מזל משמיים

רחל, זוגתו של חברי טוביה סער, שהיה בעבר מנהל הערוץ הראשון בטלוויזיה, עורך ומנחה התוכנית "מוקד", ומנהל חטיבת החדשות, היא חברת קיבוץ בארי. בשישי, ערב שמחת תורה, נסע טוביה לבארי, והתכוון לחזור לתל אביב למחרת, לפגישת פרלמנט עם חבריו שנערכת בכל שבת בבוקר. אזעקת "צבע אדום" בבארי אילצה את טוביה לשנות את תוכניתו, ולמצוא מסתור בממ"ד של רחל כדי להגן על חייה וחייו. זמן קצר אחר כך כבה האור. המזגן והמאוורר חדלים לפעול, ובחדר משתררת חשיכה. קיבוץ בארי מנותק מרשת החשמל. השניים לא יודעים על שמתרחש מחוץ לדירתה של רחל.

לפתע שומע טוביה יריות של נשק קל, ומעריך שיש חדירה של מחבלים לקיבוץ. הוא מספר על כך לרחל, שמבקשת לדעת על סמך מה החליט שמדובר במחבלים. טוביה, קצין לשעבר בחיל הים שעבר כמה מלחמות, מסביר לה שיריות כאלה נשמעות רק כאשר הן קרובות. רחל נלחצת ומחליטה שהמקום הבטוח ביותר עבורה הוא בארון שבחדר השינה.

טוביה בוחר בממ"ד, שם הוא ממתין בחושך מוחלט לבואם של כוחות החילוץ. מקץ שעתיים הוא שומע דפיקות על דלת הכניסה לדירה, שהולכות וגוברות. הוא יודע שמדובר במחבלים, וחושש שהם יצליחו לפרוץ לדירה, ייכנסו לסלון ולחדר השינה, ויחפשו בארון ובממ"ד שאינו נעול.
המחבלים ממשיכים להלום בדלת, ולאחר כמה ניסיונות מחליטים לפרוץ אותה. הם עושים זאת באמצעות לבנת חבלה. טוביה מבין שזה הסוף. הוא לא חמוש ולא יכול להגן על רחל ועל עצמו. הוא שוקל אם להיפרד מילדיו ונכדיו בטלפון, ומחליט לדחות את הרעיון, כדי לא להעציב אותם. הוא רק כותב שמחבלים פרצו לבית.

חולפות כמה דקות, והמחבלים לא נכנסים. הוא יוצא בשקט מהממ"ד, נוקש בדלת הארון שבו רחל מסתתרת ושואל אותה אם שמעה משהו. רחל אומרת ששמעה דיבורים בערבית. היא ילידת טבריה, מבינה ערבית, ושמעה את אחד המחבלים אומר ש"אין אף אחד".

המחבלים משתכנעים כנראה שהדירה ריקה, ומחליטים לעזוב. טוביה מבקש מרחל להישאר בשקט, ולא להגיב לקריאות אלא אם יקראו בשמה. הוא מעריך שאם יגיעו מחלצים, יהיו בידיהם שמות הדיירים בקיבוץ, וכך יבינו שמדובר במחלצים.

הם ממתינים. היא בארון, הוא בממ"ד, בעלטה ובחום. הסוללה בטלפון הנייד התרוקנה, ואין חשמל לטעון אותה, וכוחות צה"ל לא נשמעים. טוביה תוהה מדוע המחבלים נמנעו מלהיכנס לחדר השינה אף שלא היה נעול, ואיך לא פתחו את דלת הממ"ד, שאף היא לא הייתה נעולה. אין לכך הסבר. נס משמיים. אצבע אלוהים.

כעבור שעתיים נשמעת נקישה, ואל הבית נכנסת יחידת חילוץ של צה"ל שאוספת את רחל מהארון. היא פותחת את דלת הממ"ד ואומרת לטוביה "הם שלנו". החיילים, בחגור מלא, נשק, משקפי ראיית לילה ופנסים בקסדות, מבקשים מטוביה להתלבש. הם אוחזים בידיהם של טוביה ורחל, ומובילים אותם בעלטה מחוץ לבית.

הם חולפים על פני דלת הכניסה המנותצת, וצועדים בחושך מוחלט על הדשא שמאחורי הבית דרך חצרות הבתים. לפתע נשמע צרור יריות מאחד השיחים. החיילים מסמנים לטוביה ורחל להתכופף, ופותחים באש לעבר השיחים. משתררת דממה. החיילים מעריכים שהמחבל נוטרל, וממשיכים לכביש הפנימי של הקיבוץ, שם הם מעבירים את השניים לכיתת לוחמים אחרת, שנוסעת לשער הכניסה של הקיבוץ.

בנסיעה הקצרה מצליח טוביה להתרשם מממדי ההרג, כשהוא מבחין במספרם הגדול של המחבלים שחוסלו והיו פזורים לאורך הכביש. שתי קצינות מזרוע היבשה שמקבלות את טוביה ורחל בשער הקיבוץ עם בקבוקי מים, נותנות לשניים להבין שהסיוט נגמר.

רחל וטוביה מועברים לחניון שבכניסה, שם הם פוגשים ילדים ומבוגרים ניצולי קיבוץ בארי. בכניסה הם מתקבלים בקריאת "צבע אדום", שמאלצת אותם לשכב על האדמה. כדי להקל את המתח עוברת בין הניצולים, באחת בלילה, חיילת שמציעה להם תפוחי עץ. טוביה נזכר שיותר מיממה לא בא אוכל אל פיו, והוא לא רעב בגלל המתח הרב שעבר עליו.

מתנדבים רושמים את שמותיהם של הניצולים ומעבירים אותם באוטובוסים למרכז כושר גופני בנתיבות, שהוכשר לקליטת המפונים, שם מציעים להם מתנדבים ארוחות חמות ועוגות. את אנשי קיבוץ בארי מעניין בעיקר הקשר עם בני משפחותיהם. הם ממהרים לטעון את המכשירים הניידים כדי להשמיע אות חיים.

טוביה נזכר שהתקשה למצוא מטען למכשיר האייפון שלו, ואולם בתוך דקות ספורות הבעיה נפתרת. מתנדבים מצאו למענו מטען מתאים והוא יוצר קשר ראשון עם ילדיו, שדואגים לשלומו ומתקשים להאמין מה עבר עליו. לשניים מוצע לנסוע למלון בים המלח, אך הם מעדיפים לחזור לקיבוץ בארי, אבל כשמתברר להם שזה בלתי אפשרי, הם נפרדים. "אסרו חג". רחל נוסעת לבתה שמחכה לה בבאר שבע, וטוביה חוזר לילדיו ולנכדיו שממתינים לו בתל אביב.