ברקע הלחימה: העסקים הקטנים נזנחו בגדול | יהודה שרוני

1. הישדרות VIP

בשבועיים האחרונים שוב התברר שראש הממשלה עסוק בעיקר בהישרדותו, או איך ייראה היום שאחרי. איך קבע דוברו לשעבר ניר חפץ? - "הדנ"א של בנימין נתניהו אינו כולל נטילת אחריות". איך אמר נתניהו עצמו לאהוד אולמרט בשנת 2008? "לראש ממשלה בחקירות אין מנדט ציבורי להכריע. קיים חשש שהוא יקבל הכרעות על בסיס האינטרס האישי של הישרדותו הפוליטית ולא על פי האינטרס הלאומי". ככל שעובר הזמן, אמירות אלה מתגלות כנכונות - במיוחד לזמן המלחמה.

ההבטחה של סמוטריץ' לתושבי הדרום: "אם נידרש לצעד הבא - סימן שנכשלנו"
פיצויים, תביעות וביטוחים: הזכויות שמגיעות לכם בזמן מלחמה | המדריך המלא

אבל נתניהו אינו ווינסטון צ'רצ'יל. לדבר ולהבטיח הוא יודע מצוין. המעבר מחליפת עסקים לחליפת מלחמה שחורה בסגנון "אופנת זלנסקי" הוא חלק ממופע פירוטכניקה, שזה מגרש המשחקים הטבעי שלו, כמו הפוליטיקה הקטנה המשחקת שעות נוספות. זה קורה לא רק לפני מלחמת עזה, אלא למרבה התדהמה גם בעיצומה.

לא רק שבניגוד לכל ראשי הצבא הוא אינו לוקח אחריות למחדל, אלא שהוא ממשיך להפיץ את תיאוריית קורבן הקונספציה. אומרים לנו בליכוד שבזמן מלחמה לא עושים פוליטיקה. יופי. אבל מה לעשות שנתניהו ממשיך בפוליטיקה הקטנה מסביב לשעון?

מספר דוגמאות. השבוע הודלף לוח הזמנים שנודע לו, לדבריו, של ההתקפה - והתברר שהוא קיבל דיווח רק דקה אחת בלבד לפני המתקפה. אבל האם בזמן מלחמה זה משנה? בכל 14 שנות שלטונו הוא שינן את המנטרה שחמאס מורתע.

את הקמת קבינט החירום השהה בגלל לחצים של רעייתו שרה, שחששה שבני גנץ הוא סוס טרויאני ואביגדור ליברמן הוא חמור עזתי. למתאם הממשלה לטיפול בשבויים ובנעדרים הוא מינה איש שכישוריו העיקריים בתחום הם קרבה לליכוד. אפילו פגישתו עם נציגי משפחות החטופים הדיפה ריח פוליטי.

אבל ככותב טור כלכלי אצביע על שיקוליו הלא ענייניים של נתניהו בתחום: ליישובי העוטף הוא טרח להגיע לביקור שושו, שאפילו ראשי היישובים לא ידעו עליו מראש, כי הוא פוחד. החשש לביטחונו האישי גורם למסירת מידע על פגישותיו רק ברגע האחרון (כפי שהיה בפגישה עם נציגי משפחת החטופים). את הקמת מנהלת הטיפול ביישובי עוטף עזה עיכב משיקולים פוליטיים, ומאותם שיקולים התעלם מתוכניות עבודה שהוכנו על ידי ממשלת בנט־לפיד.

הוא נכנע לסמוטריץ' והסכים להעמידו בראש הקבינט הכלכלי־חברתי, ואת האחריות לטיפול השוטף באירועים הוא הטיל על יוסי שלי, מנכ"ל משרדו השנוי במחלוקת. איפה אוטובוס המנכ"לים של שמעון שבס (מנכ"ל משרדו של רה"מ בזמן רבין), שבזמן חירום סייר בכל היישובים?

