתה כאן אחרי שום מבצע. ארגון טרור חי לצדנו, לא הפסיק לחשוב איך להשמיד כל אחד מאיתנו, ואנחנו, אחת המעצמות הצבאיות החזקות בעולם, לא הרגשנו אף פעם שום דחיפוּת להכות בראשו. כאילו חיכינו בסבלנות במשך שנים ארוכות למכה הקשה באמת שתנחת עלינו, כזו שאחריה לא תהיה לנו ברירה אלא להגיב. ועד אז? עד אז הפצצנו בחזה נפוח דיונות, מגדלים ריקים ותשתיות שאין בהן איש, וחיכינו שהצד השני ייבהל.
ארגוני הטרור בעזה שיבשו לנו את החיים מתי שרק רצו בכך. נכון, בזכות כיפת ברזל היו לנו מעט הרוגים, אבל המפתח לשליטה בסדר היום שלנו ובשאלה אם נריץ מיליון איש למרחבים המוגנים או לא, היה תמיד אצלם ביד. דור שלם של ישראלים גדל בלי לדעת שאפשר גם אחרת. שאפשר להשיב מלחמה. שאפשר לנצח.
עד כדי כך הקונספציה המעוותת שלטה כאן, שחשבנו שזה סביר בהחלט להעניק שוב ושוב שירותי בריאות לבני משפחתו של איסמעיל הנייה, במקום לשלוח אותם לעזאזל. בתו אושפזה באיכילוב, נכדתו קיבלה טיפול בשניידר, אחותו נכנסה אלינו עם בעלה כדי שזה יקבל סיוע רפואי בבילינסון. זה לא היה מפגן של אנושיות - זה היה מפגן של מופרעות. זה המקום להזכיר בסוגריים שההתנהלות הזו לא התחילה מול חמאס ולא נגמרה בו.
זוכרים את הדיון שהתנהל כאן בשאלה אם צריך לאפשר לבכיר הרשות הפלסטינית סאיב עריקאת לעבור אצלנו השתלה ריאה? האיש תמך בחרם על ישראל, כלומר על בית החולים שרופאיו אולי ישתילו לו ריאה. "אחי היקר", הוא כתב בזמנו למתכנן רצח השר רחבעם זאבי, שאותו כינה "אהובנו" - "אני כותב אליך כדי להביע את הרגשות האמיצים ביותר של הסולידריות והאחווה". עריקאת היה בורג חשוב בהפצת עלילת הדם שהאשימה את ישראל בביצוע טבח בג'נין במבצע חומת מגן, ובין לבין תמך במחבלים שביצעו פיגועים בחיילי צה"ל - אבל למישהו היה נראה סביר שכשהוא חולה נתייצב אנחנו כדי לסייע לו.
משחקים עם האויב
השבוע התלונן ראש מועצת אשכול גדי ירקוני על כך שעוד לפני אירועי השבת האחרונה אפשר צה"ל לאנשי חמאס להיכנס למרחב הסמוך לגדר הגבול. "צעקנו וזעקנו למה הם נכנסים לפרימטר", סיפר. "אני לא בן אדם שרוצה לירות באנשים, אבל אני אמרתי לפני זה שמי שנכנס לפרימטר צריך לקבל כדור. הרבה לפני שבת האחרונה... אנחנו לא היינו צריכים לאפשר להם להגיע לפרימטר ולהיכנס אליו. הם בדקו אותנו, ובסוף הם הצליחו להגיע ולשרוף אותנו בבתים".
וכדי להבין כמה צודק ירקוני וכמה טרללנו את עצמנו, צריך לחזור, רק לטובת הדוגמה, אל עתירה לבג"ץ שהגישו בשנת 2018 כמה ארגוני שמאל, ובהם יש דין, גישה, עדאלה והאגודה לזכויות האזרח. העותרים דרשו אז מבית המשפט לבטל את ההוראה המתירה לירות באש חיה על המפגינים בסמוך לגדר, אותם מפגינים שלא מסכנים "באופן ממשי" חיי אדם במרחב המכשול הביטחוני שבין הרצועה לישראל. זה קרה אחרי "אירועים המוניים ואלימים", כפי שתיאר אותם בג"ץ, ש"רובם התרחשו בהכוונת ארגון הטרור חמאס", ושבמסגרתם ובחסותם בוצעו פיגועים נגד כוחותינו, ובהם אירועי ירי, רימון רסס, מטעני חבלה, בקבוקי תבערה וניסיונות לפגוע בגדר.
