עיתוני יום שישי, ערב שמחת תורה, היו גדושים במאמרים על מלחמת יום הכיפורים. 50 שנה למה שנחשבה לנוראה במלחמות ישראל. סיפורי גבורה, סיפורי חללים, סיפורי גולדה, דיין, שרון ודדו. וכן – כמובן, סיפורי המחדל. רוב אזרחי ישראל היום לא חוו את המלחמה ההיא. נולדו אחריה או שהגיעו ארצה כעולים שנים רבות אחריה.
שקר ה"נאורות": מאז ומתמיד דיברו הטרוריסטים בשם הדת הרצחנית שלהם | דעה
צבא ישראל הוא קיר הברזל שלנו, האחרון שמגן על כולנו | יוסי אחימאיר
אחד המאמרים החשובים נשא את הכותרת: “ההונאה המצרית והעיוורון הישראלי”. הכותב, ראש אמ”ן לשעבר, אלוף (מיל’) אהרון זאבי פרקש, סיים את מאמרו המלומד ב”ידיעות אחרונות” בדברים אלה: “היוהרה הישראלית, הזלזול באויב והאמונה ביכולות המודיעיניות והמבצעיות תרמו להצלחת ההונאה המצרית. רק אם נחקור את הכשלים שלנו, נוכל להפיק לקחים. ואת הלקחים צריך לתרגל, להטמיע, להעביר מדור לדור, ממפקד למפקד וממנהיג למנהיג. זה חייב להיות חלק אינטגרלי מהתרבות שלנו, אחרת נופתע שוב וניתפס לא מוכנים”.
24 שעות בלבד החזיקו מעמד דברים נכוחים אלה, וניחתה עלינו הקשה בהפתעות. באחת, מלחמת יום הכיפורים ולקחיה - נשתכחו. 50 שנה ועוד יום אחד לאחריה, הופתענו, נתפסנו (שוב) לא מוכנים – והמחיר ששולם כבד מנשוא. ביום אחד נרצחו ונפלו יותר מ־1,300 ישראלים, לוחמים, שוטרים, מתיישבים ובני משפחותיהם. כמו קו בר־לב בגדה המזרחית של תעלת סואץ שנפרץ בקלי קלות ב־6 באוקטובר 1973, כך גדר המערכת סביב רצועת עזה לא עמדה בפני הדחפורים. מאות מחבלי חמאס פרצו לעוטף עזה ב־7 באוקטובר 2023, ביצעו זוועות. קשה לתפוס איך הלקח לא נלמד.
עם ערב ריצד על המסך מספר הנרצחים הראשוני - 22. כולנו היינו בהלם. ידענו שמספר זה לא יחזיק מעמד. התפללנו, שרק לא יעבור את ה־50. תמימים שכמונו, עדיין לא תפסנו את גודל האסון. עדיין לא היינו מודעים לטבח במסיבה ברעים, שגבה למעלה מ־200 נרצחים. זה עשרה ימים אין איש בישראל שעיניו משו ממסך הטלוויזיה, הערוצים מעבירים 24/7 את ההתפתחויות השוטפות, את סיפורי הטבח וההרס, החללים, החטופים והנעדרים. יושבים כלא מאמינים מול המסך ובוכים.
הפרשנים כבר אמרו כמעט הכל. ניתחו את פשר המחדל, דיברו על מטרות חמאס, ראיינו ניצולים, בני משפחות, קציני צה”ל, אלופים במיל’, גם באולפנים וגם מהשטח. כשההנהגה בהלם, התקשורת הוכיחה עצמה כמקור מידע וכתובת למי שמחפשים את יקיריהם האבודים. מפעם לפעם הבזיקה דמותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, בדברים לאומה. ראיתי לצדי אנשים שהסיטו מבטם ממנו, ברוב זעמם עליו. אנשים שלא רצו לשמוע מה בפיו. נעדרה מנאומי המלחמה החמלה שהקרין הנשיא האמריקאי ביידן הן כלפי ישראל והן כלפי בעלי האזרחות של ארצות הברית מבין החטופים.
יש לומר באופן ברור: אחריות־העל לאסון שמחת תורה מוטלת על מי שעומד בראש הפירמידה, ראש הממשלה. האחריות הישירה חלה על ראש אמ”ן וראש השב”כ, אלוף פיקוד דרום והרמטכ”ל. אימונים ותמרונים של חמאס־דאע”ש במשך שנה לא זוהו ולא פורשו כהכנה לפריצה הגדולה. גדר עוצמתית ככל שתהיה, אינה שווה אם אין מופקדים עליה שומרים יומם וליל. עוד תגיע שעת הבירור של הגדול בכשלים של הצבא והממשלה. עתה שעת מלחמה היא לישראל. טוב שהשלישייה - נתניהו, גנץ, איזנקוט - מנהלת את המערכה, מקבלת את ההחלטות להמשך הלחימה, וזו תהיה כואבת.
בשקט־בשקט הולך ומתפתח מחדל נוסף, שעלול להפוך על פניה את התמונה הפרו־ישראלית כפי שהיא מצטיירת בעולם הנאור, כאשר עודנו מזועזע ומזדהה עמנו. חזית ההסברה מתארגנת בעצלתיים. לא כן התעמולה הערבית הארסית. איש לא הופתע שזו המכונה “שרת הסברה” התפטרה. היא הייתה דוגמה מובהקת למינויים כושלים בממשלה הנוכחית. קשה לצפות במראות מבארי או מכפר עזה. קשה לא פחות לראות את הפגנות התמיכה המתלהמות בחמאס לא רק בחוצות עמאן (באישור המלך), אלא גם בלב ניו יורק. מפגינים עם דגלי אש”ף, מניפים שלטי שטנה אנטי־ישראליים.
צבא לוחמי ישראל יפתור את הבעיות בשטח, ישטח את צפון הרצועה, יחסל את ראשי הנחש של חמאס ופקודיהם, אבל היכן צבא מסבירי ישראל, שיפשוט על מערכות העיתונים ואולפני הטלוויזיה בעולם, וימנע את היפוך התמונה – מהזדהות עם ישראל, שכמותה ראינו לאחר מלחמת הישע של ששת הימים, להפגנות שטנה ושקרים נגדה, לתעמולה אנטישמית, לתקיפות בתי כנסת ומוסדות יהודיים, למכונת לחצים בינלאומיים שתופעל על ישראל? בשתי החזיתות – הלחימה בשטח וההסברה העולמית - עלינו להזדרז מאוד ולבצע מהר ככל האפשר את המוטל עלינו. לפחות על צה”ל העם סומך.