ולבסוף, הוא אינו מתעמת עם סמוטריץ' בנושא חלוקת הכספים הקואליציוניים לחרדים (8.5 מיליארד שקל מתוך ה־14 מיליארד שקל עדיין לא חולקו). המפלגות החרדיות מבחינתו הן כאותו אפוד קרמי הנדרש להמשך הישרדותו. אלא שכאשר החרב המשפטית מונחת על צווארו, הוא לא יתפטר. מה שתופס מבחינתו זו האפשרות שוועדת חקירה תחקור בעתיד אם היו מחדלים. מבחינתו, ההסתברות ללקיחת אחריות נמוכה מההסתברות לשליפת כרטיס האשראי מהכיס.

מילא, נתניהו כבר לא ישתנה. עוד לפני שנצליח להחליף אותו, הוא יחליף את העם. למרבה הצער, מרבית שרי ממשלתו נוהגים בדיוק לפי רוח המפקד. סמוטריץ' הבטיח לסייע ליישובי העוטף בטווח שבעה ק"מ, אבל שכח מערים כמו אשקלון, אופקים ואשדוד, שספגו מכות קשות. בניגוד לעמדת בנק ישראל, שר האוצר עדיין לא התחייב לשינוי בסדרי העדיפויות בתקציב 2024, ובוודאי לא בתקציב 2023. מדובר בכספים הקואליציוניים ליהדות התורה, עוצמה יהודית, הציונות הדתית וש"ס (כולל מיליונים לטיפולי המרה בנוער חרדי או ייעוץ והדרכה בטהרת המשפחה).

משרד הכלכלה, בראשות ניר ברקת, עסוק בסוגיות אכיפה מחמירה ופיקוח על המחירים, אף שחברות כמו שטראוס או אפילו יוניליוור התחייבו שלא יעלו מחירים. הוא יודע לבקר את אנשי האוצר על העיכוב במתן הסיוע. אבל הוא עצמו חייב לסייע מיידית למאות אלפי עסקים קטנים בסכנת קריסה ולטפל בחל"ת.

שרת התחבורה מירי רגב (שבממשלת השינוי התגברה על כאבי בטן הכרוכים בפגיעה בחיילים או בנשים) קטעה חופשה מוזרה במקסיקו ושבה לישראל. רגב, שאינה זקוקה לשכפ"ץ (כל רמ"ח איבריה שכפ"ץ קרמי), לא דאגה עם פרוץ המלחמה בשבת להפעלת מערך היסעים לזמן חירום. ההסעות אורגנו בידי קבוצות מתנדבים, כמו "אחים לנשק", שרובם בוגרי מחאת קפלן.

רגב גם לא הפעילה את מניית הזהב שבידי הממשלה כדי להורות לאל־על לטוס בשבת להחזיר אלפי מתנדבים ולשנע ציוד (אל־על הפעילה ארבע טיסות בלבד). הרי בשביל זה בדיוק נוצרה מניית הזהב. אבל מדוע להרגיז את החרדים, שגם בזמן מלחמה עלולים לסכן את שלמות הקואליציה ושלמות העומד בראשה. מה שכן עשתה היה הפעלה מחודשת של "נוהל כפיים", כשדאגה שחברת נתיבי ישראל תקשט את הכבישים בדגלי כחול־לבן.

שר האנרגיה והתשתיות ישראל כ"ץ הרבה להופיע בימי המלחמה. הוא "בישר" על ניתוק החשמל והמים לעזה (כאילו מדובר בהישג עוצר נשימה), אבל מיהר לחבר את צינור המים בעקבות לחץ הנשיא ג'ו ביידן. כ"ץ גם הורה על עצירת הזרמת הגז בקידוח "תמר", מה שמעלה מחדש את סוגיית יצוא הגז. האם בעקבות המלחמה בעזה ייפול האסימון ומדיניות יצוא הגז תיבחן מחדש?

שר האנרגיה והתשתיות הוא גם האחראי המרכזי לכך שגם שבועיים אחרי תחילת המלחמה חברת החשמל מתגלגלת ללא יו"ר דירקטוריון, ובקרוב תישאר ללא דירקטורים רגילים. וזה נמשך יותר משנתיים, והכל בגלל שיקולים פוליטיים. אז מה זה הקשקוש הזה שבמלחמה לא עושים פוליטיקה, כשנתניהו ושריו ממשיכים בפוליטיקה קטנה כגדולה. עד כאן: אי אפשר להמשיך כך יותר, וחייבים לקחת אחריות אישית וקולקטיבית.