"המכשול הנוכחי הוא ברובו המוחלט מכשול פשוט יחסית וקל לחדירה מכוונת", מתאר השופט חנן מלצר בפסק דינו, שניתן עוד בטרם הושלמה בניית המכשול הנוכחי. "הוא מורכב מגדר ברזל בסיסית בשטח ישראל, אשר רגישה לחיתוך, גובהה כגובה אדם ומותקנים עליה גלאי התרעה אלקטרוניים, תיל מסולסל הממוקם בשטח רצועת עזה, והוא בר־חיתוך וניתן לדלג מעליו בקלות... המרחק בין שני מרכיבי המכשול משתנה בהתאם לתנאים הטופוגרפיים ועומד על בין 20 ל־80 מטר, כך שאדם העובר את התיל עשוי להגיע תוך שניות בודדות לגדר הברזל שבשטח ישראל".
המכשול הזה, הוסבר עוד, "ממוקם מאות מטרים בלבד משורה של יישובים ישראליים ועשרות מטרים בלבד מכוחות צה"ל, ועל כן מפריצתו נשקפת – וביתר שאת כאשר מדובר בהמון מתפרע – סכנה לאזרחים ולחיילים כאחד". השופטים מלצר, אסתר חיות וניל הנדל דחו את העתירה. הם לא העניין כאן. אבל די לקרוא בפסק דינם את ההנחיות, כפי שנמסרו להם על ידי מערכת הביטחון, כדי להבין אילו אזיקים אנחנו התנדבנו לשים על הידיים והרגליים של עצמנו מול האויב.
מלצר תיאר את הוראות הפתיחה באש, כפי שאלה נמסרו לבג"ץ על ידי המדינה. שימו לב: "בהתאם לכללים המשפטיים שתוארו לעיל... הוראות הפתיחה באש הנידונות בעתירות שלפנינו מאפשרות שימוש ב'אש חיה' רק לשם התמודדות עם הפרות סדר אלימות, אשר מהן ובמסגרתן נשקפת סכנה ממשית מיידית וקרובה לכוחות צה"ל או לאזרחים ישראלים.
בהתאם להוראות הנ"ל, ההתמודדות עם הסכנה תיעשה בראש ובראשונה באמצעות אזהרות מילוליות ובאמצעים בלתי קטלניים. מקום שבו השימוש באמצעים אלו איננו מביא להסרת הסכנה הממשית והמיידית הנשקפת מהפרת הסדר האלימה – ורק אז – ההוראות מתירות, על פי מה שנמסר לנו, ירי מדויק לעבר רגליו של מפר סדר מרכזי, או מסית מרכזי, זאת במטרה לאיין את הסכנה הקרובה והצפויה נוכח חשיבות הדברים. אדגיש שוב כי בהתאם למידע שנמסר לנו באשר להוראות הפתיחה באש הרלוונטיות – ירי לעבר רגליו של מפר סדר מרכזי, או מסית מרכזי אמור להתבצע כמוצא אחרון בלבד, ובכפוף לדרישות מחמירות הנגזרות מן העקרונות של צורך הכרחי ומידתיות".
ובכן, ככה לא נלחמים באויב. ככה משחקים איתו. כשצה"ל נדרש להצטדק על האופן שבו הוא מטפל באירועים שמייצרים סיכונים ליד הגדר, ומסביר שהוא יורה רק כשנשקפת "סכנה ממשית מיידית וקרובה", ורק אחרי שהוא מסיים עם "אזהרות מילוליות", וגם אז יורה רק לרגליים ורק כמוצא אחרון - ברור שמשהו פה דפוק. ומכיוון שברור לכולנו שמי שיתקרב מהיום והלאה לגדר יחטוף כדור, בלי בג"ץ, בלי בצלם ובלי כל ההוראות המפולפלות האלה, צריך לשאול שוב למה היינו צריכים לשלם בכל כך הרבה דם כדי להגיע לזה.
