ספוט ענק שבקצהו זכוכית מגדלת. כך נראית לי המלחמה הזאת. היא שופכת אור על החושך וחושך על האור, על הזוועות ועל הטוב והיפה שמתגלים בעקבות האסון הגדול, שעודנו נמשך ברגעים שבהם אני כותבת את השורות הללו. והכל מוגזם. כל כך מוגזם. גם הטור הזה מוגזם, כי איך אפשר לחשוב ישר ובהיר כשמתחוורת אמת כל כך קיצונית? איך אפשר לחיות עם המחשבה שהיינו לכודים בידי קלות דעת לאורך שנים? זו הרי הגזמה פרועה.
עד מתי הוא יבליג? הסיבות שיגרמו לנסראללה להצטרף למלחמה נגד ישראל
"קברי אחים": כך כוח של 12 חיילים חיסל מאות מחבלים במסיבה השחורה
הרי רצינו לקוות שגם אם אינם לטעמנו, מי שטענו שביכולתם לנתב את ספינת חיינו יודעים משהו. משהו על ניווטים, השטה, מודיעין. שיש להם יכולת להצביע על כיווני הרוח, כושר ניתוח גבוה וקבלת החלטות בתנאים קשים. קיווינו בכל לבנו שגם אם הם נראים לנו מינויים מופרכים, יש בהם משהו. שכל ישר, לדוגמה. במקום זה קיבלנו סיפון שיש בו בעיקר חורים וכורסאות שיזוף.
מיום ליום מתגלה עד כמה הארץ האהובה שלנו היא מדינת פריפריה עם הרבה יותר פריפריה ממרכז. פריפריה גיאוגרפית - זה בוודאי, אבל לא רק. גם פריפריה חברתית, כלכלית, ביטחונית ובחלקים ממנה - פריפריה מצפונית.
הכל כל כך מופרז. כל כך מטומטם, כל כך חכם, כל כך כואב, כל כך נוגע ללב, ואף שהכל כל כך מופרז, זה לא מספיק. איכשהו זה לא מספיק. תמיד יהיו מי שירצו להפריז על ההפרזה. כאילו לא די שקופדו חייו של חייל צעיר. כאילו לא מספיק שהוא חייל בודד שעלה ארצה בגלל ציונות ואהבת הארץ שבערו בו והכל נגמר. לא די בכך, אז יש מי שמציינים בפאתוס גדול בשם ההפרזה של ההפרזות: “המשפחה יושבת לבד שבעה וכמעט שאין מבקרים. בבקשה, עזרו להם! הם מתביישים לבקש!".
בחלק מהמקרים זה כמובן רחוק מהאמת. התוודעתי לכך לא אחת בעצמי. בשבעה ישבו אמא אחת עם עיניים קרועות לרווחה, ובחלל המוני מנחמות ומנחמים ולידה מנחמת זרה, שרק ביקשה לעשות טוב ולא הפסיקה ללהג. והעיניים של האם השכולה, שהייתה עד לפני זמן קצר אם גאה, כבר דלקו מכאב וכל מה שנותר היה שבילים מסומנים יבשים של דמעות על לחייה.
המנחמים באו בהמוניהם ודיברו ודיברו ודיברו ולא נתנו לה רגע אחד. אני מאמינה שהם ביקשו להוסיף טוב על הטוב. אנחנו אוהבים את הצדיקות. צדיקות מיטיבה איתנו, היא מגדילה את ערכנו בעיני עצמנו. ואני לא יכולה להימנע מהמחשבה שאפשר להסתפק בקריאה לציבור להגיע ללוויות ולעדכן בדבר מקום הלוויה, מקום השבעה והשעות. המסר יכול לעבור גם בלי ההפרזה.
אני עומדת מול הארון שלי. זו הפעם השלישית שהוא עובר מיון וסינון בחודש האחרון. הפעם הראשונה הייתה לטובת מקלט לנשים מוכות וילדיהן. הפעם השנייה לטובת פליטות מאוקראינה. לא האמנו שנהפוך לעם מוכה של פליטות ופליטים. איך שתי עלילות הופכות להיות החיים שלנו.
ערימת השקיות מרמזת שמזמן איבדתי פרופורציות, כמו רובנו. באמת, כרמית? באמת היית צריכה כל כך הרבה חולצות? הנה, סבב שלישי ממוין לפי קיץ, מעבר, חורף, שרוולים ארוכים, שרוולים קצרים, שרוולים חצי זרוע, ועדיין יש עוד המון בארון. באמת היינו צריכים כל כך הרבה שפופרות של משחת שיניים, מטענים לטלפונים ניידים ופסטה? באמת היינו צריכים כל כך הרבה שרים, מנכ"לים ויועצי יועצים בכירים? הרי ברור שזו הייתה הגזמה. עכשיו ברור יותר מתמיד.
והשפה. כמה הפרזות, כמה מילים. אם העולם אכן נברא במאמרות, מה חשבנו לעצמנו שיקרה כששחררנו תועפות של מילים בלי עריכה פנימית או הגהה, בלי מחשבה על מה שיביא מחול השדים שלהן? האם לא יכולנו לחזות מראש שהמילים יאבדו שליטה? כל תיאור עולה בעוצמתו על האחר. “טרגדיה איומה", “רצח תינוקות אכזרי", “טבח קטלני", כאילו יש טרגדיה שהיא לא איומה, רצח תינוקות שנעשה בעידון או טבח שאינו קטלני. הטוב, הרע והמיותר עולים מדרגה בהפרזה. לא מפתיע. כל הסימנים היו פה כדי להזהיר. סימנים של הגזמה ושל טעם רע במציאות מוגזמת בלאו הכי.
שיירה של מפונים מהדרום נעה במסלולה לעבר אזור ים המלח, גם הוא אזור ספר שהוזנח שנים ארוכות, לפרק עלום בחייה. אחד מהם אומר שהוא שמע ששרה בממשלת ישראל, עוד אחת שמציעה לנו לחדול מחיפוש האשמים, הודיעה שהיא הורתה “להציף את כל כבישי ישראל בדגלי כחול־לבן" לחיזוק רוחו של העם. בדמיוני אני רואה איש־איש מהאחראים למה שקורה כאן לכולנו נועץ באוזניו דגל מהדגלים שאמורים להסתיר את הבושה שלו, ומתעופף מפה. אבל כנראה שגם זו הפרזה, והרי זה טור שנועד להגיד: בואו נפסיק להפריז. מה שיש לנו - די והותר.