מלחמת עזה תפסה אותנו בהפתעה הצבאית הקשה ביותר מאז מלחמת העצמאות. ואני לא מדבר על גלית דיסטל אטבריאן, השרה לענייני כלום ושום דבר, שבעקבות התפטרותה ירד מספר שרי הממשלה ל־38. על כל שני חברי כנסת מהקואליציה קיים שר. אני מסתכל בערגה על שווייץ, שם מסתדרים לא רע עם שבעה שרים בלבד.

מאנשי הציונות הדתית והחרדים אין לי ציפיות. חלק מהחרדים לא ציונים, ואחרים יסרבו להתנתק מעטיני התקציב גם אם תפרוץ מלחמת עולם. אני מכוון לאנשים ערכיים המתחבאים במסדרונות הליכוד ומסתתרים מאחורי האותיות הקטנות של החוזה בין המדינה לאזרחיה. היכן הם אותם פוליטיקאים אמיצים שיגידו - עד כאן. שר החינוך יואב קיש, טייס אמיץ במיל', הוא דוגמה מצוינת לאיש ערכי. אם הוא ניחן באומץ לב צבאי, אז היכן מסתתר האומץ האזרחי.

אני גם מכוון לשר החוץ אלי כהן, קצין קרבי מצטיין שעזב את עולם העסקים המצליח לטובת פוליטיקה. כהן יסתדר מצוין גם מחוץ לפוליטיקה. אני גם מכוון ליו"ר ועדת החוץ והביטחון יולי אדלשטיין, שהפגין אומץ יוצא מהכלל כאסיר ציון לשעבר. אם הוא הקשה באומץ את עורפו מול הרוסים, אז מה יש לו לפחד מביבי.

שר הכלכלה ברקת הוא הדוגמה האחרונה. מבחינה כלכלית - הוא, ילדיו, ונכדיו מסודרים עד קץ הדורות. אז בשביל מה לו פוליטיקה עכשיו? האם החוויה כראש עיריית ירושלים לא הספיקה לו? ויש עוד פוליטיקאים הגונים שלא אזכיר כאן את שמם. אולי זה בגלל ססמאות נבובות כמו "חייבים להישאר על הגלגל" או "דברים שרואים מכאן לא רואים משם", שהפריח אריק שרון, שהמליץ להישאר בפוליטיקה.

בשיחה שניהלתי עם אחת מיועצות התקשורת הבכירות המכירות היטב את נתניהו, היא סיפקה לי הסבר מקורי להיגיון של אותם פוליטיקאים. "למרבית חברי הכנסת והשרים אין חיים מחוץ לפוליטיקה. הם מכורים לצ'קלאקה. הם לא רגילים לנהוג ולהשתרך בפקקים. צבעי כחול־לבן בחניה הם מבחינתם צבעי הדגל, וחוויית החניה מתאימה רק לבני תמותה, והם לא". סוף־סוף נפל לי האסימון.

2. עסקים מתנדפים

השבוע התברר שהפיצויים ליישובי העוטף בטווח של 7 ק"מ יינתנו במהירות האפשרית, כולל פיצויי רכוש, אובדן רווחים, שיכון חלופי (בבתי מלון), טיפולים נפשיים וטיפולים לטווח הארוך. לעוטף ניתן אומנם פתרון כספי, אבל השאלה היא מהו העוטף. שאלה זו התעוררה השבוע בישיבת ועדת הכספים, שבה התברר שהעיר אשקלון, לדוגמה, "חטפה" ירי ופגיעות לא פחות מהיישובים בקו הגדר.

ראש העיר תומר גלאם (תומך הליכוד) הזדעק, והקבינט הכלכלי־חברתי שהוקם בעקבות המלחמה החליט בסופו של דבר להגדיר את אשקלון באופן זמני כיישוב עוטף. יופי. ומה עם אשדוד או אופקים? האם הם לא חטפו מספיק. בקיצור, חייבים לשנות מיידית את נוסחת הפיצויים ולהרחיבה כבר בהקדם גם לגבי יישובי הצפון.

בעיה נוספת נוגעת לתפקידו של המוסד לביטוח לאומי. הוא רשאי לאשר פיצויים בקריטריונים נדיבים יותר מאלה של האוצר. האוצר סגר את "הפרצה" לאחר ששר האוצר סמוטריץ' דרש שכל ענייני הפיצויים יעברו דרך משרדו. ושם הקריטריונים קשוחים בהרבה.

