באותם ימים הקבינט הביטחוני של ישראל לא התעניין בהתרעות האלה, וניהל דיונים על כמות השמפו שמקבלים המחבלים הכלואים אצלנו. "הזחיחות", הזהיר אותי אז דרור שלום, "וההתעלמות מההתרעות האסטרטגיות יובילו אותנו לאסון". ניבא, ולא ידע מה ניבא.
הדברים האלה לא מפחיתים כמלוא נימה מהכישלון הקולוסאלי של המערכת המבצעית של צה"ל והמערכות המודיעיניות של אמ"ן והשב"כ, שכשלו בזיהוי האיום ובהיערכות אליו. במונחים שטבע צבי לניר על הפתעת מלחמת יום הכיפורים, חוותה ישראל בשבת השחורה הפתעה בסיסית חמורה הרבה יותר מזו של 1973. שתי ארמיות מצריות שתקפו אותנו ב־6 באוקטובר 1973 לא הצליחו לחולל נזק וצריבה תודעתית כמו הנזק שחוללו 1,500 מחבלי חמאס ואיתם עוד אלפים, אספסוף עזתי, שחדרו לישראל ב־7 באוקטובר.
הפיקוד הבכיר של צה"ל ושב"כ הודה מיד בכישלון ומיהר לקבל עליו את האחריות כדי שיוכל להתמקד במשימתו להכחיד את חמאס. ההנהגה המדינית, לעומתם, מחקה את המילה "אחריות" מהלקסיקון, ועסוקה כולה בהישרדות אישית ובסגירת חשבונות פוליטיים, כמו מניעת גישה של שר הביטחון למשרד ראש הממשלה, וזה בעיצומה של מלחמה! אם המלחמה הזאת תנוהל מתוך המספרה של הגברת – אנחנו לא נוכל לנצח. פשוט ככה.
לא רק בישראל זיהו את האיום הקיומי, גם הממשל האמריקאי הבין שאיראן עומדת לצאת למלחמת שמד מול ישראל. הנשיא האמריקאי התעלה מיד לגודל השעה, הזיז הצדה את משקעי העבר, התייצב לצדנו והציל את מדינת ישראל. לא פחות מזה. ישראל לא הייתה ערוכה בתחילת השבוע שעבר למלחמה רב־זירתית, וההתייצבות המהירה של הכוח האמריקאי מנעה פריצת מלחמה כזאת, לפחות עד כה.
מצפון תיפתח
היינו קרובים מאוד בשבוע שעבר לפתיחת חזית נוספת מול חיזבאללה בצפון. חלק מהנושאים באחריות למחדל השבת השחורה דחפו לזה, אולי בתקווה למחות את השגיאות שהובילו לתוצאות הנוראות. רבים במערכת הביטחונית התנגדו והזהירו שישראל לא ערוכה למלחמה כוללת בכמה חזיתות. ביידן פתר לנו את הדילמה והבהיר: תתמקדו בחמאס. אם חיזבאללה יפתח במלחמה – יהיה להם ולאיראן עסק איתי.
לעת עתה, האיום הזה נקלט בביירות וגם בטהרן. אם יש מישהו שהאיראנים מפחדים ממנו – זה ארה"ב. המשטר האיראני יודע שהאמריקאים מסוגלים לפרק אותו ולהפשיט אותו מכל יכולותיו. נכון לסוף השבוע הזה, חיזבאללה מסתפק בחיכוך מכאיב עם ישראל לאורך הגבול הצפוני ונמנע מלהרחיב את החיכוך הזה למערכה כוללת.
חיזבאללה גם משלם מחיר על החיכוך. עד כה כבר איבד כ־20 מאנשיו – ומבחינתו האבידות האלה הן הוכחה שגם הוא תורם למאמץ של "ציר ההתנגדות". כשיתחיל התמרון הקרקעי בעזה, חיזבאללה צפוי להגביר את החיכוך ואולי להרחיב את טווחי הירי. האם יידע לתחום את פעולותיו אל מתחת לסף המלחמה? אין ודאות כזאת.
חיזבאללה יודע שמלחמה רחבה מול ישראל תמיט חורבן עליו ועל לבנון. אם בעזה מתחיל חיל האוויר למצות את בנק המטרות שהיה לו, הרי שבלבנון יש לישראל בנק מטרות שלא ייגמר גם במאה ימי לחימה. ועדיין, האיום בחזית הצפונית ילווה אותנו כל ימי המערכה הארוכה, וידרוש מצה"ל לשמר עתודה למערכה בצפון, מעבר לכוחות הרבים שכבר פרושים שם עכשיו בהגנה.
היו שפירשו את הנוכחות של הנשיא האמריקאי ומזכיר המדינה בישיבות קבינט המלחמה כאילו ארה"ב מנהלת את המערכה. היא לא. אבל היא שותפה פעילה במלחמה הזאת, וכמי שתישא יחד איתנו באחריות לתוצאות - היא דורשת להכיר את התוכניות ולעצב ביחד עם ישראל את גבולות המערכה.
האמריקאים נותנים לנו את מלוא הגיבוי להשמיד את חמאס ואת יכולותיו הצבאיות והשלטוניות, אבל הם דורשים שגם נתחיל לחשוב על היום שאחרי. "תום הלחימה הוא לא תום המלחמה", אמר השבוע ביידן לרה"מ ולקבינט. "גם אנחנו למדנו את זה בעיראק ובאפגניסטן". לכן, בעוד אנחנו יוצאים למהלך הצבאי שנועד להכחיד את חמאס, ניאלץ להתחיל לתכנן את המעשה המדיני שיבוא אחריו.
כאשר תתחיל המערכה הקרקעית, היא לא תהיה מהירה וחדה, כמו שאנחנו אוהבים, אלא אטית, עמוקה וכואבת. היא תדרוש מאיתנו את כל המשאבים והתעצומות שיש בנו, ולמרבה המזל, נותרו עוד תעצומות כאלה, גם לאחר עשרה חודשים של מאמץ שיטתי להחריב את החברה הישראלית. מאות האלפים שגויסו לא ישתחררו בקרוב.
בכל יום כשאני יורד לדרום ופוגש את לוחמי הסדיר והמילואים שעומדים להיכנס לעזה, אני חוזר נפעם מהעוצמות ומהנחישות שיש בעם שלנו. אנשים שיודעים שאולי הם לא יחזרו מעזה, אבל מבינים את גודל השעה. הם יוצאים למערכה הזאת לא רק מתוך יצר הנקמה והזעם שמבעבעים בכולנו, אלא מתוך ההכרה הקרה שזו מלחמה על עצם קיומנו, להיות או לחדול.
התרעות פיקוד העורף