ארה"ב בעלת ברית מרהיבה של מדינת ישראל; ג'ו ביידן ידיד אמת של מדינת ישראל; מזל שישנה ארה"ב לצדה של מדינת ישראל; ביידן חתם את ביקורו במדינת ישראל במילים "עם ישראל חי, עם ישראל חי". יצאתי ידי חובה? יופי.
מסדר ההתנצלויות יגיע גם יגיע לכל אחד ממקבלי ההחלטות | דניאל רוט אבנרי
מתורמי הדם ועד מוזגי המרק: בעִתות משבר אנחנו עם פשוט נפלא | דניאל רוט אבנרי
בשקט־בשקט, מאחורי כל הצילומים שלו יורד מהמטוס לאדמת ישראל, ההצהרות לצד נתניהו והחיבוק עם רחל אדרי מאופקים, ארה"ב מנהלת בפועל, כששתי הידיים על ההגה, את המלחמה על קיומה של מדינת ישראל.
מעבר לאינטרס המוצהר שלה להחזיר הביתה את האזרחים האמריקאים שנחטפו על אדמתנו, הסיוע הצבאי והכלכלי המרשים שהיא מספקת ועוד צפויה לספק, ובכלל הרוח הטובה שמעניקה לנו אחותנו הגדולה ארה"ב, צריך להבין משהו. נשיא ארה"ב ג'ו ביידן ושר החוץ שלו אנתוני בלינקן, כל אחד בתורו, משתתפים בקבינט המלחמה הישראלי ומקבלים בפועל החלטות בנוגע להמשך הלחימה של מדינת ישראל. האירועים הללו צריכים להטריד את כולנו.
מעבר לרצון הטוב כלפי חוץ, היד האמריקאית המכוונת דואגת באופן הגיוני לעצמה כלפי פנים. הסלמה של מלחמה אזורית במזה"ת יכולה להצית את כולו ואף להוות טריגר למלחמת עולם שלישית. ארה"ב כמעצמה גלובלית תיגרר לאירוע, ועל כן היא מעדיפה להיות זו שמנהלת אותו. כאמור, שתי ידיה על ההגה.
בכל הצהרותיו של ביידן, שעטופות במילות חיזוק אדירות למדינת ישראל ובהחלט מלטפות את הנשמה דרך המסך, הוא חוזר על אמירתו שלפיה מדינת ישראל צריכה לפעול לפי חוקי המלחמה. במילים אחרות, אין אפשרות לשטח את עזה ולחסל את חמאס השטני. לישראל אין יד חופשית לפעול כרצונה. נתניהו, מצדו, מסביר כי סוכם על שיתוף פעולה ישראלי־אמריקאי שישנה את המשוואה בכל הגזרות. בשפתם של ילדים קוראים לזה – ביידן מחליט עליו.
אבל איזה מילים יפות ואיזה ידיד הוא ביידן, וכמה הוא מצטלם טוב, והנה אמריקה הגדולה מצילה את ישראל הקטנה שנקלעה למצוקה נוראית ולוקחת עליה חסות במלחמה על הבית. אותו הבית שמוקף אויבים שפועלים להשמידה ומאוהבים בטרור וברצח כאורח חיים. נשבר הלב מכך שלוחמים אמיצים שלנו ייאלצו למצוא את מותם משום שישראל לא יכולה לפעול כרצונה כדי להכריע את ארגון הטרור חמאס שמטרתו להשמיד את המדינה.
הכל אינטרסים, אין מתנות חינם. ארה"ב דואגת להשאיר את המלחמה בגזרת חמאס־ישראל, כדי שלא תתלקח למלחמת עולם ותשפיע גם עליה, ואז חבילות הסיוע שתצטרך לפזר לכל עבר יהיו אירוע רציני הרבה יותר. פרט קטן ושולי בעבורנו, ענק בעולמו של ביידן – יש לו מערכת בחירות על הראש. ניהול המלחמה כמנהיג העליון לעיני העולם עם קורטוב הומניות עושה לו טוב. אפילו חמאס "עשה לו כבוד" וחידש את ירי המטחים עלינו רק אחרי שידידנו עזב את ישראל.
מלחמת הרשת הראשונה
לעבור על הסטוריז ברשתות החברתיות ופשוט להצדיע. אזרחים רבים משקיעים מאמץ בלוחמה הסברתית למען מדינת ישראל באמצעות חשבונות הרשתות האישיים שלהם. כל אחד בדרכו שלו, כל אחד מהזווית שלו, כל אחד עם יכולת ההשפעה שלו.
חמאס השטני, שחי גם הוא את הרשתות החברתיות, מבין שהלוחמה על דעת הקהל נמצאת כיום גם ברשתות החברתיות ולא רק באמצעי התקשורת המסורתיים. כך הפיץ השבוע השטן את הסרטון של החטופה מייה שם, כשהיא מדברת מהשבי.
בתיעוד עצמו, שבוודאי צולם תחת איומים, נראית מייה, כפי שתיארה אמה קרן, כאובה, מפוחדת, אבל במצב יציב. מעבר להצהרתה כי דואגים לה, מטפלים בה ונותנים לה תרופות – בין דבריה מצורף ויז'ואל שלה כשהיא "מטופלת".
המטרה של חמאס בסרטון, מעבר ללוחמה פסיכולוגית ברורה נגד ישראל, הייתה להפיצו ברשתות החברתיות. וכך, הפצתו של הסרטון, כשהוא נקי וללא הערות, למעשה משרתת את הנרטיב של חמאס. רוב לוחמי הרשתות, שהבינו היטב את האירוע ושיתפו את הסרטון, עשו זאת עם כיתובים והערות.
כל ישראלי שמביט בפניה היפים של מייה, רק חושב מה היא עוברת שם בשבי, בעוד מי שצופה בו מהעולם בהדהודו הרגיל עוד עתיד להאמין לנרטיב השקרי שהאכזריות של חמאס מבקשת לבנות. על כן הלוחמה הישראלית שמהדהדת ברשתות ברחבי העולם כה חשובה.
בסוף הטובים מנצחים?
לפני שבועיים שיתפתי אתכם בחלומות הרעים של בנותיי על מפלצות. שיתפתי גם את תפקידי המחייב כאמא להפחית את החרדות, ובפעולה שלי נגד עצמי לספר שאין כאלה בחיים האמיתיים, כשאני יודעת שיש גם יש.
מאז חדירת המפלצות לישראל ופרוץ המלחמה הקשה, אני נדרשת כאמא לשאלות מורכבות מעיניים של בת 5. מעל השאלות המציאותיות והסקרניות, ישנו דגש מיוחד על שאלה אחת. מתי המפלצות יבואו לקחת אותה "כמו שעשו לילדים בחדשות?". שוב ושוב אני פועלת נגד עצמי בתיווך המציאות הנוראית, ומשדרת שהבית הוא מקום בטוח. כשאני יודעת שהמציאות המחרידה שעוברת על המדינה שלנו בשבועיים האחרונים מעידה ההפך.
אז אני נעזרת במה שנאמר לי עצמי כילדה בת 5, בימי מלחמת המפרץ, באזעקות, בחדר האטום, כשהיום אני מבינה בצער מה אמא שלי הרגישה אז. את האמירה המרגיעה הבריק אחי הגדול אייל, אז בן 8, שטען בביטחון כי "הטובים תמיד מנצחים בסוף, ואנחנו הטובים". אמן.