יש הרבה מאוד אמפתיה לנפגעי ירי הטילים, וחייבים לחבק אותם. אבל אם מדובר בצד הכלכלי, מה עם העסקים הקטנים? מדובר בעשרות אלפי עסקים קטנים שלהם עד עשרה עובדים ושהבעלים שלהם גויסו למילואים. מי ישלם להם את הפיצוי עבור סגירת העסק? נכון, הביטוח הלאומי, אבל מדובר בתהליך שעלול להימשך חודשים, ולכן מי שצריך לשלם את הפיצוי באופן מיידי הוא האוצר, והנזקים הכלכליים קשים מאוד.

הטבלה לא משקרת. בחברת שב"א (המתמקדת בסליקת כרטיסי אשראי) מדווחים כי בשבוע הראשון למלחמה צנח היקף העסקאות ב־29% ל־6.5 מיליארד שקל. לפי נתוני מחלקת מחקר של חברת הפיננסים ERN מקבוצת מנורה, בעוד בענף המזון נרשם זינוק של למעלה מ־40% בהיקף העסקאות בצ'קים, מגזרי האופנה והתיירות נמצאים בקיפאון המתאפיין בקריסה של 90% ברכישות.

בשבוע הראשון למלחמה עסקאות הצ'קים צנחו ב־28%. הירידה בדרום הסתכמה ב־46%, במרכז ב־40%, ואילו בצפון נרשם גידול של 13%. לדברי שי פרמינגר, מנכ"ל: "אנחנו מזהים שינויים דרמטיים באופן הצריכה, המעידים כבר בשלב זה על חומרת הפגיעה הכלכלית".

יש להבין את עוצמת המכה העסקית למסעדות, בתי קפה, אולמות אירועים, נגריות, חברות פרסום, תקשורת, מכוני יופי, מוסכים ועוד. בתי המלון באילת, כמו "הרודס", "דן", "רויאל ביץ'," "רויאל גרדן", "מלכת שבא" ואחרים, ספגו ביטולים של יותר מעשרה כנסים מקצועיים. מדובר, בין השאר, בכנס התקשורת השנתי של אגודת העיתונאים, כנסים של סוכני הביטוח, יועצי המס, חשבי השכר, עיר הנדל"ן ועוד. בעקבות כך, התפנו לפחות עשרת אלפים חדרים שבעונת החורף הם ממילא ריקים. מי יפצה? בשלב זה עדיין לא נקבע מתווה.

חזרה לעסקים במרכז. רן שמואלי, הבעלים של מסעדת "קלארו" בתל אביב, ספג מכה קשה כמו יתר המסעדות באזור תל אביב והמרכז. כמעט כל המסעדות נסגרו. בחלקן עובדים בהתנדבות. ב"טאיזו" אורזים מדי יום 5,000 מנות. במסעדת "קלארו" אורזים 1,200 מנות. חלק מהמסעדות מספקות טייק אוויי. שמואלי: "בקורונה היינו סגורים שלושה שבועות, ובינתיים לא סיפקו לנו שום פתרונות. אני לא אוציא את העובדים לחל"ת, כי מי ישלם להם את המשכורת. ומה יהיה ביום שאחרי? להפעיל מכונה כמו 'קלארו' עולה 100־150 אלף שקל ליום. חל"ת מתאים לעסקים שיכולים להקפיא את עצמם".

אז מה אתה עושה בינתיים עם המסעדה?
"אני לא יכול להפעיל משלוחים. זה לא מתאים. עובדים על הכנת אוכל לחיילים, ומדובר ב־1,200 מנות ביום שמבשלים לחיילים בנקודות הקרב. אף גורם רשמי לא יכול להתארגן כדי לספק אוכל, ואנחנו ממלאים את מקומם. הממשלה הייתה חייבת לארגן אוכל לחיילים, ואם לא - אז לתת מקדמות למסעדות.