רוצים עוד דוגמה? כדי להבין כמה הקונספציה הדפוקה הזו שלטה כבר אז בפוליטיקה, בצבא, בתקשורת, במערכת המשפטית ובעצם בכל מקום, בואו נלך רגע כשני עשורים לאחור, אל חיסולו של ראש הזרוע המבצעית של חמאס, רב־המרצחים סלאח שחאדה. זוכרים את העיסוק הבלתי נגמר באירוע הזה - כולל הליכים משפטיים בבג"ץ, כולל ועדת בדיקה שניהלנו כאן אחרי שהתברר שחיסולו של האיש המסוכן הזה הוביל למותם של 14 אזרחים שהיו איתו? "דם מאות ישראלים על ידיו של שחאדה", אמר עליו אז אלוף פיקוד הדרום.
שבוע לפני שהוא חוסל, מטוסי קרב כבר היו בדרכם לפגוע בו, ואלה שבו לבסיסם אחרי שידיעות מודיעיניות דיווחו על נוכחות של קרוב משפחה שלו לצדו. "אנשי רוח" דרשו אז לחקור את החיסול. הסופר סמי מיכאל, המשורר נתן זך ואחרים פנו לפרקליט הצבאי הראשי ודרשו חקירה פלילית. בהמשך עתרו לבג"ץ בדרישה למנוע את מינויו של מפקד חיל האוויר בזמן החיסול, דן חלוץ, לתפקיד סגן הרמטכ"ל. ובג"ץ? הוא בחר להתערב, הורה לחלוץ להבהיר את עמדתו בסוגיה, ואילץ אותו להסביר לבית המשפט שאם מישהו מהשותפים לאותו מבצע היה יודע מראש שאלה יהיו התוצאות הטרגיות - המבצע לא היה מאושר. תשע שנים!
אחרי החיסול הוגשו לראש הממשלה מסקנותיה של ועדת בדיקה מיוחדת בראשות שופטת בית המשפט העליון, שקבעה שפעילותו של שחאדה "גבתה מחיר דמים כבד של מאות הרוגים, אנשים, נשים וטף ואלפי פצועים"; ש"היא נעשתה מתוך כוונת זדון לקטול חיי חפים ולשבש את אורח החיים התקין במדינה"; וששחאדה היה "הכוח המניע, הרעיוני והמבצעי של החמאס, תוך מעורבות ישירה בתכנון ובביצוע של פעולות טרור רצחניות".
הוועדה מצאה שההפצצה הייתה "בלתי מידתית", אבל במקביל קבעה שאין בה חשד לפלילים, בין השאר משום שלא היה כאן זלזול בחיי אדם - אלא אירוע שמקורו ב"הערכות שגויות ושיקול דעת מוטעה, שנבעו מכשל מודיעיני". שיהיה ברור: חשוב לעשות מאמץ לא לפגוע בחפים מפשע, אבל חשוב יותר לדאוג שמכונות רצח כמו סלאח שחאדה לא יוכלו להמשיך לרצוח. והחיטוט הבלתי פוסק בחיסול הזה במשך שנים ארוכות, מערכת אחרי מערכת, מלמד עד כמה אנחנו תקועים בגישה שלא מבינה מול מה ומול מי אנחנו נלחמים - ועד כמה לא באמת החלטנו שאנחנו נאבקים כאן על החיים שלנו.
עד השבוע לא נפל פה האסימון. עד השבוע לא הצלחנו להבהיר לעצמנו באמת שאם הבחירה היא בין החיים של הילדים שלנו לילדים של האויב שלנו, אין לנו התלבטות. וכשאנשים שתקפו בחמת זעם את בצלאל סמוטריץ', שקרא "למחוק את חווארה" אחרי שורה של מעשי רצח של יהודים שם, קוראים עכשיו בעצמם לשטח את עזה ולהפציץ את בתי החולים שלה, הם מעידים יותר מכל על עצמם ועל תפיסת העולם המוסרית האלסטית שלהם.