"בינתיים אף אחד לא מדבר. את המוצרים למסעדה, כמו בשר, אנחנו מקבלים מתרומות של אנשים וחברות מדהימות. חוץ מזה, יש לי כיום מעין אולם אירועים בגעש. בסך הכל אני מעסיק כ־200 עובדים. זה מפעל לכל דבר, עם אחריות עצומה לעובדים. אני לא יכול לפטר כך סתם עובדים".

ומה היית מצפה מהממשלה, אפרופו המלחמה?
"מחזור העסקים שלי הוא עשרות מיליוני שקלים לשנה. הייתי מצפה בשלב הראשון שלפחות המדינה תשתתף בעלות הכנת האוכל לחיילים, דרך סיוע כספי מיידי. אני מעריך שהעלות הישירה שלנו, לא כולל תרומות, נאמדת ב־50 אלף שקל ליום.

"כשהמסעדה סגורה, אין סיבה להמשיך לשלם הוצאות ארנונה או חשמל. אני מצפה שכמו בקורונה, המנהיגות תאסוף את האנשים ותמצא פתרון ותגיד לאן זה הולך ומהם גבולות הגזרה. לצערי, שר אוצר שלנו אינו בקי בענייני כלכלה. חייבים לעשות שולחן עגול כלכלי בכל הסקטורים ולשמוע את הקולות מהשטח".

והאם אכן שומעים קולות משטח? יו"ר ועדת הכספים משה גפני המליץ השבוע לשר האוצר להקשיב לעו"ד רועי כהן, נשיא ארגון העצמאים: "הוא מצולק מרוב האירועים הביטחוניים שעבר, ויש לו ניסיון רב במנגנוני הפיצוי. תשמשו בידע העצום שצבר", המליץ. מקווה שמקשיבים לו.

3. מלחמת הריבית

בנק ישראל יודיע ביום שני הקרוב על החלטת הריבית ועל תובנותיו ממלחמת עזה. ההנחה הכלכלית הראשונית היא שהמלחמה תפגע לפחות ב־1% מהתוצר במשק, והסכום נאמד ב־20 מיליארד שקל. בעולם מקביל ובימים כתיקונם (ובישראל אין הרבה ימים כאלה) הריבית אמורה הייתה לעלות ב־0.25% לשנה. המשתנים הכלכליים הקודמים חייבו זאת: השער היציג שקרוב מתמיד ל־4 שקלים, האינפלציה הכבושה בתקופת החגים, מחירי הנפט הגבוהים בעולם והריבית העולמית שבעלייה.

אלא שכל הקונספציות הביטחוניות, וגם אלה הכלכליות - קרסו בעקבות המלחמה. המשק נקלע במקרה הטוב להאטה, ובמקרה הגרוע למיתון. מדד ספטמבר, שירד ב־0.1%, הוא אינדיקציה ראשונית למצב. חברות כרטיסי האשראי מדווחות על צניחה של 30% במחזור העסקים. הקניונים ומרכזי הקניות מתרוקנים. הכבישים ריקים, וכך גם תחנות הדלק (טיפ לנהגים: רוצו לתדלק עוד לפני סוף החודש, כי מחיר הבנזין למכוניות יזנק בעשרות אגורות לליטר).

המשק בהאטה, גם מפני ש־350 אלף אנשי מילואים מגויסים. מלחמה ארוכה, עם כל המשתמע מכך, תוריד את הצמיחה. לכן מי שיעז בעיתוי הנוכחי להעלות ריבית יזכה להתנפלות רבתי של מיטב הפופוליסטים הפוליטיים והעסקיים, ובצדק.

האם סביר שבעיצומה של המלחמה המגויסים ישלמו יותר על המשכנתה או שעסקים ישלמו תוספת לאוברדראפט? השיח הפופולרי כעת הוא לא אם הריבית תעלה, אלא מתי ובכמה תרד. בנק ישראל יפעיל מה שמכונה מדיניות אנטי־מחזורית. סביר שכבר בהודעת הריבית הקרובה ביום שני הקרוב (בעת הודעת הריבית) הוא יוריד אותה. בכמה? בסיטי בנק מדברים על 0.75% לשנה. הרוב מעריכים שמדובר ב־0.5%. יש המדברים על 0.25% לשנה, ויש כאלה בכלל שסבורים שהיא לא תרד. אחד מהם הוא עופר קליין, הכלכלן הראשי של הראל פיננסים, ויש גם אחרים (בגלל הפיחות המואץ בדולר שבמקרה של הורדת ריבית הפיחות יימשך).

אני מעוניין כאן לנטרל את האינטרסים הזרים של בתי השקעות. מבחינתם של אלה מומלץ שהריבית לא תרד, כי הם העריכו לא נכון וקנו איגרות חוב במחירים גבוהים. הם עדיין תקועים בימים שלפי המלחמה. אלא שכעת התנאים השתנו לחלוטין, והריבית חייבת לרדת לפחות ב־0.25% לשנה.

לבד מהאפקט המוניטרי הנכון לימי שגרה, להורדת הריבית יש גם אפקט פסיכולוגי המתאים לימי מלחמה. הורדת ריבית כלשהי תאותת שנגיד בנק ישראל מחזיק בהגה הכלכלי, אף שהממשלה ושר האוצר מגלים רשלנות פושעת בהיבט התקציבי.

ויש כאן עניין נוסף. עם פרוץ האינפלציה הנגיד השתהה בהעלאת הריבית וחיכה עד שהבנקים בעולם יעשו את זה. את ההעלאה הוא עשה באיחור, ולאחר מכן נאלץ לרוץ. כעת אסור לו להשתהות בכיוון ההפוך, וזה הזמן להוריד מיידית את הריבית.

ועניין פרסונלי אחרון. אלמלא פרצה המלחמה, נגיד בנק ישראל פרופ' אמיר ירון אמור היה להודיע על החלטתו שלא להמשיך לכהונה נוספת, בנימוק מהעבר הרחוק של סכנות הרפורמה המשפטית. אלא שהקמת ממשלת החירום והקפאת המינויים מחייבת את המשך כהונת פרופ' ירון עד סיום המלחמה. אבל שימו לב שנתניהו לא התחייב למנות את הנגיד לתקופת כהונה נוספת של חמש שנים. הנגיד, המעוניין להמשיך, מיהר להודיע על הסכמתו להמשיך זמנית, בתקווה שההארכה הזמנית גם תוביל למינוי קבע. האם זה יקרה? נחיה ונראה.

4. איפה הכסף

תא"ל (במיל') ששון חדד שימש כיועץ הכספי של הרמטכ"ל בשנים 2014־2017 בתקופת בני גנץ כרמטכ"ל ואחריו גדי איזנקוט. ד"ר חדד מרצה כיום בענייני כלכלה וביטחון לאומי בתל אביב, ויש לו תובנות לא מעטות בנוגע להשלכות הכספיות של מלחמת עזה.

תקציב משרד הביטחון עומד 76 מיליארד שקל. האם לדעתך זה מספיק כדי לנהל את המלחמה, כפי שפקידי האוצר טענו בתחילת הדרך?
"בוודאי שלא. התקציב מיועד להכנות בימי שלום ולא למלחמה עצמה. כבר גויסו 350 אלף אנשי מילואים, שזה יותר מ־15 מיליון שקל ליום. עד כה הושלכו לפחות 6,000 פצצות, ועוד נגרם נזק לציוד ולנפגעים. התקציב במקור נועד לשמור על המוכנות של צה"ל ולקנות מלאים. המדינה צריכה למצוא משאבים נוספים למימון הלחימה".

איך מכינים את התקציב הנוסף, ובאיזה היקף מדובר?
"מה שמקובל היה בתקופה שלי זה שאחרי כל מבצע לחימה, ולעתים תוך כדי, מתחילים בחישובי עלויות והתחשבנויות ומוצאים מקורות מיידיים כדי לממן את ההוצאות במטרה להחזיר את המצב לקדמותו ולהשקיע באמצעים חדשים. לא ישבתי לעשות את החשבון כדי לדעת באיזו הוצאה מדובר, אבל מדובר ללא ספק בהרבה מאוד מיליארדים.

"הוצאה לגיוס 350 אלף אנשי מילואים זה דבר אחד. עלות ההפצצות היומיות זה כ־400 מיליוני שקלים ליום, וזה עוד לפני הכניסה הקרקעית. מדובר במספרי ענק, ומדובר בהיבט הצבאי בלבד. ועדיין לא דיברתי על כיסוי הנזקים האזרחיים, שזה גם כן עוד מיליארדי שקלים".