"הפלסטיני הטוב"
הקונספציה הזו, לצורותיה, לא התחילה בעשור הזה וגם לא בזה שלפניו. לפני 30 שנה סיפר לנו יצחק רבין שאם רק ניקח ארגון טרור שיושב בתוניס, נעלה אותו ארצה ונצייד אותו בשטח ובנשק - יהיה פה שקט. נהרות של דם שילמנו על הטעות הזו, שבבסיסה עמדה ההנחה שאפשר לקחת את יאסר ערפאת, רוצח היהודים הגדול ביותר מאז אדולף היטלר, להפוך אותו לחתן פרס נובל לשלום, ולישון בלילה בשקט.
אחר כך סיפרו לנו גדודים של גנרלים שההתנתקות טובה לביטחון. שהיא תחסוך חיים. שהיא תחסוך תקציבים. שהיא תחסוך כוחות צבאיים ששקועים ברצועת עזה, ויוכלו להיות פנויים עכשיו לטובת מטרות חשובות יותר. ראיתי השבוע מסמך שפרסם לפני כמה שנים ארגון שישים ואחת מבית מכון השמאל מולד, שספר את ההרוגים והגיע למסקנה שמאז ההתנתקות עזה מייצרת הרבה פחות יהודים הרוגים.
נדמה לי שהשבוע, למרבה הכאב, אפשר כבר להניח את הספירה הזו בצד. אבל זה לא נגמר שם. "לפי הערכות מומחי ביטחון, המציאות המדינית־ביטחונית בישראל השתפרה בעקבות הנסיגה מעזה", הסביר המומחה שחיבר את הדוח. "ההיערכות מחדש סביב הרצועה – ובפרט פינוי הנוכחות האזרחית ממנה – שיפרה בצורה מובהקת את המאזן האסטרטגי".
נדמה לי ש־99% מהפרשנים שידעו לנתח השבוע את הקטסטרופה תמכו בחדווה במהלך האסוני הזה. אבל צריך להגיד עוד משהו, והוא שמספר ההרוגים איננו המבחן היחיד. ברור שכאשר הוא מגיע לממדים כמו אלה שנראו כאן השבוע, המספר הוא חלק גדול מהסיפור. ועדיין, המטרה של טרור היא קודם כל לשבש את הסדר הטוב. ומאז ההתנתקות, בלי שום ספק, עזה משבשת את הסדר הטוב במדינת ישראל כל אימת שהיא חפצה בכך.
בכל פעם שמישהו שם מחליט שבא לו, מדינת ישראל עוצרת לכמה ימים, מיליונים רצים למרחבים המוגנים, בתי הספר משותקים, העסקים סגורים ונמל התעופה הבינלאומי שלנו מסיט את המטוסים ממסלולם שמא רקטה עזתית תפיל אותם. ובנזק הזה של הנסיגה כדאי היה להכיר מזמן.
ועוד מילה אחרונה על כל מי שמבקש, בצד הטיפול בחמאס, לחזק את הרשות הפלסטינית בניסיון לחפש את "הפלסטיני הטוב". לאלה אני מבקש להזכיר עניין אחד קטן. אבו מאזן הטוב - זה שנתניהו דיבר איתו, זה שגנץ הזמין אותו לסלון ביתו, זה שאנשי שמאל עולים אליו לרגל מפעם לפעם ומעבירים משם תמונות בר מצווה משותפות איתו – האיש הזה ממשיך לשלם מדי חודש משכורת לכל פלסטיני שמוכן לרצוח יהודים. מה זאת אומרת לרצוח? לעשות מה שעשו אנשי החמאס השבוע.
רוצים את זה יותר מוחשי? אם במקום חמאסניקים מעזה ששחטו ילדים בקיבוצי העוטף היינו מדברים על חמאסניקים מג'נין ששחטו ילדים בגן נר, אבו מאזן הטוב היה משלם להם ולבני משפחותיהם שכר חודשי קבוע בתמורה לתרומתם למאמץ הפלסטיני. אירועי השבוע האחרון הם הזדמנות טובה לאפס את הראש ואת המחשבה. אין רוצחים טובים ורוצחים רעים. כל מי שרוצח יהודים או מעודד רצח יהודים או משלם למי שמוכן לרצוח יהודים – הוא אויב.