האם המספרים הללו מקובלים על אנשי אגף התקציבים באוצר, שבתחילת הדרך עוד נשמעו סקפטיים?
"בהסתמך על מבצעי העבר, בדרך כלל כן. לגבי ההוצאות המוחשיות וההתחמשות אין ויכוחים. הוויכוח הגדול בצוק איתן היה על סיפור הטיפול בנפגעי הפוסט־טראומה. הערכנו את ההוצאות בכמה מאוד מיליוני שקלים, אבל החשבת הכללית באוצר לא הייתה מוכנה לקבל את זה, והמליצה שלא לאשר. בדיעבד, וכמו שאתה יודע, צדקנו מאוד. כאמור, אני מדבר אך ורק על הוצאות הביטחון".

מאיפה הכסף בתקציב, שכבר היום הוא גירעוני, מה גם שהבטיחו שלא להעלות מסים?
"בגדול יש שלוש אפשרויות של מימון: עד מלחמת שלום הגליל המדינה השתמשה במלווה שלום הגליל, אבל לדעתי זאת הפעם האחרונה שבה נעשה שימוש זה. האפשרות השנייה היא שינוי סדר העדיפויות בתקציב הקיים ואולי קיצוץ בכספים הקואליציוניים. סוג המימון האפשרי השלישי הוא גידול בהיקף הגירעון ומימונו בהנפקת איגרות חוב מחוץ למסגרת התקציב הקיימת. בשנים האחרונות המדינה הרבתה להשתמש בעיקר בקיצוצים או בשימוש בכספים עודפים. לא היו מלוות ולא הייתה הגדלה יזומה של הגירעון".

מה יקרה לדעתך הפעם?
"אני לא יודע מה היקף ההוצאה. אם ממשיכים בקצב ובגודל הלחימה הזה. בכניסה קרקעית לשטח, כולל ההוצאות הדרושות לשיקום יישובי העוטף, הוצאות פגיעה בתוצר ומשק בגלל גיוס העובדים וההשפעה על המקרו־כלכלה - אני שומע על מספרים שלפיהם מדובר בעשרות מיליארדי שקלים. תראה איך הכבישים והקניונים ריקים. אם בצוק איתן הפגיעה בתמ"ג נאמדה ב־0.35% מהתוצר, הפעם זה הרבה יותר גבוה".
ועדיין לא הבנתי מאיפה יבוא הכסף. ברור שתקציב המדינה ל־2024 אינו ריאלי.

"אני לא רואה אפשרות אחרת אלא להגדיל את הגירעון התקציבי. את הגירעון יכסו באמצעות מס או מלוות חדשים. הגידול במסים יממן חלק מהגירעון, והיתר יגיע באמצעות גיוס באיגרות החוב.

"לפי ההערכות, החוב הלאומי (יחס חוב־תוצר) יגדל מרמתו הנוכחית, העומדת על כ־60%, ויחצה את ה־70%. הגירעון בהחלט עלול להיות כפול מהרמה הנוכחית ולהגיע ליותר מ־3%".

ועדיין לא דיברנו על הפיל שבחדר, והוא האפשרות לקיצוץ תנאי הפנסיה והשירות לאנשי הקבע והקצינים.
"תחום ההתמחות שלי בדוקטורט היה נושא צבא החובה וצבא מקצועי ושיטות גיוס לכוח אדם. כשמדובר על תנאים, הכל זה עניין יחסי. הסביבה שלנו וארגוני הטרור עוברים לצבא מקצועי. הסיפור של צבא חובה הוא מצוין, אבל לצד זה יש לדאוג להשאיר לאחר מכן את האנשים הטובים לשירות קבע.

"צבא לא יכול להימדד רק באנשי החובה, אלא גם באנשים מקצועיים לטווח ארוך. תשלום הפנסיות הוא רק חלק מתנאי השירות, ולמרות זאת - בשנים האחרונות אנחנו שומעים על פרישה מוגדלת של אנשי קבע. אני מקווה שבעקבות מלחמת עזה האמירות הפופוליסטיות בנושא ייפסקו. כיום מתברר שהמשאב האנושי של אנשי הקבע הוא היקר ביותר".